עדיין לא מסוגלת לפתוח את זה

כפי שהזכרתי לפני כמה פוסטים (בפוסט 'אנתרופולוגיה בחוף אכדיה', ליתר דיוק), הייתי בעבר נשואה לצִ'יף אינדיאני שהיה מבשל אותי לפני. גם הבטחתי, על פי בקשתם של מספר קוראים נאמנים, לכתוב על כך כשאשוב לביתי שבמאוחדות שכבשו את הציידים התמימים, רצחו וכלאו אותם בשמורות עד שחמדו לבשל לְבַנוֹת. אבל האמת היא, שאפילו שיש ברשותי חומר וצילומים, אני עדיין לא מסוגלת נפשית לפתוח את זה.

עם ובלי קשר, שיאו של הקיץ צוהל ופירות יער מציפים את האזור ואת הזיכרון – על איך שהיינו מקנחים את עצמינו, צִ'יפִי ואני, בסופי השבוע של יולי-אוגוסט בפאי פטלים שחורים עד כלות וכמעט ללא קץ. כלומר, עד שברחתי מאוהלה של שמורה, בשמלת קוצים כשלראשי רק זר זרדים ובהמשך הונחיתי, בתמיכתו של הבית לנשים לעוסות לטשטש אך גם לשמר את הסביר. זה חשוב, הדגישו בפני. סיבה בדוקה לכך שהעברתי בסלסלה קלועה את העגולה המתוקה, אל תוך יחסי הזוגיות העכשווים שלי והקפדתי לדחוק באדיקות מוטיבציות בבעלי משה (שמעולם לא משך בנוצה או בכיפה) כך שהחל לרכוש מִינֵי דובדבנים ופטלים לעייפה והפך בהדרגה לאשף פאיים לא קטן.


עברו כמה שנים טובות מאז שרפתי זמן בשמורה ההיא ובמקביל לכך שסופי השבוע הקייצים של נשואי השניים קיבלו צורה והפכו למושחתים על גבול הטעם הטוב, קראתי גם כמה תאוריות פמיניסטיות המקפלות בחיקן פירות יער ובכולן ללא יוצאת מן הכלל, לא פספסו המחברות המלומדות והתיזו את האדום הסמיך של הפרי אל תוך פרשנות צמיגית שבבסיסה גלעיני נשיות. כלומר צלילה ללא שנורקל במחזור החודשי ומשם בַּנוֹזְלִי, שחית חזה אל תוך סכסוך ילוּדת החיים בעולם הממשקים הפוסט מודרני. תיאורים ויזואליים למדי על סף הגרוטסקיים, שלשמחתי נטולת הרסן לא פגמו בטעמו המשכר של הפאי המיתולוגי ו/או ביחסים בין המינים.

 

 

* הבצק מ-במטבח עם קאת' / המילוי מ-פאי דובדבנים של רוני ונציה (הומרו דובדבנים בפטלים) 

 

18 מחשבות על “עדיין לא מסוגלת לפתוח את זה

  1. הדברים ש(מסתבר) הוחמצו במהלך השבועות (?) האחרונים בהם המגיבה היתה (ולמרות לשון העבר, עדיין לא עבר לה) במעין 'סטאזיס' בכל הנוגע למישורים המרתקים (פייסבוק ו"במחשבה שניה") בהם ממשיכים להתפרסם הרפתקאות מופלאות ונחשפים סודות עלומים… וכך נתגלה זה עתה לבלתי מעודכנת כי הלשעבר-של-הצ'יף אוחזת, מתברר, בהסמכה לתייג שמשות במערב. השיחה שהתפתחה שם היתה מרתקת כדרכם של המגיבים

    (כמה חד-עין ז'אן-קלוד – שכל "חולית" כנראה מתוייקת אצלו ב"שְׁלוֹף מיידי", כולל ד"ר יואה "הראשון" – וכמה חבל שלחצה שולמית פּוֹלָנִיתֵנוּ על ENTER חֵלֶף "הגב", וכך ירדה לטימיון תגובה שבוודאי היתה תומכת ומוסיפה חיזוק לדברי ד"פ יקיר הליטבקים, איך לא. אכן, הבוז למכחישים, יהיו אשר יהיו!)

    וכמעט ונסחפה הליטבקית עצמה להצטרף לשיחה שם, אבל ברגע האחרון נזכרה שמדובר פה בחודש-לאחר-פוסט [פלוס], ונמנעה מלהעיק ככה על כולי עלמא

    אבל לענייני גרגירי היער המושחתים על גבול הטעם הטוב שבפוסט הנוכחי, לא מתאפקת הליטבקית ואומרת: ומה בעניין מוס, פרפה ובעיקר: עוגות קרם, אנא מכם, רעייתו (עד 120 ברוב בריאות ושיגשוג ושמחה) של שף-משה? עם כל הכבוד לפאי ולמאפין לסוגיהם, ישוחררו הפטל והדובדבנים וכל האדום-האדום האלה מכל מעשי-הבצק ויוגשו נא מעוטרי קצפת ועתירי-חטא!
    והצילומים – מה נגיד. מעוררים השתוקקות אפילו בזו-שלא-בעניין-בצק-אלא-בעניין-קרם וקצפת נטו.

    אהבתי

  2. תמר צריך באיזשהו אופן למנן (מלשון מינון) את כל נושא המיצים. ואפילו שהנחתום הוא צ'יף אינדיאני, ידוע שאין הנחתום (להלן האנדיאני) מעיד על אישתו אשר לא תמיד היא דוברת אמת, וכבר נתקלנו פה ושם בקטעי טקסט כאלה ואחרים שנכתבו במשיכת קולמוס נוצה ע"י משה וגם הם היו לתפארת מדינת ישראל ואורגון (שישנו יסוד של ערגה גם בשמה לפחות בצליל).
    אז מה רצינו בעצם לומר?
    לא זוכר, בשבת אני לא כל כך קונסיסטנטי…

    אהבתי

    • יפה דודו, איך ששילבת את הנחתום, עיסתו, אשתו וכל המיצים הנילווים שאכן נוטים להתפלש בהמוניהם בַּאמת ולהשפריץ לכל הכיוונים. בקשר לאינדיאני עבר זמן וקצרה ידי, אבל ממשה אבקש שלא יעיד ואמסור לו על התפארת – תודה ושבת מצוינת (ד"ש קל"ב לאבו סלאח… אח… אם הייתי יכולה לשלוח לו פאי ימי הקיץ, הוא בטוח היה שולח לי חומוס תקופת האבן…).

      אהבתי

  3. טוב שהדברים מתבהרים. כל הזמן שכנעתי את עצמי, כי משה הוא שם  מתאים לצ'יף אינדאני. אגב, אני סבור כי הכתי שלך מתאימה מאין כמותה לקישור הבא. אין לי מושג כיצד שולחים כהלכה קישורים בפורמט זה, אז אם לא עובר, העתק /הדבק יסכון. http://einat.sf-f.org.il/

    אהבתי

  4. אני ממוטטת מעוצמת החוויה. הצבעים הללו מעיפים אותי  לזכרונות הפטל והתות, לריח היער ובעיקר לזמנים שבהם לא נדרשתי לדיאטה. אני חשה את טעמה של הפרוסה החסרה בפי וממש מתמוגגת. אמנם אני חובבת מוסים, קרמים ואגוזים אך גם לפאי כמו זה לא הייתי מתנגדת. בכל אופן, למרות ההתרגשות הכי הייתי רוצה לאכול אותן כמו שהן בתקווה שטעמן כמו שצריך להיות מפני שבא מהמקום הנכון , ממקום שבו יש יער אמיתי ולא תולדה של מאץ הקרן הקיימת לישראל שיערותיה הולכים וכלים למרוות המטוסים שהביא ראש ממשלתנו, בעל הפתרונות האמורים לפזר רעל עוצר אש. לא יודעת איך ממאכל טהור הגעתי לפוליטיקה מלוכלכת אך זה טיבו של מוחי המוליך אותי בגחמות מחשבה פתלתלות.
    בקיצור, פוסט מהנה ביותר לעין, לחיך לחוש ההומור המעלה סוגיות ותמות חשובות. אין כמו סוגיית המיצים לאור הירח. בכל אופן, אנסה לעשות את הפאי עם פירות היער המוקפאים מאוקראינה בתקווה שנשורת רדיואקטיבית התאיידה ממנה במשך השהות הארוכה בפריזר שלי. אני מקווה שלא נדרש להקציף שום דבר.

    והערות:
    1. ללטבקית. אני לא זוכרת שום דבר וגם מכחישה הכל. האם את יכולה להזכיר לי במה מדובר.

    2. גם התגובות מהנות ביותר     

    אהבתי

    • תודה רבה שולמית. אני לא סגורה לגבי השפעתה של נשורת רדיואקטיבית על הטעם, אבל מנסיון חורפי עטור דמעות, פירות יער קפואים זה לא זה. לא יעזור. ההקפאה שואבת להם את כל העליצות ונותר רק הצבע המבטיח ללא הטעם.

      אהבתי

      • אני תולה את יהבי בדימיון המודרך. שמעתי שהוא עושה נפלאות. אוכל בעודי מריצה מחשבות חיוביות על הסובסטנציה הראשונית של מה שהיו הפירות הללו וגם אני. אמנם, נסיתי זאת בתחום הספורט ללא תוצאות רצויות אך יכול להיות שלא הייתי מרוכזת מספיק ונרדמתי במהלך המרוץ המדומין, בעודי שרועה אפרקדן.

        אהבתי

      • …אני לא יודעת מי הן 'התוצאות הרצויות', אבל מה שבטוח שדימיון מודרך בהנחיתך, מביא למקומות בלתי צפויים שבהערכה גסה, ברוב המקרים זה יותר שווה.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s