למרות שאנחנו אוהבים לאמץ חגיגות – הלוויין הוא לא חג שלנו. אנחנו בילדותינו ולמרבה התשישות גם בבגרותנו המוקדמת, חגגנו בתחפושות את פורים ואוזן המן מעולם לא הייתה דומה לדלעת, למרות שרבות בחרו להחליף זהות לסינדרלה. אבל יחי ההבדל! כי מה שלא אמרו או עשו עם האוזן – לא חפרו בתוכה ודחפו לה בתור מילוי נר בוער בלילה של קדושים זרים, כדי שילדים יגיעו מחופשים לדפוק על הדלתות ולדרוש מאחורי מסכה – 'טריק אור טריט' ('ממתק או תעלול').
ופרי בני ובנה של המקבילה לי – מפעילת אמנות בכפייה (כבר די זמן), כבר בן 9 וחצי וגיבש לעצמו השנה שלושה נימוקים בשרניים שיביאו לו את הגאולה הנכספת ממנהגים בטלים של אחרים: הוא שונא להתחפש, נורא קר בלילה של הלוויין, כך שללכת בין הבתים כדי לאסוף ממתקים זהו כיף מפוקפק והכי משמעותי שאנשים בדרך כלל נותנים ממתקים לא משהו. אז אנחנו נשאר בבית ורק נפחיד וניתן ממתקים שווים לילדים פחות ביקורתיים.
זאת אומרת שבשורה התחתונה, מה שנשאר לנו לעשות ותודה גדולה למישהו קדוש באשר הוא, זה להתמקד בערכה החינוכי של אמנות בכפייה – שהיא חובה מוסרית ומתבקשת מאליה לדעתי בכל יחידת זמן פוטנציאלית, לא כל שכן, חג.
והדיוט ראוי, עשוי לשאול ובצדק למה לצבוע עלים כשהסתיו מסביב נותן אותם טבעי בשלל צבעים? שאלה במקומה וכדורבן, אבל אז – איפה אלמנט הכפייה דרך מחזור חומרים מהטבע? ואיפה עלים שחורים שיפחידו? ואיפה הילד שמחזיק מכחול ומערבב גוונים של שלכת בעצמו? מצד שני ברור שהייתה (בלי קשר למה שקורה בחוץ), לא מעט התנגדות והיו גם צעקות.
שערורייתי אך מעורר השראה
ושלא יובן לא נכון, אני מאוד משתדלת להימנע מפנאטיות, אך בנושאים מסוימים גדול עלי למַתֶּן ועדיין לא נתתי את הספִּיץ' שלי על חשיבותה של משמעת רדיקלית באמנות אימפרסיוניסטית, עניין שכנראה ידחה – כי לא ממש נושא שהולך יד ביד עם קניבליזם פעיל של ניקוי ראשי גרעין כתומים מבפנים. עוד מטלה שמתוקף הנסיבות התחייבה להיום והכשרה שלמרבה המזל, עברתי עוד בישראל ואני מודעת לחלוטין לכך שמבחינת ביטחון פנים, העובדה שאני מעלה את זה כאן, מהווה תקדים למשהו שיכול לסבך אותי כהוגן. אבל הֵי – הרי כל פקיד אף בי איי מתחיל יודע שיש פה ביערות טיפוסים הרבה יותר מסוכנים ממני.
הוא תמיד צוחק כשאני מספרת לו שהייתי פעם חיילת,
כך שבהתחלה היה לגמרי בטוח שאני משקרת בנוגע לראשי הגרעין
בכל מקרה, עד שיתחילו במעצרים (או בגיוסים) וכפי שמלמד הניסיון ולא בפעם הראשונה, הכפייה האמנותית – בניגוד לאחיותיה בעלות עורף הפַּר – מריחה נהדר ולבסוף גם קוצרת פופולריות ומזכה בתחושת שימחה.
אומנית זעירה 