אחת עשרה אפס שבע

אצל אחת עשרה אפס שבע לא היו מעולם חכמות ובכל יום, בול בשעה שש פלוס חמש בבוקר, קיבלנו גרגירים אורניומים מעולים ועל אף מוצאנו המחייב, התאפקנו בכל הכוח ולא באנו בטענות. גברת גְרֵייסִי היפה פיזרה יד רחבה ואנחנו לאות תודה נהגנו לפרוע בשערה הקלוע כחלה איראנית, נשורת פרחי דימונה שהבאנו איתנו למזכרת.

אפשר לומר ויחד עם זאת לא להטעות, שהיו בינינו יחסים פוריים ומפרים של נתינה וקבלה, אך יותר מכך הייתה זו זכות השיבה שבידרה את נוצותינו בגוון אופטימי כשירת הציפורים. אולם כטיבם של יחסים על סף בלימה, יהיה זה גם הוגן להודות – שלא ידענו להעריך, עד שאדון גְרֵייסִי קיבל משרה שמנה בנאס"א טקסס ותוך חודשיים כל מה שנשאר לנו זה לנקר שם את הקירות.

ולומר את האמת – יותר מהגעגועים, מכרסמת בנו עגמת הנפש והצער, על כך שלמרות שגברת גְרֵייסִי מחתה מעיניה לא מעט בולעני מלח כשביצענו לכבודה מטס פרידה חגיגי – היא לא השכילה להשכיר את ביתה לדיירים כמוה, מסוג בני אדם ולא נותר לנו מנוס, אלא לנקוט בהם מעשים שלא כדרך הטבע.