אמנות בכפייה / סתיו

למרות שאנחנו אוהבים לאמץ חגיגות – הלוויין הוא לא חג שלנו. אנחנו בילדותינו ולמרבה התשישות גם בבגרותנו המוקדמת, חגגנו בתחפושות את פורים ואוזן המן מעולם לא הייתה דומה לדלעת, למרות שרבות בחרו להחליף זהות לסינדרלה. אבל יחי ההבדל! כי מה שלא אמרו או עשו עם האוזן – לא חפרו בתוכה ודחפו לה בתור מילוי נר בוער בלילה של קדושים זרים, כדי שילדים יגיעו מחופשים לדפוק על הדלתות ולדרוש מאחורי מסכה – 'טריק אור טריט' ('ממתק או תעלול').

ופרי בני ובנה של המקבילה לי – מפעילת אמנות בכפייה (כבר די זמן), כבר בן 9 וחצי וגיבש לעצמו השנה שלושה נימוקים בשרניים שיביאו לו את הגאולה הנכספת ממנהגים בטלים של אחרים: הוא שונא להתחפש, נורא קר בלילה של הלוויין, כך שללכת בין הבתים כדי לאסוף ממתקים זהו כיף מפוקפק והכי משמעותי שאנשים בדרך כלל נותנים ממתקים לא משהו. אז אנחנו נשאר בבית ורק נפחיד וניתן ממתקים שווים לילדים פחות ביקורתיים.

זאת אומרת שבשורה התחתונה, מה שנשאר לנו לעשות ותודה גדולה למישהו קדוש באשר הוא, זה להתמקד בערכה החינוכי של אמנות בכפייה – שהיא חובה מוסרית ומתבקשת מאליה לדעתי בכל יחידת זמן פוטנציאלית, לא כל שכן, חג.

והדיוט ראוי, עשוי לשאול ובצדק למה לצבוע עלים כשהסתיו מסביב נותן אותם טבעי בשלל צבעים? שאלה במקומה וכדורבן, אבל אז – איפה אלמנט הכפייה דרך מחזור חומרים מהטבע? ואיפה עלים שחורים שיפחידו? ואיפה הילד שמחזיק מכחול ומערבב גוונים של שלכת בעצמו? מצד שני ברור שהייתה (בלי קשר למה שקורה בחוץ), לא מעט התנגדות והיו גם צעקות.

שערורייתי אך מעורר השראה

ושלא יובן לא נכון, אני מאוד משתדלת להימנע מפנאטיות, אך בנושאים מסוימים גדול עלי למַתֶּן ועדיין לא נתתי את הספִּיץ' שלי על חשיבותה של משמעת רדיקלית באמנות אימפרסיוניסטית, עניין שכנראה ידחה – כי לא ממש נושא שהולך יד ביד עם קניבליזם פעיל של ניקוי ראשי גרעין כתומים מבפנים. עוד מטלה שמתוקף הנסיבות התחייבה להיום והכשרה שלמרבה המזל, עברתי עוד בישראל ואני מודעת לחלוטין לכך שמבחינת ביטחון פנים, העובדה שאני מעלה את זה כאן, מהווה תקדים למשהו שיכול לסבך אותי כהוגן. אבל הֵי – הרי כל פקיד אף בי איי מתחיל יודע שיש פה ביערות טיפוסים הרבה יותר מסוכנים ממני.

הוא תמיד צוחק כשאני מספרת לו שהייתי פעם חיילת,
כך שבהתחלה היה לגמרי בטוח שאני משקרת בנוגע לראשי הגרעין

בכל מקרה, עד שיתחילו במעצרים (או בגיוסים) וכפי שמלמד הניסיון ולא בפעם הראשונה, הכפייה האמנותית – בניגוד לאחיותיה בעלות עורף הפַּר – מריחה נהדר ולבסוף גם קוצרת פופולריות ומזכה בתחושת שימחה.

אייל הצפון

פעם הכרתי אישה כזו באמת, קראו לה רוזי. זה היה לפני שהכרתי את אייל הצפון, זכר נינוח אך בעל תאווה גורפת למדרונות תלולים, שהפך לאהובי החורפי ושכנע אותי בשנה שעברה, לחגוג איתו את כל החגים של העונה הרטובה, מבלי להיכנס לדקויות מיותרות סביב דת, גזע, או מין בעל חיים.

רוזי

כשקראתי לו בצחוק – 'גוי של שבת', הוא עשה עם הקרניים והדליק לנו מדורת אש במאורה שלו. זה היה הרבה יותר מרומנטי. ולפני שנה בפברואר, אחרי החגים, בטרם יצא למרתון איילים צעירים בקוטב הצפוני, אלא מה – גילף בשבילי אחד קטן מעץ בדמותו ואני הצמדתי, דגמתי וסרקתי. היה לי הרבה זמן לעבוד על קשירת התפרים ושילוב הצבעים המדויק, כי שנה של אייל מסתבר – שווה ללא פחות מחמש שנים של בן אדם.

ברכות לעונה

ומחר בבוקר הוא חוזר והכל כבר מוכן על הצד החילוני ביותר – רק שהאישה הזו, רוזי מפעם, נדחפה פתאום אחר הצהריים. נורא מעניין אותה השילוב בינינו, זייפה. היא שחקנית תאטרון וזה יכול לעזור לה להיכנס לדמויות אקסצנטריות, הסבירה. אלא שמתוך סקרנות לכאורה, גם התהדרה בכך שבתקופה שלה לא היה את כל העול של התקינות פוליטית – ומצד שני לא היו סטיות כאלו בפרהסיה, והיא – רק לידיעתי, דווקא מאוד אהבה שגברים צבטו אותה בישבן לאחר הופעה, עם או בלי זר הוורדים. אבל סליחה, כן? יש הבדל גדול, הם כמעט תמיד עמדו על שתי רגליים…

בדבר אחד היא צודקת – כשהייתי על הסף שלחבוט בפרצופה, שהיא אישה פרימיטיבית שהזמן הפך לגרוטסקה (למרות היופי האובייקטיבי והתפקידים המיתולוגיים) – אכן הייתה זו התקינות הפוליטית שעצרה בעדי ודחקה בי להמשיך להאזין לה בנימוס יחסי, עד שנגמר לי. תסלחי לי גברת רוזי אבל אני חייבת ללכת, יש לי עוד המון מה להכין – למשל חציר, ואם לא נפגש שוב בקרוב, אאחל לך עכשיו – עונה נהדרת ומחזור מסודר.

הקורא האילם

בניגוד לכל הציפיות נפגשתי השבוע עם קורא אילם, אחד שטוען שקרא את כל מה שכתבתי עוד מלפני האירוע באוניברסיטת באר שבע, זאת אומרת שקל לחשב – בטרם אחז וחנק אותי הפחד לדבר בפני קהל, כן – 'התקרית ההיא' שהותירה בי שועל שעיר על הכתף הימנית. קעקוע גדול ומכוער שאי אפשר להסתיר. לא משנה מה אני לובשת הוא תמיד מוצא דרך להוציא ראש או זנב.

סתיו אלפיים ושש, הייתי אמורה להרצות בפני סטודנטים שנה ב' ברזי נפשות, על התאוריה הלא גמורה של פרופ' י.קלהון מקיימברידג', מסצ'וסטס. הרצאה שנתתי לפחות חמש עשרה פעם קודם, אם לא יותר והנה פתאום כלום – לא יכולתי להוציא הגה. אז עמדתי ככה כמה דקות כמו מטומטמת, מחכה שמשהו יציל אותי ואז בדמעות מסוג חדש, השארתי שם הכל וברחתי החוצה. ועד שלא יצאתי משערי האוניברסיטה ונכנסתי לחנות חשוכה ומלוכלכת בין דוכני פלאפל קולניים ובפרץ טמטום שלא מסתדר עם כלום ביקשתי מאיש עם שני ראשים שיצייר עלי שועל במנוסה, לא נרגעתי.

1890 / J. G. Keulemans

בשטף מילים לא צפוי הודה הגבר האילם – שבקטע הזה, של צריבת הכתף בקווי עומק גסים, התאהב בי. ואז בלי להכביר דברים ביקש מאוד יפה לראות את השועל וגם ללטף. אם תראי לי את השועל שלך, אראה לך את העכביש שלי, שהוא עוד יותר שתקן ממני אבל נורא חמוד.

פרופ' י.קלהון מעולם לא קרא את העבודות שכתבתי לו, כולל את הפרק שכתבתי בעבודת הדוקטורט שלי במיוחד כדי להחניף לו. לעומת זאת, אני יכולה לדקלם בעל פה (רק באחד על אחד, כמובן) מה הוא היה כותב על שיח כמו זה שהיה לי עם האילם ובטח גם היה שמח להכניס אותו כדוגמא קלסית לנספח בספרו 'יחסים פסיכוטיים בין כותב למכותב'.

אני אמנם לא מדברת יותר בפני קהל, אבל פרסומים אקדמיים שלי מתורגמים ומתפרסמים בכל העולם. לאחר שאסיים את 'עכביש אחד שווה אלף מילים', אני מתכננת לשלוח אותו לקלהון באריזת מתנה.

נשל הנחשית

שנה ראשונה ולימודיי בפקולטה למדעי החברה במחלקה לסוציולוגיה של נשים נטולות תכלית, הולכים די טוב. הייתי אומרת ואני לא היחידה בבית שחושבת ככה, שמבחינות רבות הם העמידו אותי על הרגליים האחוריות, שזה לא מעט בשביל מי שקיבל חינוך חקלאי ולא הזריק בלילות להודים. והייתה לי אתמול הזדמנות מצוינת לתרגל,  בפגישה שקבעתי עם חברתי צפרירה בן-צבי, כאן כשהסתיו הססגוני של צפון מערב ארצות הברית מגלה כבר בהחלט סימנים.

אז בשלוק השני או השלישי של השייק פירות-יער שרידים אחרונים מהקיץ, הבאתי לה קצת בפרצוף על 'נשל הנחש' – השיר והגעגועים והעדנה וההזדהות הכל כך אינדיבידואלית-ישראלית המלטפת אותנו לאחד שעושה את הדרך ואבא אומר לו. אני לא יודעת כמה שנים אני שומעת את השיר הזה וכנראה מדחיקה, אמרתי לה – אבל לאחרונה חרשתי חזור וקרוא ואין מילוט – מדובר בשיר שמתואר בו באופן ברור אונס.

….

וגם היתה לי בחורה
קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע –
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.

ולך תצא מזה עכשיו,
איך תצא מזה עכשיו,

וצפרירה היא לא סתם אחת, היא רופאת שיניים שמתמחה בכתרי פלטינה אופקיים ומבוגרת ממני באיזה חמש עשרה שנה ובעלה דובי הידוע כדובון, גם היה צנחן מזמר כלומר מנגן, בהתחלת השירות קרבי ובשל פציעה – להקה צבאית ובהמשך האקדמיה למוזיקה בירושלים, הכל כמובן כהקדמה לכך שקיבל פה את המינוי הנחשק לנצח על תזמורת כנסיית השלום הלותרנית. אבל לא משנה עכשיו בעלה, שורה תחתונה שצפרירה סירבה בכל תוקף לקבל את מה שהגשתי לה. היא פטריוטית מוזיקלית שנסחבת עם תקליטים (!), לא רק עם דיסקים – של שלום חנוך, מאיר אריאל ואריק איינשטיין שעושים לה יותר ממה שאפשר להסביר במילים והיא פשוט התנפלה עלי כמו לביאה – מה פתאום אונס? הוא מקסימום דרס אותה!

נו באמת, צפרירה…. וממש לא היה אכפת לי מה יחשבו כל הגויים מסביב, בין כה מה שלא נעשה תמיד נראה ונשמע להם 'טוּ ווּלְגָר' (המוניים מדי) ועליתי על הכיסא הלבן עם כרית הקטיפה הרקומה, כדי לדרוך רגליים אחוריות – איזה דרס אותה, צפרירה? מה זה, פיגוע??? זה יחסים רומנטיים שלא הלכו כמו שהוא רצה והיא הרשתה לעצמה להיות פראית ולא הכי ברורה, אז מה נשאר לו כבר לעשות איתה בתוך המכונית אחרי שהוא השתגע? כלומר אחרי שהיא לדעתו שיגעה אותו? מה זה בדיוק לדעתך 'הרסתי לה את הצורה'? …טוב, את יודעת מה? אולי הוא רק כסח אותה במכות.

ברור, שלא נגמר טוב. צפרירה מאוד כעסה, נעלבה ולקחה את זה באופן אישי. והאמת שאולי בכוונה באתי עם זה דווקא אליה, כי ידעתי שהיא לא תומכת בכך שנשים לא יודעות את מקומן, זאת אומרת לא במובן הפשטני של המטבח והילדים, אלא מהבחינה של לאלץ תכנים ולכופף אותם מחדש, כאילו שדורות לפנינו רוב התכנים והכללים נכתבו והוגדרו רק על ידי גברים. נו וזה לא נכון, צפרירה? אולי זה נכון אבל תגידי לי, מאיפה הבאת עוד זוג רגליים? ניסתה לשנות כיוון. אה, זה הרגליים האחוריות שלי, תמיד לבשתי ג'ינס אז היה קשה לראות אותן, אבל עכשיו כשהבנתי את המשמעות העצומה של לתת להן חופש ביטוי, קניתי כמה זוגות קורדרוי רחבות שיהיה להן נוח. מה את אומרת, יפים לא?

את מנסה להביך אותי בכל הכוח, אני מכירה אותך. אני שואלת אותך שאלה פשוטה ואת מתחילה לברוא לי מחדש את גוף האישה. עכשיו תקשיבי לי טוב טוב תמרי, כי אני רוצה לומר לך משהו בישירות שאני שומרת רק ליחסים עם חברות מאוד קרובות שלי. היית הרבה יותר נחמדה לפני שהתחלת עם הלימודים המיותרים האלו. אני פשוט לא מבינה, למה היית צריכה את זה, מה לא הספיק לך להיות אומנית זעירה?

האמן האמיתי

קרמיקאים רבים באזורינו בטח מדברים על תחושת הבדידות המלווה את העבודה בסטודיו, על החימר הרטוב והקר בחודשי החורף הארוכים ועל האור החלוש הבוקע מן החלונות רוב ימות השנה וזורק את דמיונם למקומות מוארים יותר. ולמרות שבהחלט מתקבל על הדעת, שלא כל אחד חולם כמוני על ארנב מצויר בקערה מנומרת עבודת יד, או על עלים ופרחים אמיתיים שמפיקים דרך טכניקת הטבעה ניחוחות אביביים שיוצאים דרך מרקם עשוי בוץ – עדיין באירוע השנתי של הקלייפסט (Clay Fest – פסטיבל הקרמיקה המקומי) יש מן הפנטזיה רבת הפנים, המבטיחה וגם מאפשרת מישוש, הגשמה ורכישה.

דניס דיוויס (Denise Davis)

 פרנק גוסאר (Frank Gosar)


 אליס קורין (Elise Corin)

רובין ראסל (Robin Rusell)

כל כך מענג. אך דומה היה, כי הדרמה המשמעותית ביותר מתחוללת דווקא באזור ההדגמה. טייה, מראה ומבטא זר, יצר על האובניים כלים גדולים במיוחד ואיך שסיים אחד מושלם קיווצ'ץ אותו בלהט גלוי והתחיל אחר. בין לבין נעמד ונתן איזה נאומון שביקש לשבור את הכלים. למשל על כמה שהוא נהנה מהעשייה, כלומר מהתהליך אך שונא את התוצאה ואת העבדות שהיא מחייבת ובכלל שהוא מתעב את תהליך המכירה בדוכנים שמאלץ אותך לספר סיפורים מופרכים על מקורות השראה ועוד על כל יצירה ויצירה כדי שאנשים יקנו. הוא גם לא חותם על העבודות שלו, כך הבטיח, פשוט כי זה לא תורם שום דבר ליצירה עצמה.

 טייה דואונג (Tea Duong), רגע אחרי המעיכה

בהתחשב בכך שהפסטיבל בתחילתו וגם בסופו של סוף שבוע, הוא בעל מוטיבציה כלכלית ברורה, נשביתי ברוחו המרדנית והזועמת של טייה. למעשה הייתי על סף התאהבות (בפעם המי יודע כמה) בקלישאה הגברית-רומנטית שלא אחת נוטים גם להגדיר בעזרת צירוף המילים – 'אמן אמיתי'. לא היה (ואין) בי ספק שטייה הוא אמן אמיתי, לכן מיהרתי לחפש את יצירתו בין הדוכנים ומצאתי לא רחוק משם את הדוכן המשותף לו ולאשתו נינה. הוא על הכלים והיא על הדגים – ומעל שמה התנוססה הכותרת 'דגי ראקו מאושרים' (ראקו = תנור/שיטת שריפת חימר מסורתית יפנית).

הדוכן המשותף של טייה דואונג ואשתו נינה פרנסטרום דואונג (Tea Duong / Nina Frenstrom Doung)

ברור, הרגשתי קצת מטופשת. כן, בגלל אשתו והדגים. לא יודעת בדיוק למה, אבל קורה שדבר כזה מספיק כדי לטלטל ולדרוש תשובות ומדהים באותו ההקשר, כיצד לפעמים אמנות אחרת ניגשת לעזרה ראשונה אפילו מבלי שהתבקשה, כי תוך שניות מצאתי את את עצמי מבולבלת אך מחובקת בלב יצירתה המתוקה, המכילה והנשית של ג'ודית קרוס, שבמקרה או שלא, מאופיינת בהרבה ראשי נשים ללא גוף (לעולם לא אשכח לה את הולופרנס!).

ג'ודית קרוס (Judith Cross)

להתבונן במראות שלה ולקבל רפלקסיה מדומה של יכולת חיובית בַּפָּנִים –  'אני מאמין/ה בחלומות שלי'….'כולנו אחד''אני מאמין/ה בעצמי''לאהוב ולהעריך אותך'… מצטערת, אבל חדורת אמונה נחלצתי משם למתחם הגלריה בה הציגו פיטר אלסן ופרנק גוסאר (כן, זה מהצלחות המקסימות למעלה), יצירות שהדגימו לטעמי גם מופת משיב רוח מבחינה אינטלקטואלית.

 פיטר אלסן (Peter Elsen)

 פרנק גוסאר / בחצר החתולים  Frank Gosar / In the court of cats 

ובמצב הנפשי שהייתי נתונה בו, כשראיתי את המחיר של 'בחצר החתולים' כבר לא ענין אותי כלום. שלמתי לגוסאר את השמונה מאות וחמישים דולר, כמובן לא לפני שווידאתי שהוא חתם עליה את שמו כמו שצריך.

אחת עשרה אפס שבע

אצל אחת עשרה אפס שבע לא היו מעולם חכמות ובכל יום, בול בשעה שש פלוס חמש בבוקר, קיבלנו גרגירים אורניומים מעולים ועל אף מוצאנו המחייב, התאפקנו בכל הכוח ולא באנו בטענות. גברת גְרֵייסִי היפה פיזרה יד רחבה ואנחנו לאות תודה נהגנו לפרוע בשערה הקלוע כחלה איראנית, נשורת פרחי דימונה שהבאנו איתנו למזכרת.

אפשר לומר ויחד עם זאת לא להטעות, שהיו בינינו יחסים פוריים ומפרים של נתינה וקבלה, אך יותר מכך הייתה זו זכות השיבה שבידרה את נוצותינו בגוון אופטימי כשירת הציפורים. אולם כטיבם של יחסים על סף בלימה, יהיה זה גם הוגן להודות – שלא ידענו להעריך, עד שאדון גְרֵייסִי קיבל משרה שמנה בנאס"א טקסס ותוך חודשיים כל מה שנשאר לנו זה לנקר שם את הקירות.

ולומר את האמת – יותר מהגעגועים, מכרסמת בנו עגמת הנפש והצער, על כך שלמרות שגברת גְרֵייסִי מחתה מעיניה לא מעט בולעני מלח כשביצענו לכבודה מטס פרידה חגיגי – היא לא השכילה להשכיר את ביתה לדיירים כמוה, מסוג בני אדם ולא נותר לנו מנוס, אלא לנקוט בהם מעשים שלא כדרך הטבע.

בגנותה ובזכותה של אמנות אינפנטילית

'אלמנט חיובי-משכר מצוי באמנות אינפנטילית, למרות שברי-סמכא יכולים לטעון בגנותה ובצדק, שהיא מורידה מסך מול נתונים חברתיים מדאיגים ומובילה לדעיכה אינטלקטואלית תלולה. מצד שני – עם הייצוג האופייני לשכזאת – שימחתם שלוחת הרסן של בעלי כנף, עדרי בקר, חתולים, כלבים ומיני עכברים – כמעט שלא ניתן להתווכח'.

זהו ציטוט מתוך דבריה של ד"ר נעימה שדה, ששמעתי פעם ובמפתיע, במסגרת אחת ההרצאות שהוגשו לנו ביום כיף שקטע את לימודי הכושלים בדִינֵי הנהלת חשבונות. האירוע החגיגי חסה תחת מטרייתו של מוסד אקדמי נחשב, שהבטיח לפי כל הקריטריונים לעשות איתי סדר. פשוט להתעלף מלחשוב שנרשמתי לשם רק כדי למרוד בחינוך הפרקטי שביקשו הורי להקנות לי…

טוב, גם אם לעזוב גחמות אוטוביוגרפיות מייגעות – הרי תבנית חוזרת ומוכרת אכן מוכיחה שלא פעם, אסופת משפטים שנאמרים בזמן הנכון, במקום הלא נכון שווים אלף תמונות והַמֶשִיכָה לאמנות אינפנטילית במובן האבסורדי של השיטה, דבקה בי מאז אותו יום עמוס בּורקסים, בּונוסים ובּרכות שחייה (ב.ב.ב) – או כפי שגורסת האִמרה במלואה: בכל יום לומדים דבר חדש ובצמוד אליו גם מאמצים את הזניח והבלתי נחוץ.

ובקפיצה מגמתית לכאן ועכשיו: הקיר שבצילומים חדש פה בעיר ונמרח מולנו השבוע בגוונים טריים. פרשתי לחשוב שבטרם חורף, כדי לסתור באופטימיות את האפור המתמשך שעוד מחכה לנו. באמת כל כך נעים וחינני עד שלא מצאתי בו כל כוונת זדון, למעט העובדה שנושקת לו מסעדה בשיפוצים ומעל דלת הכניסה מתנוססת כרזה זמנית – 'הברביקיו של ביל וטים – יפתח בקרוב'.

לא מעט ריכוז מדיטטיבי נדרש ממני, עד שנזכרתי בשורה התחתונה של הסדנה המפוקפקת שסיימתי לפני שבוע: במקרים בולעים מומלץ לשים דברים ישירים מדי בצד ולנקוט מתוך בחירה בגישה הבלתי משכילה. רוצה לומר: זהו קיר מקסים ואני מאמצת אותו ללבי, נושמת אותו עד קצות האצבעות ומרגישה דרכו את השמש.

אך מכיוון שמה שנחשב לאינטלקט ביקורתי, לא שבק לגמרי וגם התעקש לקחת חלק – התאמצתי והצלחתי לפרקים קצרים למצוא ביצירה המשובצת זיק של חתרנות אמנותית – כלומר, אולי דרך ההנגדה בין אופי הביטוי המחויך לבין מה שעתיד להתרחש שם בפועל, מצויה סוג של מחאה קנטרנית.

אבל לא תפס מים, תהום רגשית נבקעה ונוצר הכרח ברור לפעולה אקטיבית, שליחת מכחול אינפנטילית-עצמית שתחזיר את העונג האבוד שבזיכוך ואשליה. כך, עצרתי פרק זמן על מנת לצייר מספר נאות של כרטיסי יום הולדת שמח – כי אם לעזוב את הממד הרציונלי לרגע – הרי כמה מחתולֵי-חבריי הטובים ביותר, חוגגים באוקטובר-נובמבר.

יוקדש לאיתן קש

את ספרי השלישי ('רומן זורם למתחילים') שיצא לאור באביב ובמרכזו עלילה דלילה אך מגובשת, אני עומדת להקדיש לאיתן קש, אהוב זמני שהכרתי בסוכות בשנת תשעים ושש באחד החופים של סיני. לבשתי אז בגד ים שלם בצבע טורקיז בוהק, עם הדפס של כמה כרישים חייכנים ששחו בספירלות וזה היה התירוץ למשפט הראשון שאיתן ניגש לומר לי – תגידי, הכרישים האלו לא נושכים? לא שזה היה מצחיק, אבל צחקתי והסתקרנתי – כי קש הציג את עצמו כְּרֶסְטוֹרָטוֹר שמשפץ רהיטים עתיקים בסטודיו רחב בדרום תל אביב וגם כמי שמחובר לאישה בהריון מתקדם שנשארה בין שיניה בבית. לא נשואים, סיפר ולא הסתתר מאחורי כל מיני ובמקביל מהר מאוד סיגל לעצמו מבט של שקיעה, טון דיבור של משורר ופתח יותר משחשב – כשחשף שהוא בן מזל מאזניים.

לא החשבתי את עצמי אז לאחת שמחפשת צרות ולמחרת החלפתי לרזרבי שהבאתי איתי, בגד ים עם פסים בצבעי הדגל. ולא עזר, כי כשישבנו לאכול צהריים על הכריות הצבעוניות והמאודות מחום המדבר, ראיתי לו בברור את העורק הראשי בצוואר. וזה לא שאי פעם נחשדתי או נעצרתי על ערפדות, אבל זה היה מעל ומעבר – עורק אתרוגי מאה אחוז טעינה דחוסה שקשה מאוד לא לחמוד. בהתחלה הוא עשה את עצמו כאילו שאין לו מושג מה, אבל אחרי שהבטחתי שאני יודעת מה שאני עושה, הוא הסכים. האמת כמובן, שלא ידעתי ומזל שהבדואים שהריצו את המקום בחרו מבעוד מועד לרפד את החושות בלולבים טריים ומנעו בכך אפשרות לשצף רבתי.

לצערי, הזמן כרסם ואני לא זוכרת משם הרבה, למעט הטעם החריף והמשפט הסתום שאמר לפני שהתפוגג:
'יש לי אֵיי-בִּי, שרק למעטים יש, אבל לא קשה להשיג… הוא מקבל אוניברסלי'.
מצחיק כזה, לקחו לי יותר מעשרים שנה להבין שהוא לא התכוון לתואר ראשון.