המכרז

גם אני הצעתי הצעה למכרז עבור תכנון פסל שיוצב בכניסה המערבית של האוניברסיטה ולא שבא לי לדוש בכך, אבל ההצעה שלי לא התקבלה. ההצעה של ג'וד כן, ואני מפרגנת לו מאה אחוז. הוא איש נחמד וגם ניראה לא רע, למרות שכמה פעמים ישבנו לקפה ולא יצא מזה כלום. בסוף התעייפתי, אבל הפרויקט הזה הפגיש בינינו שוב. כי לא סתם פסלו את ההצעות שלא מצאו חן בקור קפיטליסטי, אלא ברוח הומנית מתקדמת עשו לנו, האמנים המתחננים לתשומת לב ולמעט מזומנים, קבוצת תמיכה, מפגשים ודיבורים על המיזם על פי רעיון היוצר החדש – תאוריה שיתופית, שלא פחות פותחה כאן במחלקה לתרבות חזותית ונמכרה מסתבר, כבר אפשר לספור על יד אחת בתי ספר לאמנות בעולם. 'כי לא טוב האמן לבדו'. בחיי שככה נסחו את זה. חבורה אגוצנטרים פתטית.

אחד טים סלף, הרעיף במעגל על כולם את אהבתו לדובים, שכן כל ילדותו עברה עליו ביערות הסמוכים. מאוד מעניין ובפרץ וידוי משפחתי גם גילה שאביו היה תרנגולן גנטי. מה זה? אחד שמפתח ומגדל תרנגולי שמע שניתן לכוון לשעה מסוימת ואחר כך הס כל היום. מעולה למצבי נופש הלהיב – אתה מרגיש בטבע אך לא מוטרד בכלל, כבר האיץ לשווק. אבל ממש בלי קשר, ליד האוניברסיטה יש לו חזון ליצור פסל שטוח של דב שחור עם כרבולת.
ואחת מריאן טמפל נדמה לי, הייתה עסוקה כמו איזה פסיכית ברעיון שלה שנעול על ההקבלה שבין יציאה ללימודים, להתכת מתכת אצילה והייתה תקועה לה בראש יציקת ענק של לפטופ מצופה זהב. אמיתי. היא סירבה לקחת בחשבון את רעבונה המתבקש של הקהילה הקרימינלית בעיר. זה לא רלוונטי, הייתה שוב ושוב על סף דמעות כשמישהו העלה ספק ובקול רועד שיננה את המחויבות שלה לעשייה אמנותית אותנטית. בקיצור מתארך אין סוף, לא יהיה מצב, היא לא תתפשר, שהמשטרה כבר תשבור את הראש.

כן, בכוונה אני הולכת מסביב כי נפגעתי, בטח שנפגעתי ועוד איך. אבל מצד שני גם התבגרתי, זה לא מה שהיה פעם והלכתי לשם היום, על מנת לבחון מקרוב ולהתנקות מהקנאה. פנים מול פנים בקשתי שיישיר מבט, העוף הכוחני שמעך את כבודי והביטחוני העצמי עם מוטות הברזל שלו וניקר את יצירתי בקשית.

אנפה כחולה גדולה / ג'וד טרנר 2012

אני מודה שהפסל יושב נהדר ואיך שאני עומדת שם כמו אידיוטית, הוא מגיע עם פנל כבד של תורמים ומאביס אותם במה הוביל למה והפן ההיסטורי והז'אנר ואמנות מודרנית צרפתית. הם קונים את ההסבר בעיניים לאות, כי אחת וחצי בצהריים ובטח רק לפני רגע סיימו לאכול צהריים ולטחון דגים ופרות ים בעשבי תיבול טריים, באיטלקית המצוינת שליד.

למרבה המבוכה ג'וד קולט אותי ומנפנף לי להצטרף. הוא מציג אותי בתור אמנית זעירה מישראל שגם הציעה הצעה מצוינת לפרויקט – ולא זעירה בכלל! כולם צוחקים. ממש לא התכוננתי לעמוד ככה מול קהל חשוב ואני לובשת טרנינג דהוי ואת כובע כלב הטייסים שלי ומודעת לעובדה שבמקרה הטוב, אני נראית מגוחכת. ג'וד ברור, לא מפספס הזדמנויות ומחייך לעומתי חיוך רחב של מנצחים.

זה היה אצלי בידיים כמו שאומרים ויכולתי לשבת שם בצד בשקט וליהנות הנאה שלמה ומתמשכת, אך מכיוון שהחלק הפחות חשוב בחינוך שקיבלתי, הצליח – אתיקה וקולגיאליות נעוצות אצלי חזק בראש הרשימה ובו במקום סימנתי לזוכה המאושר שתקועה לו חתיכת פטרוזיליה בין השיניים.

לא כל יום ירח דבש

אתמול הגיעו לבלות את ירח הדבש על חופיו הפרועים של השקט והנוף זרק אותם כמובטח בכל גלובוס למתחילים. מלאני רוכנת מעליו וניחוח ים מערבב את שערה הרך, אך הוא בוחר ללטף את שפמו וכבדרך אגב מהרהר בסוגיה קלינית שאינה קשורה אליה ישירות למרות שהוא אוהב אותה אהבה יסודית, איך שהיא מקפידה איתו על תחזוקה שוטפת בחינניות מקסימלית.
שפל, אז עוד מעט יצא ללכת קצת על החוף, לחפש את כוכבי הים המפורסמים של האזור ואולי להבין מדוע, כפי שקרא במקדים – עיירת הנופש הזו מחזיקה בשיא תיירותי ובשיא יבשתי של מבקרים שבחרו לשים קץ לחייהם דווקא פה. תוך שהוא רובץ על המיטה הרחבה שמשקיפה על כל היופי הזה, אוחזים בו קורי נמנום כאילו אין מחר והוא מסכים לדחות את הרהורי המוות לזמן מאוחר יותר.
אבל מלאני לא התחתנה כדי לתת למי שיהיה בעלה הטרי להירדם לבדו. לא, לא, לא. היא מתחילה לדגדג אותו במקומות הרגישים ואחר כך במקומות שהוא שונא. תפסיקי, זה לא נעים. אז מה? אתה לא הולך לישון עכשיו! למה לא? כי אני לא עייפה. היא מעצבנת, אבל הוא סולח לה כי לכל הדעות מדובר בטיימינג עלוב למריבה. במקום, הוא מציע והם הולכים ביחד לראות בכוכבים. באמת מדהימים והוא מצלם אותה המון תמונות לידם. היא צוחקת שאם לא היה קר כל כך, כבר הייתה משילה מעליה את הבגדים ומראה לכל עולם ואשתו, אלא שהוא אומר לה שהיא משוגעת ושזו רק אשליה שלעולם אכפת. אפילו שזה בצחוק הוא גומר אצלה את ההתלהבות, כי הרי אף פעם לא קר לה באמת והוא יודע את זה טוב מאוד.

בארוחת ערב ב'מסעדת המפרץ הלבן של סינתיה', עליה קיבלו המלצה מיד ראשונה, שכן היא מתהדרת במטבח מקומי מעולה ובמחירים גבוהים מהממוצע – למנה ראשונה, הם חולקים סלט עקרבים. למנה עיקרית היא מזמינה פסטה עם צדפות בציר והוא דג חרב ברוטב צלפים ושמנת. גם היין בסדר, אבל ברקע מתנגן 'סתיו' מתוך ארבעה העונות של ויואלדי. ממש נורא, הוא חושב איזה חוסר טעם והיא מזהה בנחיריו את חוסר הסבלנות ומרגישה שבעה רק מהמחשבה על מה שיש לו בטח לומר. בקינוח, זיגוג תפוחים בערמונים עם יותר מדי גלידה, שניהם כבר חושבים על אותו הדבר.

אף פעם זה לא הזמן המתאים

בגלל שאף פעם זה לא הזמן המתאים, החלטתי דווקא בסוף שבוע הזה לעבור איתם על קלסיקות מתורגמות. בזרוע כירורגית מיינתי כך שמבחינה מגדרית יהיה איזון וישמר פלורליזם מיני – כי כדי לקדם נשים לעמדות מפתח אעשה הכל, כולל כניסה חזיתית לעובי הקורה ואם נחוץ גם לאחת סופר צרה בעת שאינה מאפשרת, כמו זו.

אחרי שנסחפו לתוך קריאה מהירה של 'יש ואין', הארי מורגן והסירות שלו סכנת נפשות שחוצבת מבפנים, דיווחו בלהט שהתמכרו לטקסט התודעתי של גברת דאלווי ולסיפורו הפוסט טראומטי של החייל המשוחרר ספטימוס. נו, רק שיתנו לי תירוץ… תוך דקות הושבתי את כולנו מול סרט המופת 'השעות' שנעשה סביב הספר. נרשמה הצלחה מקסימלית – הם לא נרדמו תוך כדי, וגם לא כל הלילה אחרי.

משה פתח עלי עין צינית – מה אני כזאת לחוצה כאילו שהתקווה שלי בת שנות אלפיים. השבתי לו, שבבקשה לא ישכח מאיפה באנו – אם חיות המחמד שלנו שהם נמרי טרף במקור, יצמידו את כל השורות התחתונות של הספרים האלו טוב טוב ללב הקוסמופוליטי שלהם ויפנימו שיותר משווה להשתמש במילים – מחר בבוקר נתעורר לעולם טוב יותר! כשהחזיר לי חיוך סקפטי, פשוט יצאתי מדעתי! אף מילה עכשיו! אני לא צוחקת!

תינוקות כשהתותחים רועמים

את תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, הכרתי לראשונה כילדה בוגרת כיפורים בביקוריי המרעננים אצל דודתי בבאר-שבע, אמנית מיצג וציירת-פסלת שהקפידה לשנן באוזניי את שמם המלא של הזאטוטים, שמא אשכח ולא אבין איך העולם זז – '…ש-ו-ת-ק-ו-ת, תמרי… ש-ו-ת-ק-ו-ת!…', למרות שדווקא אצלה בסטודיו השובבים שאגו צרחות מלאות חיים, אבל רק בתוך הסטודיו, ביטחון שדה של מה יגידו השכנים, הסבירה בלחש – אלו שמעבר לדלת ואלו שמעבר לגבול…. שששששש…. הס פן נאיר (כן, ב-א').

יש לי עדיין כמה צילומים של התינוקות ההם, לא שקשה למצוא כאלו גם היום, אבל בי כבר אין את הסקרנות ההוליסטית שהייתה בי אז ואני מעדיפה חתולים של אחרים, על פני תינוקות של אחרים ודוחקת מציאות שורפת לטובת זיכרונות מתוקים – כי תמיד אחרי שאני והדודה היינו משחקות עם התינוקות החמודים, למשל – באמנות קונספטואלית ללא טקסטים מקדימים, או – בערבוב צבעים נטולי פיגמנטים או – אפילו בכתיבת שירה בכתב ראי, היינו תוקעות להם בקבוק עם תחליף והולכות לבדינו לרדת על מנת שווארמה עסיסית אצל דויד בִּי.גִ'י, בתחנה המרכזית.

צילום מעובד במחשב / שולמית דוידוביץ'

דברים, למרות הניסיון הקבוע ומעורר הרחמים לעשות בהם סדר הגיוני או אסתטי – לא מתחברים אחד לשני, אך לעתים קרובות נדבקים בטרוף עקום, טוב טוב. במילים פשוטות, הביקורים מעוררי ההשראה אצל דודתי עשו להם כנפיים, עד שכשבגרתי, יצאתי ללמוד אמנות חשובה בבירת ישראל. על הסיפתח של הלימודים פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, מן הסתם כדי לבחון את המובן מאליו. מיטב אנרגיות חשק הביטוי והאמביציה גויסו בכדי לאטום את כל הפתחים האפשריים בקילומטרים ריבועיים של ניילון חממות וסרטי הדבקה בצבע חאקי. אומנם נמנעו מלדבר על כך גלויות, אבל מי שראה ידע – תוך שניות מהשלמת האטימה, מכל יריעה שקופה למחצה וללא יוצא מן הכלל השתקפה בבואתו של תינוק כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות ואיימה להשתין עליך חזיתית בקשת. דיברתי אז הרבה עם הדודה בטלפון והיו לנו הרבה צחוקים סביב – כמה בכיינים באו אליה בחלון וכמה אלי.

אני לא בטוחה שהרוב קובע אבל מאז, שטפו עוד הרבה מים את העולם וזכויות ילדים, נשים ומיעוטים שודרגו מחד ונרמסו מנגד וחוזר חלילה. במקביל מדהים לגלות, שבכל מקום בו תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, בוכים – תמיד יהיה מי שיתנדב להרים אותם על הידיים.

טלפון מג'נט

ג'נט שקנתה ממני את מוּצי, הרימה טלפון יבשתי לפני כמה ימים לעדכן בטון רגשני שהוא מסתגל לא רע, אבל לטענתה מאז שהתעורר אצלה על הכורסה הוא מיילל קורעי לב שהוא לא מבין איך ניצלתי את העובדה שישן ושלחתי אותו בלי בנג'י, הארנב שלו. כבר מתחיל החורף ולומר מניפולטיבית בפרצוף, שפכה שהודה בפניה מתוך קרבה מזורזת ועם כל המבוכה המתבקשת שבדבר – שיש לו בעיה לחבק בלילה בעלי חיים עם פחות ממאה אחוז פרווה.

ומכיוון שכל זה התרחש בהזיית סבך ראש ופנטזיה של גברת אחת בווסט וירג'יניה, שאני לא מכירה באופן אישי ושבמקרה יצרה איתי קשר על בסיס פונקציונלי ברוכים הבאים, יצאתי לא אחראית ובו זמנית – כן אחראית למעשיי, כי טריוויאלי שלכל תרחיש מוטיבציות להפוך לתוצאות הרות גורל ואף למרחיקות לכת ואני בטח לא רוצה לסחוב מטען כזה על המצפון שלי, חוץ מזה – חומרים רגשיים שניזונים ממועקות שקריות יכולים לשמש כדלק לא רע ליצירה, אז למה לא בעצם?

וכאילו על מנת להעצים מהלכים, מצאתי את בנג'י חסר האישיות המובנת זרוק מתחת לספה בסלון. לא חדש והתגלען שוב במלוא חיותו שאין לנו ומעולם לא הייתה לנו שפה משותפת. רק כשמוּצי גר פה בן בית, הוא תפקד כסוג של מגשר אינטלקטואלי, אבל בלעדיו לא נותרה שום כימיה מעבר להספקת גזרים וחסה – מתי שאני זוכרת, כי אנחנו לא חולקים שולחן אחד.

זו לא פעם ראשונה שאני נדרשת לשכתב מציאות מדומה והאמת שזה לא סוף העולם, אפילו יצאתי הפעם בזול – כי לצייר את מוּצי מחובק עם בנג'י – היה מכל הבחינות קל שבעתיים מלרשום אותו למשל, בזמן איכות טיפוסי מקביל, מורט את אדי העכבר עם ריח הנבלה, או להבדיל מאות אלפי הבדלות – מולק עם החיוך השמאלני שלו, ראש לבן של יונת שלום.

כף התקווה הטובה

אליסון לחצה עליי להשתתף ולשלוח הצעה לתערוכת מטרה למען קידום נשים במטבח. שברתי את הראש מה ובסוף ציירתי קרש חיתוך מעוגל על פי מיטב המסורת הרחמית וכיניתי אותו בשם המליצי 'אסרטיביות' מכיוון שהובטח לי שוחד מעל השולחן על כל אישה שנייה שתקצוץ עליו בצל ולא תתבכיין שמדובר בשיברון לב שיורק.

מיותר לציין שאני לחלוטין סולדת מניצול מגדרי וכאישה נוטה להצביע על מפרשית יחימוביץ' או אם הייתה אופציה על הקלינטונית, אך עם זאת יש להסתכל לחושך בעיניים ולחדד שאנחנו מחויבות מוסרית להכין את עצמינו לכל הדרה ועל כל שררה שלא תבוא. לשם כך דרושה ולא אני המצאתי את זה – אסרטיביות שאינה משתמעת לשתי פנים ומחייבת גם מִקצוע של המבט, מלאכה שלא טורחים ללמד אותנו אותנו בבית ספר. המקסימום בגיל צעיר, אם יש לך מזל ואת כוסית יהיה שתוזמני לתרגל מבט נוקב בוער כשאת חצי, או לגמרי ערומה כדוגמנית מורעבת, או אם את מכורה למילה הכתובה בתור ספרנית מזדקנת אבל כולם יודעים שספריות הן עולם הולך ונעלם ואת הקינדלים מתכנתים בעיקר גברים.

אז הקרש הזה הוא רק מודל, שאם יתקבל בוועדה שמורכבת ממניין סיירת לוחמי טרור, ישמש כאב טיפוס וישוכפל כנשק שי לכל ילדה בסיום בית הספר היסודי, פלוס קורס קצר בהכנת אוסובוקו על ידי מאמנות למימוש ומישוש מן השורה הראשונה.

להודות על האמת, נכנסתי לכל זה בהיסוס אבל במידה רבה מצאתי שלהניע את גלגלי המוח קרוב לבית המצפוני גורם לי לחוש שוב בת שמונה עשרה ומצליח לשחזר באופן מרגש את האמביציות שליוו את ההכשרה הצבאית שלי כפקידה ללא קורס. ואין בי מרירות, נהפוכו יש בי חמיצות רעננה ולימונית ואם הקרש שלי יזכה בהכרה ובתקציבים, הלוואי, כף התקווה הטובה בינואר, אני יותר ממוכנה לצייר מיקסר-יד ל-כו-ל-ם, גם לגברים – כזה שאם טורפים בו ביצי חופש חברתיות, גומרים עם יד ימין חלשה.

פסטיבל פטריות

לא, לא מדובר בפטריות שהיינו אוספים בשדות העמק או בחורשות האורנים הדלילות, לאחר שהואילו לספוג מספיק גשמי חורף. אלו הן פטריות שגדלות ביערות ענק חשוכים, שגשם שחור ועקבי מרביץ בהם דובים, ושרכים בגובה מטר או יותר מתלחשים עם גזעים על איפה בדיוק למצוא אותן – מנוקדות כיפה, שחורות דמויות סלע, מסולסלות כחסה וכרובית, ביישניות כצדפות ים, ארוכות גבעול או צהובות עֵין ביצה. ובאוקטובר כל שנה חוגגים להן פה פסטיבל, עם תצוגה ומקומות ראשונים וברור שגם מוזיקה ואוכל ומכירה של חמודות מכל מיני מינים הביתה.

הזוכות המאושרות וכל השאר:

איזה יופי עיצבו השנה את התצוגה!
אומנם שילוב גולגלות של מכפילי פרסה הרתיע במבט ראשון, אך במבט שני הביא איתו את ג'ורג'יה אוקיף,
והעצים את תחושת הפראות והסקרנות.

אחרי שסיימתי לבדוק את התצוגה הלכתי לבדוק מה אפשר לאכול ועם מה אפשר לחזור הבייתה

אלו בלוקים של פטריות שניתן לגדל בבית. קוצצים כל פעם כמה שצריך ופטריות חדשות ממשיכות לבקוע מתוכם. מדליק! הייתי על סף קנייה, אבל המראה הזה (למטה), הפיל עלי תחושת אימה לא צפויה. מה? לישון בלילה עם דבר כזה באותו בית?

 כזה דווקא כן קניתי, בצק פילו ממולא בתבשיל פטריות שנטרל.

וגם את הסווטשירט הדוּבּי הזה עם הסמל של הפסטיבל, שאולי מייצג יותר מכל דבר אחר, את השינוי הפסיכדלי שעברתי מאז שנחשפתי להשפעתן הממכרת של פטריות היער האורגוניות. הרי לפני כמה שנים לא הייתי מעלה בדעתי לקנות ולא כל שכן ללבוש אחד כזה. משמין, חסר גזרה, מפרסם אירוע ובלתי מתוחכם בעליל. אז במלוא הכנות והאמפתיה – אני מודה שאמריקאים שחיים פה, אולי לא יודעים איך לבשל את הפטריות המעולות האלו, מבלי להחריב את טעמן הטבעי עם איזו אבקה לשיפור לא נחוץ, אבל הם בהחלט טובים בלשכנע, שאופנה זה לא ממש חשוב, העיקר שחם וקרוב לטבע.