קבוצת הקריאה של יום שלישי

את סימניית החתול וורדים באגרטל עיצבתי במיוחד כדי לתת מתנה לחג לחברותיי מזה למעלה משנה בקבוצת הקריאה של יום שלישי. ולחשוב שרק מתוך צירוף נסיבות אקראי הצטרפתי לקבוצה האיכותית הזאת, כי אני הרי לא קוראת אנגלית בקושי עברית סמי דיסלקטית אבל מקפידה לא להחסיר ולבוא כל שבוע ועושה כאילו קראתי ומקשיבה לדיבורים של אחרות על עלילות רחוקות ומהנהנת, הרבה מאוד מהנהנת, כן, כן, סקרנית מאוד מה מעסיק נשים אמריקאיות בערך בגילי לקרוא ולישון על, או עם.

ולרוב מדובר ברומנים זורמים, חלקם היסטוריים על בסיס המתנה לקראת הגשמה וג'וני שעובדת בעירייה אוהבת להקריא בקול רם קטעים גופניים שעושים לה לחשוב מחדש איך התגלגלו החיים שלה ודבי הגרומה תמיד מוצאת איפה הגיבורה (ברוב הספרים שנבחרו אישה מובילה את סיפור העלילה), עשתה את זה לעצמה ואחראית לחלוטין למצבה, מה שגורם לי לזוז בכיסא באי נוחות כי אני בטוחה שזה בול עלי או לפחות נכון גם לגבי, שהרי אני קוראת מדומה שלא יודעת לאן היא הולכת ואם רק הייתי משקיעה ועובדת על זה במקום להתחזות.

באמת מזל תרבותי גדול שעד עכשיו הן ממשיכות לראות בי מוצר אקזוטי שהופך אותן לסובלניות יותר מבחינה אתנית, למרות שמדובר באחת-אחת נירוטיות אך למודות תרפיה ולא שופטות ואם כן לא מראות, רק מחייכות ושואלות כל פעם מחדש את אותה שאלה נטולת משמעות ישירה – האם פרי בני, הוא בילינגואל (Bilingual), כלומר דובר שתי שפות.

ככה בדרך חזרה הביתה, מכונסת בתוך עצמי אני בדרך כלל לא שולטת ועוצרת ב'דג הצפוני' וקונה כריש או צלופח כתום, או אם יש העדפה ראשונה פוסידון שלם וכבר במטבח מתרגמת לפי הזיכרון לעברית ומארגנת לצלייה או אידוי על אש קטנה. עד היום לא שיתפתי בזה אף אחד, אבל בעלי חושב שאני כישרון גדול בבישול.