האמן האמיתי

קרמיקאים רבים באזורינו בטח מדברים על תחושת הבדידות המלווה את העבודה בסטודיו, על החימר הרטוב והקר בחודשי החורף הארוכים ועל האור החלוש הבוקע מן החלונות רוב ימות השנה וזורק את דמיונם למקומות מוארים יותר. ולמרות שבהחלט מתקבל על הדעת, שלא כל אחד חולם כמוני על ארנב מצויר בקערה מנומרת עבודת יד, או על עלים ופרחים אמיתיים שמפיקים דרך טכניקת הטבעה ניחוחות אביביים שיוצאים דרך מרקם עשוי בוץ – עדיין באירוע השנתי של הקלייפסט (Clay Fest – פסטיבל הקרמיקה המקומי) יש מן הפנטזיה רבת הפנים, המבטיחה וגם מאפשרת מישוש, הגשמה ורכישה.

דניס דיוויס (Denise Davis)

 פרנק גוסאר (Frank Gosar)


 אליס קורין (Elise Corin)

רובין ראסל (Robin Rusell)

כל כך מענג. אך דומה היה, כי הדרמה המשמעותית ביותר מתחוללת דווקא באזור ההדגמה. טייה, מראה ומבטא זר, יצר על האובניים כלים גדולים במיוחד ואיך שסיים אחד מושלם קיווצ'ץ אותו בלהט גלוי והתחיל אחר. בין לבין נעמד ונתן איזה נאומון שביקש לשבור את הכלים. למשל על כמה שהוא נהנה מהעשייה, כלומר מהתהליך אך שונא את התוצאה ואת העבדות שהיא מחייבת ובכלל שהוא מתעב את תהליך המכירה בדוכנים שמאלץ אותך לספר סיפורים מופרכים על מקורות השראה ועוד על כל יצירה ויצירה כדי שאנשים יקנו. הוא גם לא חותם על העבודות שלו, כך הבטיח, פשוט כי זה לא תורם שום דבר ליצירה עצמה.

 טייה דואונג (Tea Duong), רגע אחרי המעיכה

בהתחשב בכך שהפסטיבל בתחילתו וגם בסופו של סוף שבוע, הוא בעל מוטיבציה כלכלית ברורה, נשביתי ברוחו המרדנית והזועמת של טייה. למעשה הייתי על סף התאהבות (בפעם המי יודע כמה) בקלישאה הגברית-רומנטית שלא אחת נוטים גם להגדיר בעזרת צירוף המילים – 'אמן אמיתי'. לא היה (ואין) בי ספק שטייה הוא אמן אמיתי, לכן מיהרתי לחפש את יצירתו בין הדוכנים ומצאתי לא רחוק משם את הדוכן המשותף לו ולאשתו נינה. הוא על הכלים והיא על הדגים – ומעל שמה התנוססה הכותרת 'דגי ראקו מאושרים' (ראקו = תנור/שיטת שריפת חימר מסורתית יפנית).

הדוכן המשותף של טייה דואונג ואשתו נינה פרנסטרום דואונג (Tea Duong / Nina Frenstrom Doung)

ברור, הרגשתי קצת מטופשת. כן, בגלל אשתו והדגים. לא יודעת בדיוק למה, אבל קורה שדבר כזה מספיק כדי לטלטל ולדרוש תשובות ומדהים באותו ההקשר, כיצד לפעמים אמנות אחרת ניגשת לעזרה ראשונה אפילו מבלי שהתבקשה, כי תוך שניות מצאתי את את עצמי מבולבלת אך מחובקת בלב יצירתה המתוקה, המכילה והנשית של ג'ודית קרוס, שבמקרה או שלא, מאופיינת בהרבה ראשי נשים ללא גוף (לעולם לא אשכח לה את הולופרנס!).

ג'ודית קרוס (Judith Cross)

להתבונן במראות שלה ולקבל רפלקסיה מדומה של יכולת חיובית בַּפָּנִים –  'אני מאמין/ה בחלומות שלי'….'כולנו אחד''אני מאמין/ה בעצמי''לאהוב ולהעריך אותך'… מצטערת, אבל חדורת אמונה נחלצתי משם למתחם הגלריה בה הציגו פיטר אלסן ופרנק גוסאר (כן, זה מהצלחות המקסימות למעלה), יצירות שהדגימו לטעמי גם מופת משיב רוח מבחינה אינטלקטואלית.

 פיטר אלסן (Peter Elsen)

 פרנק גוסאר / בחצר החתולים  Frank Gosar / In the court of cats 

ובמצב הנפשי שהייתי נתונה בו, כשראיתי את המחיר של 'בחצר החתולים' כבר לא ענין אותי כלום. שלמתי לגוסאר את השמונה מאות וחמישים דולר, כמובן לא לפני שווידאתי שהוא חתם עליה את שמו כמו שצריך.

8 מחשבות על “האמן האמיתי

  1. תודה על הסיור הססגוני. ותתחדשי !
    ואגב יש בירושלים את 'כיכר החתולות' שיש שם מידי פעם
    אמנים זעירים וזעירים פחות שמציגים ביריד   אמנים

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s