חתולו של משיח

בבוקר יום הולדתי הארבעים ושישה, הם מכינים לי עוגה ואסור לי להיכנס למטבח ולראות. אין בעיה, אני גם מעדיפה לא לדמיין איך המטבח ניראה עכשיו. ליד המחשב אני שותה תה צמחים ירוק ושומעת שמתרחשת הקצפה ובעקבותיה קולות תסכול. הוא בא לספר שקנה שמנת מתוקה אקסטרה מפוסטרת שלא מוכנה להפוך לקצפת ואין ברירה, הוא קופץ לסופר להביא רגילה.

כשהוא חוזר הוא מספר בהתרגשות שחתול אחד הלך אחריו עד הבית. הוא עומד עכשיו בדלת וניראה לו שהוא רעב. זה מצלצל בפעמון – את לולו קיבלתי מתנה ליומולדת ארבעים וארבע. הלכנו ובחרתי מבין עשרות חתולים במקלט העירוני ומאז האהבה בינינו אינה תלויה בדבר, יום-יום ובמיוחד לילה-לילה.

לולו / מתנה ליומולדת ארבעים וארבע

והיום, בדיוק שנתיים צפונה – מופיע משום מקום בעל פרווה לבנה למחצה אחר, זקוק לאהבה, לבית חם, לליטופים, רוצה להיכנס והמבט שלו משתוקק. אין ספק שאם קיים, זו מתנה ששלח לי אלוהי חתולי הבית, אני כמובן ממהרת להתגייס ולהאמין ששום דבר לא מקרי.

לאט לאט לךָ, יצר אמהות – אולי הוא שייך למישהו או מישהי שמחפשת אותו בטרוף ובוכה כבר ימים מרות? זו מחשבה שלא ניתן להכיל. כי לאבד כזו מתיקות. ולא שזה דומה, אבל רק לפני שבוע אבדו לי משקפי שמש שמאוד אהבתי, אז אנחנו כבר מכירים ומתחברים בקלות לכל אתרי האבדות והמציאות של העיר ומצלמים ומעלים תמונה שאני מתקינה בזריזות והחתול האפור לבן ממשיך ליילל ולקרוע בלב ומקבל עוד וטורף כאילו לא אכל שבועות.

חתול בדלת / בוקר יומולדת ארבעים ושש

פתאום אני נזכרת שכמעט לכל חתול-בית פה כולל לשלנו, יש צ'יפ שתקוע מתחת לעור העורף, עם נתונים של הבעלים למקרה שדרכיהם ייפרדו שלא כדרך הטבע. אנחנו נסערים ומתקשרים למקלט המרכזי של החתולים וגם לווטרינר שלנו ושם מציעים לנו בנדיבות – שבטח, בואו לסרוק אם יש לו צ'יפ, זה בכלל לא עולה. אני מכניסה פיתיון של אוכל רטוב ברביקיו טלה לתוך ארגז הנשיאה המשפחתי והמתוק נכנס ברצון.

המכשיר מצפצף והעוזר של הווטרינר סורק ומכריז בשמחה שיש בתוכו צ'יפ ונחשף קוד מספר והם מתקשרים ומגלים שהבעלים גרה בקצה השני של העיר. קוראים לה אשלי משהו, אבל היא לא בבית עכשיו והם משאירים לה הודעה עם הפרטים שלנו ומציעים שבינתיים ניקח אותו הביתה ונסגור אותו בחדר נפרד מהחתולים שלנו עם כל הנוחיות עד שהיא תתקשר.

ואנחנו מאושרים כי ברור שמדובר באיבודו של חתול במובן הכי הוליוודי ורוגש של המילה והדרמה של המפגש בין השניים ממלאת את ליבנו בחום נעים עוד טרם התרחשה. אשלי תכיר לנו תודה כל חייה ותראה בנו משיבי תקווה ואמונה באדם שהוציאו אותה מאפלה גמורה אל האור. בנוסף, אני מתמוגגת מעצם העובדה שניתנת לי הזדמנות להיות אדם טוב יותר בדיוק ביום ההולדת, עניין שחייבת לשכון לצידו משמעות שמעבר, חוץ מזה הרי חתול חצי לבן כמעט שווה ערך לחמורו של משיח.

כשאנחנו חוזרים הביתה אני נרתמת ביותר מרצון לאירוחו המלכותי של הדייר הזמני. מסדרת לו מיטה במחסן עם מצעים נקיים ואוכל יבש ואת שארית הרטוב מקודם וארגז מצוחצח לעשיית הצרכים עם חול חדש גרגרים כחולים תשעים ושבעה אחוז ללא ענני אבק בעת החפירה.

ולמרות שלכאורה אנחנו אמורים לחכות בסבלנות לטלפון שימקם אותנו במרכזה של מפת הקדושים האנושיים, אנחנו לא מתאפקים ומתקשרים שוב לאשלי והיא עונה. למרבה האכזבה וההפתעה, כשהיא שומעת את הבשורה על פרטיה, היא נשמעת מהוססת וסקפטית ולא מתנפלת עלינו באושר. היא מדווחת ביובש שהיא גרה שני בתים מאיתנו, עברה לכאן לפני כחודש. היא מבקשת מאיתנו פשוט לשחרר את ג'וגֶר (הָרָץ) ומהטון החשדני בו היא נוקטת, מתקבל הרושם שלולא היינו כל כך מטומטמים הייתה שוקלת ברצינות לדווח על חטיפה.

כעבור כמה שעות

לפוסט ההמשך – 'ג'וֹגֶר / הסיפור המלא'