תינוקות כשהתותחים רועמים

את תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, הכרתי לראשונה כילדה בוגרת כיפורים בביקוריי המרעננים אצל דודתי בבאר-שבע, אמנית מיצג וציירת-פסלת שהקפידה לשנן באוזניי את שמם המלא של הזאטוטים, שמא אשכח ולא אבין איך העולם זז – '…ש-ו-ת-ק-ו-ת, תמרי… ש-ו-ת-ק-ו-ת!…', למרות שדווקא אצלה בסטודיו השובבים שאגו צרחות מלאות חיים, אבל רק בתוך הסטודיו, ביטחון שדה של מה יגידו השכנים, הסבירה בלחש – אלו שמעבר לדלת ואלו שמעבר לגבול…. שששששש…. הס פן נאיר (כן, ב-א').

יש לי עדיין כמה צילומים של התינוקות ההם, לא שקשה למצוא כאלו גם היום, אבל בי כבר אין את הסקרנות ההוליסטית שהייתה בי אז ואני מעדיפה חתולים של אחרים, על פני תינוקות של אחרים ודוחקת מציאות שורפת לטובת זיכרונות מתוקים – כי תמיד אחרי שאני והדודה היינו משחקות עם התינוקות החמודים, למשל – באמנות קונספטואלית ללא טקסטים מקדימים, או – בערבוב צבעים נטולי פיגמנטים או – אפילו בכתיבת שירה בכתב ראי, היינו תוקעות להם בקבוק עם תחליף והולכות לבדינו לרדת על מנת שווארמה עסיסית אצל דויד בִּי.גִ'י, בתחנה המרכזית.

צילום מעובד במחשב / שולמית דוידוביץ'

דברים, למרות הניסיון הקבוע ומעורר הרחמים לעשות בהם סדר הגיוני או אסתטי – לא מתחברים אחד לשני, אך לעתים קרובות נדבקים בטרוף עקום, טוב טוב. במילים פשוטות, הביקורים מעוררי ההשראה אצל דודתי עשו להם כנפיים, עד שכשבגרתי, יצאתי ללמוד אמנות חשובה בבירת ישראל. על הסיפתח של הלימודים פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, מן הסתם כדי לבחון את המובן מאליו. מיטב אנרגיות חשק הביטוי והאמביציה גויסו בכדי לאטום את כל הפתחים האפשריים בקילומטרים ריבועיים של ניילון חממות וסרטי הדבקה בצבע חאקי. אומנם נמנעו מלדבר על כך גלויות, אבל מי שראה ידע – תוך שניות מהשלמת האטימה, מכל יריעה שקופה למחצה וללא יוצא מן הכלל השתקפה בבואתו של תינוק כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות ואיימה להשתין עליך חזיתית בקשת. דיברתי אז הרבה עם הדודה בטלפון והיו לנו הרבה צחוקים סביב – כמה בכיינים באו אליה בחלון וכמה אלי.

אני לא בטוחה שהרוב קובע אבל מאז, שטפו עוד הרבה מים את העולם וזכויות ילדים, נשים ומיעוטים שודרגו מחד ונרמסו מנגד וחוזר חלילה. במקביל מדהים לגלות, שבכל מקום בו תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, בוכים – תמיד יהיה מי שיתנדב להרים אותם על הידיים.

11 מחשבות על “תינוקות כשהתותחים רועמים

    • גם לי הצילום של שולמית, במבט ראשון הזכיר את 'תינוקה של רוזמרי' האפל, אך במבט שני זיהיתי שזהו בעצם אחד מאותם התינוקות שהייתי משחקת איתם כשהייתי ילדה. ולגבי שאלת הקרבה המשפחתית – דודתי שולמית כבר הספיקה לענות לפני (טוב, היה פה לילה) , אז בטח כבר קראת.

      אהבתי

  1.  
    תודה רבה , תמרי , אחייניתי היקרה, כמה נחת יש לי ממך. אני כל כך שמחה שהעלית זיכרונות מימים עברו. מכיוון שאני עסוקה כעת בענייני מדינה חשובים מפני שאחריות גדולה מוטלת עלי בטיפול בעורף. כפיה טובה אני עפה מחדר מדרגות אחד למשנהו ועוטפת אותו במגן אל חדור טילי מוחלט לגמרה. התינוקות שלי עפים אתי ומסתחררים סביב ראשי על פי דוגמאות מציורי רנסנס. את בוודאי זוכרת את און התמונות האורגינליות שיצרו רפאל והתלמידים, מסדנתו. אמנם היה עלי להעבירם למוזיאון ברומא ( המאפיה לחצה) אך שמרתי לי רפרודוקציות ברמה מאד גבוהה.
    אגב. דודו, אני דודה הכי אמיתית של תמרי מפני שאני בוחרת להיות כזו ולא נאלצתי להיכנע לחוקי הטבע אלא לחוקים שאני ממציאה. הרי אני פיה טובה. אמנם מאז שעליתי במשקל קצת קשה לי לעוף אך התינוקות המסתחררים סביב ראשי מספקים לי אנרגיית תנע רבה. ובכלל, כידוע, הכל  בידי שמים והשמים בבאר שבע כעת בהירים וריקים מענן. הענן עכשיו בעזה.
     

    אהבתי

    • את לגמרי פיה טובה ועכשיו שאת אומרת את זה אני באמת חושבת שיותר מראוי שתנציחי פורטרט עצמי כזה שלך עם התינוקות מסתחררים סביב ראשך, זו תהיה קלסיקה!
      אני מאוד מקווה שהשמים בבאר שבע יהיו נקיים ובהירים וטובים ואם יגיעו כמה עננים – שיהיו אלו ענני נוצה או כבשה, או גשם. סתם גשם.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s