עץ הכפפות

במקומות לא מעטים בעולם ובמחשבה שנייה – אולי במעטים מדי, מקובל לשאול במצבים לא מצבים: מה ג'יזס היה עושה במצב כזה? ולא תמיד התשובה היא הלחי השנייה, כי יש גם לא פחות חשוב את מוטיב הכפפה הנושקת לשמיים.
ואני יודעת בדיוק איפה היא גרה וראיתי אותה מסתובבת לא פעם ולא פעמיים כמו עכברה בין תחנות האוטובוס ברחובות שליד הבית שלנו וגם בין בתי הקפה שבאוניברסיטה ולא תיארתי לעצמי שהיא בעצם אמנית מיצב אדוקה שגונבת על מנת ליצור. מן הסתם על מנת לשמור לעצמה מקום טוב לאחרי – הרוב הרי מאמינים שניתן לשלוט על ידי מה שעושים, באיפה ישימו אותם בהמשך – בכולו טוב או בכולו רע – עם בתולות או במדבר מיני מוחלט.

אז בעודי סובלת משוטטות רגלית בעת המולד, אני רואה שברברה זו, הרימה לה מול הבית לכבוד החג וראש השנה הקרב עלינו לטובה, עץ כפפות. היא אף מסגרה בחסד מיוחד כותרת לטובת קהל תוהה.

'העץ הקטן של הכפפות והכסיות האבודות' 

מתיקות כזו מזמן לא ראיתי ואני מעריצה חן ופשטות מהסוג הזה, אלא שלפתע זיהיתי את הכפפה שלי, תלויה ממש בצמרת. לפני כשבועיים היא נעלמה פשוט מתחת לאף בין דלת הכניסה לחניה של האוטו מרחק מטרים ספורים.
זו בת זוג כפפה שקיבלתי מתנה מהמרצה שלי לתיאוריה של מלאכת היד בסמינר אורנים לפני יותר מעשר שנים, דר' עלמה ניצן-ברקת שרקמה מבפנים באותיות דפוס מקושטות, לכל אחת מאיתנו, נשים חדורות מוטיבציית שחרור על השמאלית – 'חדר משלך' ועל הימנית 'שווה כל דמי שכירות'. היא הייתה משהו מיוחד עלמה ומאז, מדי חורף התחממו ידיי במעשה ידיה אגב יציאה מבתים שכורים ברחבי הארץ והתפוצות. ועכשיו, כבר שבועיים אני ככה, רק עם שווה כל דמי שכירות, מיותמת מחדר משלי ונושאת תסכול ואבדן נורא.

נראה היה שאם אנסה להוריד את הכפפה שלי כדי לבדוק האם זאת באמת היא (למרות שהייתי לגמרי משוכנעת), ענפיו השבריריים של העץ הקטן יקרסו ולא היה לי לב וגם לא מצפון לבוא דווקא במרי קריסמס ולחרב לאדם עיקבי כמו ברברה את החג וקרוב לוודאי גם את הפנטזיה שלו לגבי העולם הבא.

בלתי נמנע וגדול ממני עד שמצאתי את עצמי שואלת – מה ג'יזס היה עושה במצב כזה? מרים את הכפפה? מוותר על הכפפה השנייה? רעם קרע את השמים כאות והעביר חד מגדר ורלוונטיות והוחלפה המתבקשת – מה וירג'יניה וולף הייתה עושה? נכנסת לנהר, או מתגברת על כל העצב? ואוף זה הפך למלחיץ ולמדכא, אז השארתי לברברה את החדר משלה וברחתי משם.