חתולים אוהבים ציפורים?
מאוד.
וציפורים מקור-ארוך, אוהבות פרחים?
אוהבות, אבל מעדיפות תולעים או דגים.
ולפרחים לא אכפת להיות תחליף?
ממש לא, אם תחשבי על זה,
זה מה שהם בעצם תמיד.
אז על שלושה דברים, עומדת?
לגמרי
ואם באה בחשבון מתכת אצילה
גם נצמדת ללב.
כמו מגנט.
אקריליק ועפרונות צבעוניים על עץ (7.5X7.5 סמ').
התלבטתי איך ובסוף החלטתי לשבור את הצום הלא במובהק מסורתי, אצל פרינס פָּקְלֶר, נסיך שצמח מתוך העם ולא עושה קונצים – מה שאת רואה, זה מה שאת מקבלת.
ישבנו על זה קצת לפני ודסקסנו מה יהיה הכי נכון. אמרתי לו שמיציתי בגביע או בקונוס והוא אמר שלדעתו הכי כדאי עם בננה, מצופה בשוקולד כמובן – הוא לא מצפה שאחת כמוני תסתפק בגרסה הנטולה, התאמץ להחניף. תודה פרינסי, אבל אתה לא חושב שזה קצת גדול עלי? אל תשכח שנולדתי במושב…
מה פתאום גדול עליך? את רוצה להגיד לי שבין הפרות הקדושות מו-מו בארץ זבת לא גידלו בננות?
תראה, כבר סרקתי בעבר את הקפואות של דיאנה (לא ההיא), שמוכרים בסופר והגעתי למסקנה כתובה ש- לפעמים בננה זו רק בננה ואני לא כל כך אוהבת לחזור על דברים פעמיים… זה משהו אחר?
לגמרי אחר, טרי-טרי ועבודת יד ואם את רוצה יש גם בציפוי אגוזים להגברת החספוס. אתה צוחק איתי? לא, רציני ואלו אגוזי מלך שגדלים כאן אצלנו בעמק. וכשהוא אומר 'כאן אצלנו בעמק', אני מתרגשת ובא לי את יזרעאל ואת חורשות הזיתים והאלונים המצויים של הגליל התחתון בלילות אור ירח… מי אז היה מעלה על דעתו, אופציה צמחית-טרופית ביבשת רחוקה? ולמרות זאת ויתרתי על האגוזים.
קצת נבוכה… חתיכת בננה… אמריקה!…
אבל…ממממ… ממש טעימה… ואיך מרגישים את הטריות!
תגיד פָּקְלֶר, זו בננה אקסטרה וֵירְגֵ'ין בכבישה קרה?
…פשוט מעולה! תארוז לי בבקשה כמה
בפריזר יש לו עוד ערימה של מצופות, מנויילנות סטרילי פחות או יותר, מחכות בסבלנות לשוברת הצום הבאה, ופָּקְלֶר המסור ניגש ומוציא את המגש העמוס מהויטרינה וכדי שארגיש בנוח מרגיע בקול מלכותי – שמכל הקשת הפוליטית-אתנית באות אליו. אני מכירה את סגנון הניסוח הזהיר/תקין פוליטית הזה וברור לי שלמרות חביבותו, גם פָּקְלֶר נוטה לפרש דוגמתית את 'הזר' ו'האחר' – כלומר, מה שהוא בעצם מתכוון לומר, אך לא מעז – שלא רק מהגרות שמתגעגעות באות לבקש. אז מה? לא נפגעת ולא ביג דיל!… כי הרי להודות על האמת, גם אני מכלילה ומניחה אוטומטית שכל הנסיכים מעדיפים עם קרפדות.
לאחר שניצל בנס מתופת החווה הסינית במלחמת יום כיפור, השכנים סלחו לו על שגנב מטר וחצי של דשא ירוק מכל צד עצי פרי, אבל על כך שהכלב שלו מרחרח את הכלבות הנשואות שנותנות בשכונה ומחרבן בגינות של כולם – לא. כי סליחה, זה, עם כל הכבוד לא קשור לטראומה או לצלקת ונכון שהכלב לבן, אך חוזר שנית – סליחה – לא מדובר בחמורו של משיח או בטלית שכולה תכלת. סתם כלב, יתכן שמדובר בטרייר בריטי מעורב עם כנעני מהשטחים הפתוחים ועכשיו עת פרוץ חג, כשמרוב חרטה משקולות שנתיות מאיימות לקרוע את הדממה – מבקשים ממנו, שאם הוא יכול להנמיך לחיה את הווליום. בכל זאת, עברו כבר עשרות שנים ואף אחד לא נהיה צעיר יותר.
גם נכון וגם אין לו בעיה עם מסורת, למעשה במרוצת השנים גם הוא קנה לעצמו מנהג: להשתכר בארוחה המפסקת ולמלמל לקראת הקינוח כתפילת מנטרה פרטית, לופ מילולי – 'זה לא אני, זה הכלב'. בתשובה – אשתו מלהקת את עצמה, לְמגישת קומפוט תפוחים רך מדי ומרננת בטון מתחרז 'זה אתה, לגמרי אתה, חֶמִי' וגיסתה נירית שמוטת הלסת, משלימה אליו אור פמוט ועל בסיסה של טינת נעורים משחררת – הַאוּ, הַאוּ!
ואז, כמו משרוקית לאוזן – כשג'וני, הכלב הלבן שלהם, שרק כשהכוכבים יצאו שב משדה הקרב של הזיונים והחִרבונים עייף ומרוקן זרע, יקלוט – הוא ייגש אל הפסנתר ומתוך סימפטיה עמוקה לאמנות שעל סף צום רוחני, ינגן להם קצת גרוניך.
בחנוכה שעבר, נר שני, עזב אותה. ככה, כמו שֹק תפוחי אדמה ליד השוּק או הסוּפֶּר תלוי איפה קונים. עמי בן-כנען, עוד אחד שלא אשם – כי בהתחלה החלה להזדחל רָעֶלֶת השעמום, אחר כך החשבונות הקטנים והמיאוס ולבסוף נטש סופית המלאי של החשק. ומה יעשה גבר שעדיין יש עליו ומכור לצ'יפס? יזרע מלח רנדומלית? יתעלם מתשוקת האנטריקוט? הוא כלב בחיים, או מה?
והיא, הַשָֹק -שמה פֶּנִי, בחורה חמודה ואפילו יהודיה שהביא איתו מאמריקה, ניו ג'רזי לפני יותר מעשרים, כשנשלח כצעיר קצת יותר מבתול להדריך באחד ממחנות הנוער של הסוכנות והיא הפריחה בו את כל הזמן ההוא ורצה אחריו לעשות עליה לישראל שלו ופישקה ללדת לו את עומרי ואת מיטל ואת קוּנֵיטְרָה הקטנה (בגלל שמצחיקה כזאת – עוד במהלך ההריון התאהבה כמו ילדה בשיר 'אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש'), עד שגופה נמרט וגלש למידות גדולות – אבל עמי נשבע לאריאל זרועות שעירות, ביום כיפור אחרי שזרק ואחרי בית הכנסת שממש בלי קשר – שלנסות לדבר איתה על 'דברים בְּרוּמוֹ' – זה מה שגמר אותו. לא שהוא איזה פילוסוף גדול אבל כמה אפשר – "הילדים, הילדים, הילדים"…? והוא אוהב אותם יותר מאת עצמו, אפילו אם אמרו את זה קודם, לא משנה.
אז ברור לו שהשנה, די בטוח שמיסטר גוֹד לא יאשר לו חתימה ואת הדיל המשתלם הזה כולל הכל, אבל הוא – שניראה עדיין לגמרי מעולה (כולם אומרים ו-איך מסתכלות עליו…), הולך להיכנס בלחיות את הרגע ועל פחות מְצִיפָּרְגִית כפרות שיודעת לנקר בכל הרמות אין צ'אנס שיתפשר.
שם האמן (או שם היצירה) – Basil Eye
והאמת שכבר יש משהו, אבל הוא עוד לא יכול לדבר על זה, זאת אומרת… הוא אופטימי, אבל רק אחרי החגים אמן סלע עשוי להיווצר מצב פוטנציאלי לשחיטה.
ארטישוק שפרץ בגינתי לא התפתח לכדי גודלה של ארוחת חינם, אז הנחתי לו להתנסות במחזור חיים שלם עד שהבוקר נתן כיפוף כהשתחוות דתית וגרם לשוֹק רבתי כששלף פריחה זרחנית סגולה. ללא כל התחשבות בצניעות המקובלת על זולתו – שרי העגבניות הנעריות, סלסולי האורגולות המשכילות ועלעלי הטימין הרכים. הילתו המגונדרת נצצה וטענה חשמלית תשוקה את האוויר בשאלה המתבקשת: איך זה שארטישוק אחד מעז? הדבר ניער והפך את עולמי – מה, הוא בעצם כוכב???
אבל זה עוד כלום, כי אחרי הצהריים בברכת השחייה המקורה פגשתי שלד אדם חשוף ללא הבדל דת גזע או מין, עומד מאחורי זכוכית משוריינת ונותן עצות רשומות שחור על גבי לבן בנוגע לשבריריותו של גלגל החיים. אנשים סביבי הנהנו לעומתו בהסכמה וחבטו במצפוני הרדוד מתוך הרושם המסורתי אך המוטעה, שאין חכם כבעל ניסיון.
מחר יום חדש.
למרות שאני דבקה בגישה המטריארכלית של נקיטת אמנות בכפייה (עם דגש על טרום חגים) וחד משמעית תומכת בתיאור אירועים כהווייתם – כשהלכנו לצבוע, שכחתי בבית את משקפי הציור-קריאה שלי ודברים קצת יצאו מפרופורציות –
במיוחד מבחינה מילולית, עד שהתפוחים הקטנים שרשמתי בעצמי כמסגרת, נראו לי כישבנים ואפילו אמרתי לפרי 'כמו תַּחַתִּים'… 'ותאר לעצמך את 'ראש-התַּחַתִּים'…. והצחקתי את הילד שלי.
אלא שאז, כמו כדור שלג חלה התדרדרות קונספטואלית והדגים הם הראשונים שנקלעו ללופ. באחת – נדונו לחוג במעגלים אינסופיים לנצח ובשנייה – יאלצו לשחות ראש בראש בשלולית סמיכה של דבש ויש הטוענים שזה יותר גרוע מחיי אקווריום. אז מה? בגישה הפטריארכלית היה יוצא להם יותר טוב? שם בטח היו לוכדים אותם בברכות מחושמלות על פי חוק – 'אוכלי חינם', 'קרפיונים' או 'דגי רקק', ומסנגרים ב – 'שיגידו תודה שנתנו להם חותמת הכשר ולא הפרדנו להם זנב מראש, למרות שמסורתית מותר לנו, כבר שנים שקוצצים בכל העולם והים שותק'.
ולמי שסקרן דווקא לראות (בהמשך לפוסט הקודם שלי), איך ניראה תהליך של בישול קוגל בקרח דובים, אז ככה:
למעשה על השולחן, דומה מאוד לכמה מחבריו הטובים ביותר שנאפו בתנור רגיל ויותר מכך: לדעתי הלחלוטין לא אובייקטיבית, אם הוא לא היה ממלא את כל הבית בריח של דובים, אפשר היה לחשוב שהוא הבן של השכן.
אני מכינה את הבית לקראת ראש השנה
וכמו שאני מחפשת תירוצים לדחות קירצופים נחוצים בפינות נשכחות,
הכל צפוי והרשות נתונה, מצאתי סיבה להמלט.
נתתי גז ועליתי להרים לקנות קרח, כמות רצינית שתספיק.
לא רחוק, איזה חצי שעה נסיעה יש חנות עם קרח דובים.
אני לא יודעת איך זה נשמע,
אבל כשמתרגלים לאיכות כזאת גבוהה של מים קפואים,
קשה להתפשר על פחות.
וזה איך לא, הזכיר לי את דוד שלי, דב – שתמיד עשה לנו, הילדים, עם הנוצות בחגים
וכמובן את הקוגל המיתולוגי של דודתי שיפרה
שעשתה בפיירקסים ושמאז שנישאה לו ונקלטה בקלות יחסית בחוות הטווסים המשפחתית בזכרון,
נוף מפוקפק לים,
נהגו לומר שהטמיעה בגופה חזור והטמן
את כל המרכיבים, עד שיצא לה חלק וזה תמיד נישאר בעיני קסם – איך?
איך ששטפה איטריה, איטריה והצמידה לכדי עיסה מושלמת,
שברה את הביצים קֶן עגול
ופיזרה קינמון וסוכר בסינון על הדקה?
ההתעקשות הזו, ההקפדה על הפרטים.
וגם אני הולכת להכין קוגל וכבר מעכשיו חושבת על שלה,
האם הייתי יכולה לעשות אחד כמוה.
אך אין בי שום תמימות מטפיזית – ברור שאין סיכוי לשכפל,
גם – כי חסרה הנחישות וגם – כי שלי יהיה קפוא, או ליתר דיוק מבושל בקרח דובים.
טכניקה שלמדתי פה פעם, בסדנת בישול ארקטית ('בישול איטי קפוא'),
קצת לפלצנים, מודה, אבל לרוב באמת עובד יופי.
*
ובחזרה לקורות היום בפועל:
כששבתי לעיר מההרים,
נסעתי דרך רחוב הפנינה (.Pearl st)
וכשזוהרה של הכנסייה הלותרנית המרכזית הכה בי סנוורים,
נפלה עלי רוח וכמעט החזירה בי תשובה,
להכין את הצהבהבות הפתלתלות
כמקובל אצלינו בעדה בטח יותר ממאות שנים,
בתנור או בחפיזת מחבת.
'עד כמה שהמטרה מקדשת את האמצעים, היה לכך טעם חמוץ ובשנים שמיד לאחר קום המדינה, ידעו עדיין להעריך טעמים. החמור העברי ידע טוב מאוד מהו טיבו של חציר דל, לפחות כמו החמור הפלסטיני, רק שאז נעדרו כל אמצעי השיתוף המודרניים והאחווה הייתה שמורה לחבר'ה שמסביב למדורה'.
כך חתם מנחם דרור בצלאלי, את ספרו היחיד: 'סג'רה / הסיפור האמיתי', בזמנו, אחת מיריות התותח היותר שנויות במחלוקת הספרות העברית העובדת. ושבוע אחד בלבד לאחר שיצא לאור, מת בצלאלי מדום לב בשנתו, כאילו אין מחר, משאיר אחריו זעם ומפח נפש משפחתי רעיל. איך אבא יכל לעשות לנו את זה? ולא שהכוונה הייתה למוות הפתאומי, או למסר המפוקפק בסיפור הפתלתל שרשם – אלא לכך, שאבא חמי, שתי בנות ובן, מעולם לא עזר בשעורי בית במולדת, אזרחות או ההיסטוריה של ראשית הישוב ובכלל לא טרח אפילו לשבת ולהקריא ספר. וחוץ מזה – מה עם אמא? כי איך בנוסף לכל, הקדיש את הספר והודה בעמוד הראשון(!), לא באחרון, לאחת אלמונית בשם 'סנונית אלחנן היפה', ש'תמכה בו לאורך כל הדרך' והם הילדים, אפילו לא יכלו להתחיל לנחש מהו שמה האמיתי, כלומר – מיהי.
מזל שכעסים לא שוקעים אלא ממשיכים לסקרן, כך שעד היום בכל ערב ראש-השנה מאז נשלח האיש לעולמו, הם מציינים בארוחת החג אצל אמא, את יום הולדתו שחל לפי העברי, פונקט על חלה עגולה. והנכדים שבאים מהמרכז ושכבר חצו את היסודי ולא ממש הכירו, רק מתמונות – מגניבים בלילה מאחד לשני את העותק שרובץ קבוע על המדף העליון והמאובק בחדר העבודה המיותם וממתיקים את תחילתה של השנה החדשה בדילוג מֵיוּמָן מעל הקטעים הלאומיים, הישר אל תוך פסקאות הדבש הגסות שכתב פעם סבא.
דֶבִּי כָּץ מהעמותה היהודית JFC (יהודים למען חתולים / Jews For Cats ), עימתה אותי עם הצורך בסט מגנטים ללוח השנה (Calendar Magnets), כשהזמינה אחד לכל חגי ישראל ושלפה אותי מ'קונספציית המקרר' המצומצמת והדחוקה. ואגב מצחיק ולא ברור מי התחיל ראשון, אבל – JFC הוא גם סלנג אינטרנטי ללא פחות מ – "Jesus F***ing Christ"…
על כל פנים, אני חברה בעמותה שדֶבִּי כָּץ מנהלת, כבר שנתיים וחצי ומקבלת באהבה את כל ניסוחי המיילים המתוקים שהיא שולחת לפני כל חג לכל החברים ובכלל, זה לא סיפור – כולו, תרומה של חמישים מגנטים בשנה לשני ערבי ההתרמה למען המקלטים שלהם בניו-יורק ובלוס-אנג'לס ואני בפנים ו-כבר יש לי עיצובים עם חתולים, אז רק להדביק ולגזור ברצון שממילא יש, בשביל משהו טוב.
אלא שכנראה מהתת-מודע של הפרטי הווירטואלי, כשהעלתה את הרעיון לסט המסורתי הזה, כמעט עניתי לה במיידי – 'ג'יזס פ**ינג קרייסט, דֶבִּי! אין לנו ארבעה עשר חגים!…', מזל שהתמהמתי ושהיא הספיקה להסביר שיש חגים יותר ארוכים שבשבילם היא רוצה שניים (למשל – סוכות ופסח) וכך מנעה ממני, ברגע האחרון להחריב בטמטום את הדיל בעטיו של החבר הנצרתי.
ועל זה בעצם נתקעתי. שהלוואי ויכולתי לחזור בזמן (…אני יודעת, מחשבה אינפנטילית) ולחגוג עם יושי (יהושע סתיו), שהיה איתי בבסיס מצ'וקמק ליד טבריה (ביסקוויטים עם שוקולד גם בפסח), את החגים הגבוהים כפי שהם נקראים פה – The high holidays. זה היה יכול להיות רנסנס צרוף! לא, מה פתאום רומנטי?… רוחני.
ומי יודע מה נהיה עם יושי מנצרת עילית, כעשרים וחמש שנה אחרי? הפעם האחרונה ששמעתי ממנו הייתה בתשעים ושתיים או שלוש כשהרים טלפון להזמין אותי לחתונה שלו, להציץ בבתולה. כמובן שלא באתי – גם אז, העדפתי חתולים ופרוות על פני פרגיות ונוצות ושלא יאשימו אותי בהעדפות מגדריות, יש חטאים גרועים מאלו.
ולפני כמעט עשור, כשחציתי מערבה ולכאורה התרחקתי, נהיה ברור שנגמר – למרות שבתכל'ס אנחנו מתייחדים בזמן איכות מוזהב, כל עשרים וחמישי ועשרים ושביעי בדצמבר, יום הולדתו ויום הולדתי – ופה, עושים מזה עניין לא קטן.
אלוהים יודע איך גלשתי ממעשים טובים למען החתול האמריקאי לציון חגי ישראל בגולה ולסוגיית המפתח – יושי סתיו הבשרני חסר הפניות מפסגת הר הקפיצה? טוב, אני בטח לא הראשונה ולא האחרונה, שצונחת בְּטרום חג לתוך שטח הפקר נוסטלגי-מלנכולי.
באביב רכשה את ציור המקור של כרטיס הענבים האיטלקי, להדפסת רוחב לכבוד אירועי הסתיו שלהם ואחר כך הזמינה את עצמה. לא רצתה מִצילום, למרות שהסברתי לה שזה יכול לקחת הרבה זמן. אז מה? אמרה וצדקה וכמעט לא זזה, בחיי איזו משמעת! אורסולה דמגארד – האישה ששמה הולך לפניה, הכי פּוּלְקֶע על כָּתֶּף שאפשר למצוא פה באזור – מחזיקה בשני יקבים משגשגים של יינות פינו-נואר (אחד אורגני) ובשלושה בעלים נעולים בחביות ולא מתלוננת יום יום, ת'נקס ג'יזס קרייסט, יש עבודה לכולם.
לכבוד אירועי הסתיו
אבל העובדה שישבה ללא ניע, לא הפכה את ציור הפורטרט שלה לפיקניק (למרות שבהפסקות, ירדנו על בגט גרגירי שומר עם גבינת ברי עיזים כמוס), כי גברת אורסולה – כמה מעשית, ככה נברנית. והרי בדרך כלל כשנתקלים במישהו שנראה או נשמע (על פי שמו) ממוצא גרמני, אנחנו מתחילים את כל הסיבובים שיביאו אותו להודות, אבל הפעם זה היה ההפך ודווקא היא התחילה כשביקשה לראות את הקעקוע שעשיתי ליד הפופיק לכבוד בין המייצרים, אבל בסוף חשקה שיניים והסתפקה בכך שאשיר משהו בעברית. בחרתי ב'בואי ונתיר' של שלמה ארצי, שיר הפיוס שאני הכי אוהבת.
גם סיפרתי לה על הביצוע המדהים של רונית שחר – זמרת שאת חייבת להכיר! אך מבחינתה זו כבר היתה סטייה לגמרי מוגזמת מליבת הנושא, עד שקפצתי על ההזדמנות של כיוון השיח האתני שנקטה והיה כאור ירוק והעזתי לשאול על הגברים שלה, שהיא חונקת בתוך חביות במרתפים עם גדרות תיל ואיך היא חיה עם זה. באמת שלא התכוונתי – אבל השאלה שלי הרתיחה אותה, עד שבבת אחת זינקה ממושב הדוגמנות והחטיפה מבט זועף בלוח העץ ובדמותה המצוירת : תחליפי מיד את הרקע האדום הזה, מיס איזרעל! …אתם הישראלים, חושבים שכולנו נאו-נאצים!
…מה פתאום???… מרחתי והחלפתי בזריזות לכחול אימפרסיוניסטי.
אורסולה דמגארד / ספטמבר 2012 / אקריליק ועפרונות צבעוניים על עץ
אומנית זעירה 
