חתולו של משיח

בבוקר יום הולדתי הארבעים ושישה, הם מכינים לי עוגה ואסור לי להיכנס למטבח ולראות. אין בעיה, אני גם מעדיפה לא לדמיין איך המטבח ניראה עכשיו. ליד המחשב אני שותה תה צמחים ירוק ושומעת שמתרחשת הקצפה ובעקבותיה קולות תסכול. הוא בא לספר שקנה שמנת מתוקה אקסטרה מפוסטרת שלא מוכנה להפוך לקצפת ואין ברירה, הוא קופץ לסופר להביא רגילה.

כשהוא חוזר הוא מספר בהתרגשות שחתול אחד הלך אחריו עד הבית. הוא עומד עכשיו בדלת וניראה לו שהוא רעב. זה מצלצל בפעמון – את לולו קיבלתי מתנה ליומולדת ארבעים וארבע. הלכנו ובחרתי מבין עשרות חתולים במקלט העירוני ומאז האהבה בינינו אינה תלויה בדבר, יום-יום ובמיוחד לילה-לילה.

לולו / מתנה ליומולדת ארבעים וארבע

והיום, בדיוק שנתיים צפונה – מופיע משום מקום בעל פרווה לבנה למחצה אחר, זקוק לאהבה, לבית חם, לליטופים, רוצה להיכנס והמבט שלו משתוקק. אין ספק שאם קיים, זו מתנה ששלח לי אלוהי חתולי הבית, אני כמובן ממהרת להתגייס ולהאמין ששום דבר לא מקרי.

לאט לאט לךָ, יצר אמהות – אולי הוא שייך למישהו או מישהי שמחפשת אותו בטרוף ובוכה כבר ימים מרות? זו מחשבה שלא ניתן להכיל. כי לאבד כזו מתיקות. ולא שזה דומה, אבל רק לפני שבוע אבדו לי משקפי שמש שמאוד אהבתי, אז אנחנו כבר מכירים ומתחברים בקלות לכל אתרי האבדות והמציאות של העיר ומצלמים ומעלים תמונה שאני מתקינה בזריזות והחתול האפור לבן ממשיך ליילל ולקרוע בלב ומקבל עוד וטורף כאילו לא אכל שבועות.

חתול בדלת / בוקר יומולדת ארבעים ושש

פתאום אני נזכרת שכמעט לכל חתול-בית פה כולל לשלנו, יש צ'יפ שתקוע מתחת לעור העורף, עם נתונים של הבעלים למקרה שדרכיהם ייפרדו שלא כדרך הטבע. אנחנו נסערים ומתקשרים למקלט המרכזי של החתולים וגם לווטרינר שלנו ושם מציעים לנו בנדיבות – שבטח, בואו לסרוק אם יש לו צ'יפ, זה בכלל לא עולה. אני מכניסה פיתיון של אוכל רטוב ברביקיו טלה לתוך ארגז הנשיאה המשפחתי והמתוק נכנס ברצון.

המכשיר מצפצף והעוזר של הווטרינר סורק ומכריז בשמחה שיש בתוכו צ'יפ ונחשף קוד מספר והם מתקשרים ומגלים שהבעלים גרה בקצה השני של העיר. קוראים לה אשלי משהו, אבל היא לא בבית עכשיו והם משאירים לה הודעה עם הפרטים שלנו ומציעים שבינתיים ניקח אותו הביתה ונסגור אותו בחדר נפרד מהחתולים שלנו עם כל הנוחיות עד שהיא תתקשר.

ואנחנו מאושרים כי ברור שמדובר באיבודו של חתול במובן הכי הוליוודי ורוגש של המילה והדרמה של המפגש בין השניים ממלאת את ליבנו בחום נעים עוד טרם התרחשה. אשלי תכיר לנו תודה כל חייה ותראה בנו משיבי תקווה ואמונה באדם שהוציאו אותה מאפלה גמורה אל האור. בנוסף, אני מתמוגגת מעצם העובדה שניתנת לי הזדמנות להיות אדם טוב יותר בדיוק ביום ההולדת, עניין שחייבת לשכון לצידו משמעות שמעבר, חוץ מזה הרי חתול חצי לבן כמעט שווה ערך לחמורו של משיח.

כשאנחנו חוזרים הביתה אני נרתמת ביותר מרצון לאירוחו המלכותי של הדייר הזמני. מסדרת לו מיטה במחסן עם מצעים נקיים ואוכל יבש ואת שארית הרטוב מקודם וארגז מצוחצח לעשיית הצרכים עם חול חדש גרגרים כחולים תשעים ושבעה אחוז ללא ענני אבק בעת החפירה.

ולמרות שלכאורה אנחנו אמורים לחכות בסבלנות לטלפון שימקם אותנו במרכזה של מפת הקדושים האנושיים, אנחנו לא מתאפקים ומתקשרים שוב לאשלי והיא עונה. למרבה האכזבה וההפתעה, כשהיא שומעת את הבשורה על פרטיה, היא נשמעת מהוססת וסקפטית ולא מתנפלת עלינו באושר. היא מדווחת ביובש שהיא גרה שני בתים מאיתנו, עברה לכאן לפני כחודש. היא מבקשת מאיתנו פשוט לשחרר את ג'וגֶר (הָרָץ) ומהטון החשדני בו היא נוקטת, מתקבל הרושם שלולא היינו כל כך מטומטמים הייתה שוקלת ברצינות לדווח על חטיפה.

כעבור כמה שעות

לפוסט ההמשך – 'ג'וֹגֶר / הסיפור המלא'

עץ הכפפות

במקומות לא מעטים בעולם ובמחשבה שנייה – אולי במעטים מדי, מקובל לשאול במצבים לא מצבים: מה ג'יזס היה עושה במצב כזה? ולא תמיד התשובה היא הלחי השנייה, כי יש גם לא פחות חשוב את מוטיב הכפפה הנושקת לשמיים.
ואני יודעת בדיוק איפה היא גרה וראיתי אותה מסתובבת לא פעם ולא פעמיים כמו עכברה בין תחנות האוטובוס ברחובות שליד הבית שלנו וגם בין בתי הקפה שבאוניברסיטה ולא תיארתי לעצמי שהיא בעצם אמנית מיצב אדוקה שגונבת על מנת ליצור. מן הסתם על מנת לשמור לעצמה מקום טוב לאחרי – הרוב הרי מאמינים שניתן לשלוט על ידי מה שעושים, באיפה ישימו אותם בהמשך – בכולו טוב או בכולו רע – עם בתולות או במדבר מיני מוחלט.

אז בעודי סובלת משוטטות רגלית בעת המולד, אני רואה שברברה זו, הרימה לה מול הבית לכבוד החג וראש השנה הקרב עלינו לטובה, עץ כפפות. היא אף מסגרה בחסד מיוחד כותרת לטובת קהל תוהה.

'העץ הקטן של הכפפות והכסיות האבודות' 

מתיקות כזו מזמן לא ראיתי ואני מעריצה חן ופשטות מהסוג הזה, אלא שלפתע זיהיתי את הכפפה שלי, תלויה ממש בצמרת. לפני כשבועיים היא נעלמה פשוט מתחת לאף בין דלת הכניסה לחניה של האוטו מרחק מטרים ספורים.
זו בת זוג כפפה שקיבלתי מתנה מהמרצה שלי לתיאוריה של מלאכת היד בסמינר אורנים לפני יותר מעשר שנים, דר' עלמה ניצן-ברקת שרקמה מבפנים באותיות דפוס מקושטות, לכל אחת מאיתנו, נשים חדורות מוטיבציית שחרור על השמאלית – 'חדר משלך' ועל הימנית 'שווה כל דמי שכירות'. היא הייתה משהו מיוחד עלמה ומאז, מדי חורף התחממו ידיי במעשה ידיה אגב יציאה מבתים שכורים ברחבי הארץ והתפוצות. ועכשיו, כבר שבועיים אני ככה, רק עם שווה כל דמי שכירות, מיותמת מחדר משלי ונושאת תסכול ואבדן נורא.

נראה היה שאם אנסה להוריד את הכפפה שלי כדי לבדוק האם זאת באמת היא (למרות שהייתי לגמרי משוכנעת), ענפיו השבריריים של העץ הקטן יקרסו ולא היה לי לב וגם לא מצפון לבוא דווקא במרי קריסמס ולחרב לאדם עיקבי כמו ברברה את החג וקרוב לוודאי גם את הפנטזיה שלו לגבי העולם הבא.

בלתי נמנע וגדול ממני עד שמצאתי את עצמי שואלת – מה ג'יזס היה עושה במצב כזה? מרים את הכפפה? מוותר על הכפפה השנייה? רעם קרע את השמים כאות והעביר חד מגדר ורלוונטיות והוחלפה המתבקשת – מה וירג'יניה וולף הייתה עושה? נכנסת לנהר, או מתגברת על כל העצב? ואוף זה הפך למלחיץ ולמדכא, אז השארתי לברברה את החדר משלה וברחתי משם.

קבוצת הקריאה של יום שלישי

את סימניית החתול וורדים באגרטל עיצבתי במיוחד כדי לתת מתנה לחג לחברותיי מזה למעלה משנה בקבוצת הקריאה של יום שלישי. ולחשוב שרק מתוך צירוף נסיבות אקראי הצטרפתי לקבוצה האיכותית הזאת, כי אני הרי לא קוראת אנגלית בקושי עברית סמי דיסלקטית אבל מקפידה לא להחסיר ולבוא כל שבוע ועושה כאילו קראתי ומקשיבה לדיבורים של אחרות על עלילות רחוקות ומהנהנת, הרבה מאוד מהנהנת, כן, כן, סקרנית מאוד מה מעסיק נשים אמריקאיות בערך בגילי לקרוא ולישון על, או עם.

ולרוב מדובר ברומנים זורמים, חלקם היסטוריים על בסיס המתנה לקראת הגשמה וג'וני שעובדת בעירייה אוהבת להקריא בקול רם קטעים גופניים שעושים לה לחשוב מחדש איך התגלגלו החיים שלה ודבי הגרומה תמיד מוצאת איפה הגיבורה (ברוב הספרים שנבחרו אישה מובילה את סיפור העלילה), עשתה את זה לעצמה ואחראית לחלוטין למצבה, מה שגורם לי לזוז בכיסא באי נוחות כי אני בטוחה שזה בול עלי או לפחות נכון גם לגבי, שהרי אני קוראת מדומה שלא יודעת לאן היא הולכת ואם רק הייתי משקיעה ועובדת על זה במקום להתחזות.

באמת מזל תרבותי גדול שעד עכשיו הן ממשיכות לראות בי מוצר אקזוטי שהופך אותן לסובלניות יותר מבחינה אתנית, למרות שמדובר באחת-אחת נירוטיות אך למודות תרפיה ולא שופטות ואם כן לא מראות, רק מחייכות ושואלות כל פעם מחדש את אותה שאלה נטולת משמעות ישירה – האם פרי בני, הוא בילינגואל (Bilingual), כלומר דובר שתי שפות.

ככה בדרך חזרה הביתה, מכונסת בתוך עצמי אני בדרך כלל לא שולטת ועוצרת ב'דג הצפוני' וקונה כריש או צלופח כתום, או אם יש העדפה ראשונה פוסידון שלם וכבר במטבח מתרגמת לפי הזיכרון לעברית ומארגנת לצלייה או אידוי על אש קטנה. עד היום לא שיתפתי בזה אף אחד, אבל בעלי חושב שאני כישרון גדול בבישול.

מרים החשמלאית (חלק ב')

 

לקריאת החצי הראשון – מרים החשמלאית (חלק א') לחצו כאן

 

הרגשתי שזה לא יהיה כל כך אתי, כלומר לעניין לפרוס את הרולדה המתומללת במסיבת יום ההולדת שלי ולתת לחבריי הקרובים לקרוא את הרצף התודעתי שד' הרב-תחומי הקדיש לי. לכן הכנסתי את החמודה למקרר ותכננתי חגיגת יום הולדת מתמשכת, מושחתת ופרטית, רק לעצמי. יש שם לפחות שתיים עשרה פרוסות כתובות! אחר כך יצאתי למרפסת וכשראיתי שמרים החשמלאית נכנסה למסחרית שלה ונסעה, ביצעתי כמה פינישים מול המראה וירדתי לקנות עוגה חדשה. כי הרי היום בערב.

ד' לא היה מופתע לראות אותי, הוא הבין טוב מאוד שאני לא הולכת לחלוק את הרולדה שלו עם אף אחד, אבל כן נראה סחוט. טוב, הוא בטח כתב כל הלילה. כאלו מגילות ארוכות. כמעט ריחמתי עליו אבל מצד שני, על מה? אני קהל לא רע ואם הוא ירצה אני בשמחה אתן לו משוב על כל האורך הזה. לא יכולתי להתאפק. הספקתי לראות בינתיים רק את הצדדים, אתה כותב נהדר. תודה, היה פה לחץ ולא יכולתי לעזוב, זו הסיבה ששלחתי את מרים. זה בסדר. ועוד לא ראיתי את האמנות הזעירה שלך. עוד תראה. כמה טוב יהיה. שפת גופו שאלה אותי מה הלאה והצבעתי על השוקולד הבלגי עם הקרם שקדים, שעמדה שם בויטרינה מקושטת במזל טוב חסר זהות, מוכנה ומזומנה על כל מכה שלא תבוא.

גברים כמו ד' יודעים שיש עליהם. את החיה הזאת המתפרצת ונשים גם יודעות את זה. גם אני ידעתי וחיכיתי לה שתבוא. והיא באה. כמה ימים אחר כך, כשמרים החשמלאית נכנסה לפרויקט מתגים עירוני. כבר לא נשאר כלום מהרולדה אבל ד' הביא איתו לחמניות שיפון שהם אופים והיה לי אבוקדו בשל ופתחתי יין מעולה שקיבלתי במתנה וזה לא היה סתם עוד ערב. החיות של שנינו התיידדו בטבעיות מרשימה ולומר שאני לא מצטמררת מלהיזכר בפרטים כאלו ואחרים יהיה שקר גס.

אז קבענו לנו סידור כזה קבוע של מאפה ומעשה והייתי מאושרת לגמרי, עד שיום אחד ראיתי את מרים החשמלאית בעינית של הדלת וידעתי שזה הסוף. הייתי כמעט בת שלושים ושלוש וחוץ מעם ד', אף פעם לא גמרתי עם גבר נשוי. מרים החשמלאית אמרה שזה לא מעניין אותה החיים שלי. היא כבר מזמן חשדה, כי מאיפה מצא לו פתאום זמן לכתוב כל כך הרבה. אם היו לה ולד' ילדים היא הייתה שוחטת אותי במקום, אבל לידיעתי היא בהריון והיא מבקשת יפה שאני אעוף להם מהעיניים, לפני שהם נהיים משפחה. הייתי צריכה לראות איך ד' התרגש אתמול באולטראסאונד. נו באמת חשמלאית, את חייבת להגעיל?

יום ולילה בכיתי ותוך שבועיים ארזתי את הדברים שלי כולל הבוגונביליות והסתלקתי משם. עברתי לגור במושב גנות אצל אחותי לקצת זמן ואחר כך התפטרתי מהעבודה ונסעתי לרבוץ כמה חודשים אצל הדודים העשירים שלי באמסטרדם. טוב, זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב כשדברים לא מסתדרים. לברוח. וד' לא רדף אחרי, רק שלח לפני שעזבתי את גבעתיים, שורה נטולת גלוטן בתוך בריוש וניל, שהוא מצטער ושהוא מקווה שלא התאהבתי בו יותר מדי. כזה חמור.

הבריוש / ז'אן-בטיסט סימאון שארדן / 1763

ד' די ברור, המשיך לאפות את העוגות היפות והטעימות שלו ויצא לי לשמוע שפתח עוד סניף בתל-אביב לפני הילד. אני מבחינה רומנטית, נעלמתי כאילו שבלעה אותי האכזבה, אבל כל הטקסטים שהוא כתב לי נחרטו אצלי טוב טוב עמוק בלב וכגיבוי גם צרבתי אותם על דיסק. מאז לא התקרבתי יותר לגברים נשואים, אבל כן חטאתי פה ושם עם רב-תחומיים.

 

מרים החשמלאית (חלק א')

כבר שנים שאני לא שם אבל הטקסטים מלווים אותי צמוד עד היום ואם לספר דברים לאשורם, טובתה של מרים החשמלאית לא עמד בראש סדר העדיפויות שלי, שכן בעלה הקונדיטור הכי טוב בגבעתיים היה תקרית חד פעמית בנוף ואני מדברת על ימים בהם הרווקות הייתה משחרת לטרף. חברות טובות אמרו לי בשום פנים ואופן לא להסתבך עם נשוי, אבל הקונדיטוריה ישבה לי מול המרפסת והרולדות שד' היה מגלגל בימי שישי התחרו בגבינה עם הפירורים של היום יום ולא נותר לי אלא להיכנס בדלתו של זה ולבקש עוד. אך אלו לא היו רק הפיתויים הקלוריים או כפות ידיו החזקות והרווח המגוחך בין עיניו, ד' היה גם אמן רב תחומי ובין דלת אמותיו של הסטודיו בקומה למעלה קרו דברים שהייתי חייבת להכיר.

ככה כמה חודשים עד שלפני יום ההולדת השלושים ושתיים שלי, נכנסתי והזמנתי אצלו רולדה מיוחדת והתחלתי לשאול שאלות על כל מה שתלוי שם על הקירות, כאילו שאני לא יודעת מהעיתונים שהוא כזה רב תחומי והוא סקר אותי במבט מחייב והזמין אותי לראות מה קורה אצלו למעלה. הייתה שם תאורה שלא הכרתי ומיזוג מעולה. הוא כמובן שלף קרדיט מיידי למרים החשמלאית שאני לא אגיד שלא אמרו לי והוא גם מאוד ישמח לראות עבודות שלי אם אפשר, איפה אני גרה. ממול, איפה שהאדניות עם הבוגונביליות האדומות והכתומות.

ולמתי אמרתי שאני צריכה את הרולדת יומולדת? לחמישי הקרוב. הוא מילמל משהו כמו, בדרך כלל מזמינים לימי הולדת שוקולד בלגי עם קרם שקדים, או אפיפית אוסטרית קרמל על בסיס מרנג ומצאתי את עצמי נמרחת דובשני מדי עם – אני פשוט מכורה לרולדות שלכם. טוב, ולכתוב עליה משהו? בטח שלכתוב. תכתוב הרבה, כמה שיותר. הוא ישמח להביא לי בעצמו את העוגה, הם עושים דברים כאלו, משלוחי יום הולדת ואז הוא גם יוכל אולי לראות את העבודות שלי. פיגורטיביות? לא, אני עובדת בעיקר זעיר וגאומטרי מופשט. הוא צחק וחריץ קטן פילח את מצחו לרוחב.

אבל חברתי הטובה, אור היפה לקחה את אישית ופשוט רתחה כששמעה ונשבעה שהיא תבוא בעצמה לנעול את הדלת מבפנים ולא לתת לזה לקרות, איך אני לא לומדת מהניסיון של אחרות? אמרתי לה שהיא לא מבינה, שיש בינינו זוהר וד' יהיה רק שי יום הולדת. היא נעלבה ואמרה שמאז שזרקתי את נ' המקסים בלי סיבה, אני בשפל המדרגה ולקח לי יותר משנה אחר כך לשקם איתה יחסים.

ד' לא הביא לי אותה בחמישי בצהריים, הוא שלח את מרים החשמלאית שתביא (זיהיתי אותה לפי הטסטר מאחורי האוזן). היא מסרה לי אותה ארוזה יפה בסלסלת קש וורודה, אמרה מזל טוב והלכה. מרציפן איכותי הקיף מלמעלה כתובת יום הולדת שמח רגיל עם כוכבים, אבל בצדדים בתוך הספירלות היו כתובות מילים גנוזות שהתחילו כקידודים מוניציפליים והתארכו למגילות סוערות שהפכו עוגה על פיה והיה לי ברור שלא טעיתי – ד' לא היה רק דברי מתיקה.

להמשך – מרים החשמונאית / חלק ב'

עץ חנוכה

את חצאית המכנסיים המיליטנטית, הכרתי עוד בארץ כשנתנה קורסי מבוא בזמן שלמדתי תואר ראשון בחוג למיגדר פלסטי. כבר אז בלטה כאחת מאותן הנשים שתתמסרנה לנצח לשרשראות חרוזי קרמיקה ולגרבי ניילון ובלי קשר כולם ידעו שהקפידה לשחות בברכת האוניברסיטה ולשכב עם הדיקן שהיה נשוי פלוס שניים וכלב רופס תקציבים של שרת החינוך באותה התקופה והמלגות שחולקו בקמצנות היו על בסיס צמוד קרקע תמורת חומה.

אבל אני קיבלתי מלגה לשנה מלאה על בסיס מקום פנוי ממקור לא ידוע. לאוניברסיטת ייל שבניו הייבן, קונטיקט. עוד מקודם חיבורים מאולצים ריתקו אותי בעיקר סביב כל הנוגע לסמלים ריכוזיים מבחינה תרבותית, אבל קורסים כמו – התאוריה של הקהילה, הכנה למופשט, צבע על פני כתם ומשהו כמו – אקלים מדיני ופעולת היצירה – פשוט שינו את חיי ועשיתי ימים כלילות בספריה הענקית עם מנורות השולחן הירוקות ובפועל – במאבקי תרגום של שמות גוונים.

אך באופן מפתיע, דווקא הציור הקטן 'עץ חנוכה' (Hannukah Tree) שציירתי באותו החורף במעונות המחוממים למעלה מן הדרוש טרף אסימטרית את הקומפוזיציה. מה שהחל כבדיחה מילולית עורר כעס רבתי בקרב סטודנטים יהודים שראו והטיחו שנפגעו עד עמקי זהותם ובהשתאות בלתי אמפתית אצל חוגגי הכריסמס. עד כדי כך שלא העזתי להראות את פני במסיבת חנוכה של האוניברסיטה וכמשלים – אף אחד גם לא הזמין אותי לתלות איתו אורנמנטים נוצצים על עץ מוֹלד.

לא היה קל אך זכרתי את שנשאתי איתי מהבית בישראל, שמה שלא הורג מחשל וכשנותר לפני רק עוד סמסטר קיץ, היה יותר מטבעי שאכנס עם הראש בקיר ואקח את הקורס 'יהדות, פסל ותמונה' של פרופסור גלית מישראל, שמקביל קיבלה שם משרת קבע שמנה. ולא שהקפיץ אותי הממד האישי, אלא הגיבוב הרעיוני. ולמרות שהיה ברור שלגמרי עדיף לי לא להתיר כל רסן מחוץ לגבולות שישים ושבע, איפה שכל ישראלי שאתה פוגש הוא אח שלא מרצון, התרתי.

כי פרופסור גלית ליקטה כמה אמנים יהודים, במקרה כאלו שאהבתי וביצעה בהם שחיטה כשרה לטובת התאוריה המופרכת שלה בנוגע לתת מודע אתני שמכיל את הדיבר השני. אצל כל כולנו, בני ישראל באשר הם. למשל, היא הפכה את ג'ודי שיקגו לסוכנת מִקווה ואת מארק רותקו שעבודותיו המאוחרות נמצאות בקפלה ציורית בטקסס, לנביא זעם. היא אפילו העזה להשחיל ברמז דרך מושג 'העצמי' בפסיכולוגיה הרהורים בנוגע למניעי התאבדותו. טענה שהיהדות ההלכתית, גם אם איננה ממומשת באופן מסורתי מבצבצת מבעד לקוריהם של החילונים ביותר מבין אמניה ומקימה בהם קונפליקט עם המימוש הוויזואלי המתחרה בשכינה.

ג'יזס קרייסט, חרוזית! איזה שטויות! בשיעור השלישי היה לי ברור שאני מוכנה להקריב את עתידי האמנותי על מנת להשתיק את הפרה. אומנם לא נולדתי בירושלים או בחצור הגלילית אבל הכנתי אזכורים מתוך ספר הכוונות של הקבליסט, ר' אביתר רזיאל חובב האיקונות. וכך הוא כתב: 'התמונה אינה חוצבת צללים והפסל איננו אספקלריה נבובה של השם. נהפוכו ונחכימא, כי מעיד הדבר על פריון הרוח שניגר בכוונה משמיא. ועל כך יש להוסיף ולאמר – העיקר הכוונה, העיקר הכוונה'.

היא התנפחה כמו משוגעת והפגיזה עם ה'לא רלוונטי' המייגע ושלעומת רזיאל המקושט – חוקרים רבים הרבה יותר מוערכים מניחים ש… והטונים שלנו טיפסו הרבה מעל מה שאוזן אמריקאית מכוונת לשמוע וסטודנטים מסביב החלו להזיע ברקות ולהסמיק מרוב מבוכה עד שעברנו לכמה משפטי שטנה בעברית והצלחתי להכניס לה שגם 'לא תנאף' זו דיברה ששווה דפיקה.

 

כתית מעולה

נסעתי הביתה ומכבי אחד שנתקע ליד בן שמן, צד את עיני ושפשף בליבי. ירד גשם מטורף וברגע של אינטואיציה קלת דעת כי הייתי לבד, עצרתי להציע לו טרמפ, כשבאחורה של הראש מתארגנת לי מחשבה כמה יכול להיות בול קליעה לצקת אותו לתוך החנוכייה חסרת הלולב, זאת אומרת השַמָּש שקניתי בשוק הפשפשים של פראג, פעם כשכל דבר שכרוך בחרקים ובתשמישי מסורת הדליק בי לוהטת.

אך חלומות לחוד ומציאות לחוד: הוא סרב להיכנס לאוטו. אמר שהוא באמצע מסע ניווטים ואני כבר האמאל'ה השלישית שמציעה לו עזרה, זאת אומרת שידול לעריקה.

יהודה המכבי / Jossiponos / המאה ה – 10

אפליה כזו על רקע מצב משפחתי, מקפיצה לי פיוזים ולא בפעם הראשונה, אבל עדיין לא האמנתי על עצמי – חושך סמיך ויצאתי החוצה לרסס לו ישר בפנים ספרי פלפלים תוצאות מובטחות שהיה לי בתיק. אמאל'ה רוצה לעשות לך טיול, הלום ריסוס גררתי אותו למושב האחורי ובלי לחגור נתתי גז. עכשיו התחיל ליילל כמו תינוק ואמאל'ה שיחקה אותה לא שומעת.

אוקיי, הגענו. אתה יכול להפסיק לבכות ולהביא את השמן? …איזה שמן? איזה שמן… שמן הזית האקסטרה בתולי שסחבתם מהפלישתים, אמאל'ה רוצה לרדת על איזה סלט קצר לפני. לפני מה? לפני שאתה הולך לשרת את עם ישראל ואמאל'ה בתפוצות ואני לא מתכוונת ליהודה ושומרון. המכבי החסון הגניב מבט ונראה שפוף, עיניו היו אדומות ושערו התייבש ספוג בוץ. שמונה ימים אני בניווטים מתאמץ לשפר את הציון בסוציומטרי ועכשיו הלך עלי, החבר'ה לא יבינו לאן נעלמתי, גם בטח לא יחפשו אותי בגלל הפעם ההיא עם הכבשה.

החבר'ה, החבר'ה…. הצעירים האלו לא לומדים… רגע, איזו כבשה? הייתה אחת… אני חושב שאמאל'ה לא תרצה לשמוע, התחכם. למה לא? כי ניראה לי שאמאל'ה רגישה. האמת היא, שלא עניינה אותי שום כבשה, או עז, או מה שזה לא היה – מה הוא הבן שלי? רציתי רק לצרוף אותו כמה שיותר מהר ואפילו שכשהגה את המילה 'אמאל'ה' ורתחתי מבפנים – שמרתי על קור רוח, כי הכל כבר היה מוכן לאחרי הסלט – כלומר החנוכייה, הבדיל והמלחם.

לפני כמה שנים לקחתי קורס קיץ בשם 'יהדות, פסל ותמונה' עם מרצה ישראלית נחשבת באוניברסיטת ייל, שם פרטי גלית. על בסיס של חילוקי דעות פוליטיים ערכנו קרב מרשים מול סטודנטים נדהמים מן המניין – האם האמנות מקדשת את היצירה והאם היצירה מקדשת את הכוונה והאם הכוונה מקדשת את המסורת והאם המסורת מקדשת את העצמי. אם הטיסה שלי חזרה לארצות הברית לא הייתה מכורטסת במחיר מבצע, דרך אירופה לסן-פרנסיסקו החוף המערבי, הייתי יותר משמחה לקפוץ דרך ניו-יורק לניו-הייבן בקונטיקט כדי לאחל לפרה הפולקלוריסטית רדיקלית חג שמח ולאמת אותה עם חנוכיית המכבי החדש שלי. מעניין מאוד מה היה לה להגיד.

—

בעקבות התעניינותו של אלמואדיב, נכתב פוסט ההמשך – עץ חנוכה המתאר בפרוט מה ארע אז באוניברסיטת ייל.

שיתוף הפעולה עם הצייר לואי סרנט

בקיץ, חבורה של קרפדות וקרפדי אגמים פנתה אלי, ולא כמשל. אחיות ואחים בנפש, אך עדיין נדרשו תיאומים רבים וטעונים לפני. לא סתם ביום של חול אצא מהסטודיו ואגרור את כל הציוד הנחוץ על מנת לרשום בטבע עצמו. זה לא סוד שאין לי הכשרה אימפרסיוניסטית, למעט שיתוף הפעולה הידוע עם הצייר לואי סרנט, שבעבר הייתי לו זמנית לדוגמנית שדה ואחו.

כן, באותו יום אביבי, הוא ניקד את גופי בכתמי כלניות עסיסיים וכשהשמשיה הצהבהבה שאחזתי בכף יד עטוית תחרה, עפה לה בטון לא צפוי לתוך שמי התכלת, הוא מרח על הבד חצי ירח ופתחנו את הסל של הפיקניק ולא הייתה בינינו אף צפרדע – דברים היו על השולחן, כלומר על מפה משובצת סגול לבן. לואי נישק אותי צרפתית ארוכה עוד לפני הבאגט והיין ומאחר שהכל היסטוריה, נהיה בינינו רומן מפורסם.

ואיפה מסייה סרנט היום? אהה.. דיירי האגמים דוממים, עושים כאילו שהם לא יודעים. והרי סתם שאלתי, בשביל לגלגל שיחה בזמן מלאכת הציור המייזעת ובכדי לחדד את הספקולציה – המותר האדם מהבהמה.

אני, כמו כל מי שקצת מתעניין, יודעת בדיוק איפה הוא. הוא נשוי בעושר לאדריכלית נוף, אחת מאצִ'יקו ורוחו האמנותית קבורה עמוק בגן התה היפני בסן פרנסיסקו, איפה שהיא מבלה עם קבוצות סלעים שאמורים לייצר משמעות בזווית מסורתית וכלכלית.

מה זה משנה? בין כה לא היה לנו עתיד ביחד. למרות הציור המיתולוגי של הכלניות ושלי, שהפך לציור הדגל של לואי ונמכר בכמה מיליונים – הוא חשב וגם אמר לי פעם אגב מריבה, שבמהות אני לא יותר מקרפדה – חופרת מעל פני המים ומתאמצת לקרקר תובנות קיומיות. מצחיק מאוד… כי אני במקביל, פיתחתי סלידה הרסנית מול הבשרנות הנסיכותית שפלשה לציוריו, במיוחד לאלו עם הליליות וראש החזיר הכרות.