אורחים בלתי צפויים

בנוסף לדיירים הקבועים ארבע רגליים, שני אורחים בלתי צפויים נקראו לביתי השבוע. החתול של מאטיס, פייר, והחתול של הזוג ארנולפיני, וילם. כל כך שונים. פייר סנטימנטלי, הרמוני, זורם. לא ממש מפתיע, כולם מכירים את יצירתו המלבבת של אנרי מאטיס ויודעים עד כמה אהב חתולים. אתרי חובבי החתולים מתפקעים מרוב צילומים שלו ושלהם. אבל וילם, כמה מאות אחורה וחתול לבן שהוא כבשה שחורה, טחן די מהר את המוח שעות עד שכמעט הוצאתי סריגה וסיפר איך הוציאו אותו ברגע האחרון מהפורטרט המפורסם מהחתונה ההיא ועקרו ממנו תהילת עולם שנמסרה בהינף מכחול בלעדית לפִידו הכלבלב המאוס של הגברת. הצייר טען שעדיף משולש משתתפים על פני מרובע ושחתול לעומת כלב זה לא סטטוס, נחר בבוז.

ברור שביקשתי מהם, נראה לי מובן מאליו וגם הוגן לגמרי ועוד לאחר שהשקעתי כמו מטורפת בטרין כבד אווז ואת הקרם ברולה שניהם ליקקו שפם עד השערה האחרונה ואמרו שיצא מעולה. ולא ידעתי כמה זמן יישארו אז הלכתי על זה בו זמנית, באה והולכת בין שני חדרים, סביב השעון.

לפייר הצעתי בפינת האוכל ליד החלון הגדול, עץ המייפל הענק שולח ענפים ואת תשומת ליבו השובבה לוכדת ציפור שמקפצת בין הענפים וכל עת שחיכיתי שהצבע יתייבש מעט והלכתי לרשום בצבע את וילם, העסיק את עצמו גם ביצירת מגזרות נייר. בעיקר ציפורים כמובן, אבל גם רקדנים במעגל. 

חדר אדום (הרמוניה באדום) / אנרי מאטיס / 1908


החתול של מאטיס

טוב, עם וילם דברים הלכו יותר כבד. הוא רצה בחדר השינה ואני העדפתי בטרקלין. זכרתי במעומם משפט יסוד שאומר שלא נותנים לקלסיקה במיוחד אחת נטורליסטית לחמוק מהקשרה ולא ויתרתי ולבסוף כשגבו למראה העגולה שקניתי יד שנייה יקרה, נראה מרוצה וחייך בעונג שמאפשרת חוויה מתקנת, אם כי בין לבין הרשה לעצמו לפלוט שהוא מזועזע מאיך דברים בעולם הידרדרו מבחינה אסתטית. לחשוב שאת מיטב שנותיו עשה בעולם של עבודת יד ויצירת מקור אין אחרת, אפשר להבין.

נישואי הזוג ארנולפיני / יאן ואן אייק / 1434

החתול של בני הזוג ארנולפיני

ואיך שהם עזבו הבוקר נפלה עלי בבת אחת בדידות גדולה ואני שוקלת ברצינות דבר שדחיתי בעבר – לקנות לעצמי קורס און-ליין בשם 'איך להזרים לעורקייך את המאסטרים הגדולים של הציור'.

לטפס, לחבק, לנטוע, לזבל

דיינה לא יהודיה, אך נולדה בדיוק בט"ו בשבט של שנת שבעים ואחת ומקרי או לא, הפכה למטורפת על עצים כבר בגיל צעיר. לטפס, לחבק, לנטוע, לזבל – הכל וזה צמח עוד ועוד עם השנים ובקולג' כשסטיבן התאהב בה, היה לו ברור שהוא נקשר לאשה שכולה יער צפוני מערבי וזה הלהיב אותו מאוד, במיוחד המחשבות על המגוון שאפשר לעשות עם מייפל. טוב, סטיבן היה טעון בהמון רצון טוב.

לפעמים לא ידעה איך לאכול אותו, כל כך רומנטי, הרגישה עצית לידו. אבל בסך הכל הלך ביניהם לפי הסדר וכמתנת חתונה או משאלת לב, נטע מול לשעבר ביתה של סבתו ועכשיו רשמית ביתם, מעבר למדרכה, מעגל עצי צפצפה ובמרכזו ספסל ואבני מדרך. חברים אמרו לו שהעצים לא יוכלו לצמוח כמו שצריך כל כך קרוב אחד לשני, שישתול מאחורי הבית איפה שיש מספיק מקום, אבל הוא לא הקשיב והתעקש ששם כי רצה שכל מי שיעבור ברחוב ידע כמה הוא אוהב וכשדיינה ראתה את השתילים הקטנים רוקדים במעגל עם הספסל לקראת עתיד קסום, עלו בעיניה דמעות שמחה שכן ידעה שעשתה את הדבר הנכון – לעולם לא תמצא מישהו שיאהב אותה כמו סטיבן.

אבל אבחנות לחוד ומעשים לחוד – קצת אחרי ט"ו בשבט, מקרי או לא – בולנטיין דיי (חג האהבה) שנתיים אחרי שנטע בשבילה, היא נכנסה עם המרצדס הישנה למלא דלק ואחר כך למשתלה לקנות עץ בונסאי שכופפו לצורת לב, מתנה לסטיבן ובחור ישראלי בשם אלון שעבד שם במקביל ללימודי יערנות מטעים וצמחי נוי תואר שני באוניברסיטה הסמוכה, מלגת הצטיינות, עזר לה כשהתלבטה וכששאלה מיותר לגמרי למה עשתה את זה, מה המשמעות של השם שלו בעברית, השיב בשפתיים חכמות – Oak (אלון) וכבר לא הייתה דרך חזרה.

זה היה לפני יותר מחמש עשרה שנה. דיינה קיפלה הכל, עזבה את סטיבן באמרלד ועשתה עלייה עם אלון רחב הכתפיים לרחובות הפקולטה לחקלאות, הוראה. לאחר שנולדו להם תאומים והיא שקעה בדיכאון מדינה, זה הפסיק לעבוד. היא גם לפני לא התחברה לעצי הוושינגטוניה והזית, שאמנם היו אקזוטיים בעיניה אך לקו בכובד ולא היו בידיה כלים לשאת, עד שלקחה את עצמה ואת שני הבנים אורן ושקד לאמריקה שלה, שיגדלו ליד יערות אמיתיים ושאם אבא רוצה שיבוא לבקר בחופשים.

חצי שנה לאחר שנסעה עם אלון לישראל, סטיבן עזב את הבית ברחוב אמרלד. מכר, לא יכל לפגוש את הזיכרונות ועזב לעיר אחרת. לקחו לו כמה שנים טובות להאמין שוב לבחורה ובנוסף הוריד אותו לגמרי מהעץ של נשים שמחוברות לטבע, צרה בפני עצמה. אבל ספסל האבן והצפצפות עדיין שם והאנשים שגרים מולם לא מאמינים ביד המקרה.

נורטון הצעיר

מכל המקומות שאפשר, הוא עבר לגור דווקא כאן. קראתי על כך במדור התרבות של המקומי ואז יום אחרי ראיתי אותו בסופר ולא שהרבה מכירים אבל אני זיהיתי כי הפורטרטים העצמיים שלו, במיוחד אלו עם עצמות האדם נחרטו אצלי בתודעה של העצמי האמנותי וניגשתי לא אופייני לי לצד המדפים של הפסטות ורוטב העגבניות והעזתי, סליחה אבל אתה נורטון הצעיר. כן, זה הוא.

את צילומיו של נורטון הצעיר הכרתי כשבעצמי הייתי פרגית בקורס בחירה בתולדות הצילום העכשווי, נכון לפעם. הוא היה אז קצת פחות מארבעים ונחשב לגמרי אמן צעיר. לחצנו ידיים והוא שאל מי ומאיפה ומה אני עושה. באמת??? הולי קאו שלימדו אותו בג'רוזלם! לא, הוא לא היה, אבל מתכנן להיות וביקש לראות עבודות שלי. אמנם למדתי פיין ארטס כלומר אמנות פלסטית וביומרה לגבוהה, אבל היום התנצלתי, אני זעירה. במקרה היה לי בתיק כרטיס ברכה של הקולאז' עם העכברה והרכבת והראיתי לו. הרגשתי כל כך חשופה.

נורטון הצעיר גיחך שיניים צהובות והדליק ג'וינט גלויה מחוץ לסופר. חמוד מה שאני עושָה למרות שהוא שונא להתעסק בקטנות, אבל אם אני רוצה הוא מקים פה עכשיו תערוכה בגלריה של האוניברסיטה, בא לי לראות? הוא צריך לחתוך לשם עכשיו, ענייני תאורה. בטח שבא לי, עדיין לא מאמינה – זה נורטון הצעיר!

רוני קריספל אמן ישראלי ששמו מכבד תערוכות יחיד קבוצתיות ולמד בשנות השבעים צילום בניו-יורק וחזר לארץ ללמד אותנו את תולדות העכשווי, חבר שלי בפייסבוק. מאז שהתחברנו – הפייס המליץ כי יש לנו הרבה משותפים, לא הייתה בינינו שום תקשורת אבל עכשיו ברור שהגיעה העת וכתבתי לו. היי רוני, אתה לא מאמין את מי פגשתי פה היום. הוא באמת לא האמין והאמת שהתאכזבתי כשהבנתי שאין לו מושג מי אני ויותר גרוע מזה. אפילו שהוא אמר שהוא זוכר אותי, לפי השאלות שלו הוא בלבל אותי עם דנית אברהמי שלעבודת הגמר שלה הצטלמה מנקה את השירותים של כמה משפחות ערביות מעבר לכביש, בכפר עיסאוויה כשלגופה לא יותר מסינר עם מגן דוד מדמם והיא מתכופפת הרבהזה נכון שהיינו אז קצת דומות מבחינת מראה – נמוכות, קארה שחור ומשקפיים, אבל איפה דנית ואיפה אני. עד כמה שאני יודעת כמה שנים אחרי, היא עשתה פרסה חדה ועמוק בבית"ר עילית.

זיכרון באבן אדומה / נורטון הצעיר / 2012

כאן גרו  / נורטון הצעיר / 2012

עצים בבית הקברות / נורטון הצעיר / 2012

הצעיר כבן שישים, לא מציג יותר פסיכולוגיה של פורטרטים עצמיים כמו אלו שגרמו לי בעבר להתאהב בו מרחוק ובכלל בגלריה אמר לי שהוא שונא את החומר שפרסם אותו, אבל זה לא לציטוט. היום, אולי בגלל שהסמים יותר טובים, חריצי חיוך פלחו את לחייו, הוא מעדיף חומרים מתים – אנשים לא מעניינים אותו, אין לו אפילו סבלנות לשמוע מוזיקה ווקאלית, רק אינסטרומנטלי. על קצה הלשון רציתי לומר שיש קשר, הרי הפורטרטים העצמיים שלו משנות השמונים עם העצמות, כך שהרומן שלו עם המוות לא מהיום, אבל הוא בדיוק אמר שהוא חייב להרים טלפון לגלריסטית שלו בסן-פרנסיסקו ומתוך הכרות עם התחום רעננתי לעצמי שאני לא שם בשביל להשמיע. 

אופיום לאפונים

למשה בעלי עקרו היום שלוש שיני בינה. הרופא אמר לקרר יום שלם באפונים קפואים משני הצדדים על מנת להחליש דימום ולצמצם נפיחות. כל שעה להחליף ובמקביל להחליק פנימה גלולות עתירות אופיום להכחשת הכאב. נאמר לו גם לרבוץ ראש מוגבה ולנוח, ונאמר לי לא לעזוב אותו כל היום ולהשגיח – הכי חשוב לא לתת לו להתייבש.

איזה להתייבש? נדהמתי לבלות עם בעלי שעות מפתיעות של זמן איכות וגילוי מחדש. למרות שהיה מעט מרוח, עדיין התעקש להניע את הגלגלים, להתעדכן בנוגע לסקרים האחרונים וכמו שהוא לערוך ספקולציות יחסיות דמויות תשבץ.

ניגשתי לקרוא ברשת מה קורה ושמחתי לבשר לו שליחימוביץ' יש כלבה מקסימה ושעל פי המספרים האחרונים הפער מצטמצם. עד כמה שיכל לחייך – חייך ואף הרים יד והניף וי ניצחון עצמתי. שמחתי, אבל אז זה בא בגלים – לפחות חמש פעמים רצוף, שאל איפה מתברגת מפלגת 'כפיים' ולאן נעלם אהוד ברק. השבתי לו בסבלנות שאין מפלגת כפיים אחת, יש כמה ושברק עוד יחזור. האפונים האפירו על לחיו הסמוקות והוא הטיח פתאום בכעס, שאם שרון יהיה ראש ממשלה אנחנו יורדים מהארץ! מתוקון שלי, אריק כבר מזמן ישן ואנחנו לא גרים בארץ… הוא לא מבין – אז איך זה עוד כל כך כואב?

 

 

דיים אמיליה וורדסוורת'

לפני הבחירות, לא משנה איזה, המליצו לנו להוריד חצי בקבוק ואמרו – מה שלא תבחרו זה לא יהיה תלוי בכם. מה לא יהיה תלוי בנו? הכל, אתם מיעוט מבוטל. זה היה רקע מפולפל לסלט רגשי בוער מעלבון ומזיכרון וכולנו ללא יוצא מן הכלל הלכנו לבחור בבית הספר התיכון מול האנדרטה והורדנו לפני, הרבה יותר מחצי בקבוק על בטן ריקה ומבלי לקחת אחריות על התוצאות בילינו את הלילה על הדשא הקפוא של ימק"א ירושלים ובבוקר קמנו לתת מבט לא מפוקס בחומות.

אני זוכרת את זה כמו אתמול – המלך דויד תקע בנו ופרש טלית שכולה תכלת כשפלט מהכניסה שלו את דיים אמיליה וורדסוורת', פוליטקאית בריטית שבאה להרוויח הסכם עודפים של אחרי והייתה לבושה בהידור מאה תשע עשרה, בשבילינו זו הייתה נחמה גדולה שעולם כמנהגו ולמרות המרחק והמאבטחים ההיסטוריה כן חוזרת. 

בירידה לתל אביב כבר היינו מאחוריה. עורפה הענוג הדיף באפיינו סיבוב מוצא ריח סיגליות וכשיצאה מהלימוזינה השחורה, תחתוניותיה הלבנות התבדרו בלחות מישור חוף וסינוורו את עינינו. ישבנו שם בירקון מול הילטון מסביב לשעון רק לראות אותה יוצאת ונכנסת עד שאחר צהריים שני לגמרי איבדנו ראש והתגנבנו ללובי המרפסת הצופה לים לראות אותה שותה תה ואחר כך התכנסנו לתוך עצמינו והבנו על בשרינו השזוף מדי שדברים שְוורדסוורת' חורצת שם לא שומעים מכאן.

לחדר של ילדה

כבר כמה חודשים שבדוחות שאני מקבלת שירות חינם מגוגל, אני רואה שעוקבים בדריכות דווקא אחרי ציורי הילדים שלי ברשת, אבל לא קונים רק מכרטסים. אני משתגעת מי וזה יושב לי באחורה של הראש, מה הם רוצים? איזו תחבולה מדינית או אחרת כבר יכולה להיות טמונה במר עכבר, באדון דג או בגברת חתולה? פורטרטים חסרי שחר, שגויים אנטומית, פזורי השכלה ועקורי דעת אקטואלית. אבל הצלחתי להדחיק עד שקיבלתי השבוע הזמנה מפנסילבניה לצייר פינגווין באותו הסגנון ילדי, ואיזושהי נורה נדלקה, ברור, חששתי שעניינים עשויים להתגלגל אחרת שחור ולבן.

האבא יצר איתי קשר וביקש רקע ורוד, זה לחדר של ילדה. מניסיון העבר אני מכירה מהמורות מהסוג המתוק והחלטתי לצייר שלושה ציורים בו זמנית, על כל מכה, אינטימיות של אחד על אחד מלחיצה אותי כשמצבים נזילים מבחינת מי רוצה מה.

ומעולם כאדם בוגר לא הסתבכתי קודם עם פינגווין כך שמן הסתם דברים החלו לרוץ רענן בתודעה – ברוח מקומית התחממות הגלובלית ואלמנט ההכחדה, אחרי הדימוי המקביל בגנאי את הלבוש של המגזר החובש ומשם לפמיניזם בטן רכה פתאום חודרת בעיניה אישה מוסלמית עם רעלה, והמבט שלה ישיר ומאשים – באנגלית ערבית – איך את הולכת לדחוף אותי מאסר עולם בחדר צינוק של ילדה אמריקאית? הם שונאים אותנו, גם אתם שונאים אותנו, משתינים על התרבות שלנו!

…אני בכלל לא ובתום לב, את מאוד טועה אני מציירת חיות קוטב ואת סתם נדחפת מרצונך ואפרופו בחירה – את לא מבינה שאת מושפלת? תורידי כבר את הדבר הזה! כן, ירדתי עד לרמה הזאת ודברים הידרדרו במהירות, ברברתי עוד קלישאות שלא התכוונתי ולא ידעתי איך לצאת מזה, היא יצאה צודקת – מה אני תעמולת בחירות על בסיס שנאה?

לא פתרון הומני או חומר לספרות ילדים, רק שופכת מתוך בחילה מסוימת מעצמי – כשהגענו לסף אלימות פיזית (ויש שיתווכחו על ההגדרה / כן או לא) פתחתי שפופרת של לבן וצהוב, חשפתי בה בזריזות בטן ומקור עד שנעלמה.

ג'וֹגֶר / הסיפור המלא

אני לא טיפוס של המשכים מלודרמטיים, אבל הפעם, בעקבות עשרות מיילים שהציפו את תיבת הדואר שלי אחרי פרסום הפוסט 'חתולו של משיח', חשבתי שרק הגון יהיה להביא את הסיפור המלא.

אז אחרי שלקחנו את ג'וֹגֶר לווטרינר כדי שיסרוק את בצ'יפ שתקוע לו בצוואר כדי שיראה שהוא לא חתול אבוד אלא החתול של השכנה החדשה שלנו, שחררנו אותו שיחזור לאשלי כפי שביקשה בסוג של כעס מאופק בטלפון. אבל למחרת הוא בא שוב לבקר לצווארו קולר מאולתר, סוכריה של חתול ושוב לא עמדתי בפני קסמו ופתחתי לו בסוד מבלי שחתוליי או מישהו אחר מבני הבית יראה, קופסת שימורים שלמה בשם הנחשק 'מה שהדייג תפס היום' והוא התחכך בי והתחנן לליטופים והתאהבתי אפילו יותר לעומק.

אבל ביום שאחרי הוא לא בא וגם ביום שלאחריו לא. הנחתי שאשלי החליטה לסגור אותו טוב טוב בבית שלא ילך לאחרות ובהבנה נוגה, השלמתי. אלא שהמציאות תמיד מזמנת מהמורות וכעבור כשבוע – יפה, גבוהה, בלונדינית וצעירה שהציגה את עצמה בשם אשלי עמדה על אותו סף ביתנו, דמעות בעיניה והיא שואלת על ג'וֹגֶר, אולי הוא אצלנו כי הוא איננו, נעלם.

אבל שחררנו אותו אז כמו שביקשת, מיהרנו להתנקות מהאשמה מרומזת, הוא לא חזר אליך? אה… אני נסעתי לחופשת קריסמס ולא הייתי כאן, רק היום חזרתי, דיברתי אתכם מההורים שלי בדנבר והייתה איזו אי הבנה עם חברה שלי שהייתה אמורה לטפל בו ו…

אוי אשלי, אשלי אל תבכי, ג'וֹגֶר שלך מקסים וראיתי אותו ליד דלתות של עוד שכנים מיילל ונותן הופעות, אם הייתי את (ואני לא מסירה מבט מהיתרונות הבולטים) הייתי דופקת על כל הדלתות בשכונה, אחת אחת, מישהו בטוח הכניס את המתוק הביתה. אשלי משכה באף, הודתה לנו בעצב והלכה. ראיתי אותה בחלון חוזרת לבית שבפינת הרחוב, שרק לפני חודש עמד עם שלט להשכרה וליבי יצא אל בדידותה.

ומאז חשבתי בעיקר בלילות אבל לא העזתי לגשת לשאול, האם מצאה נסיכת החורף את ג'וֹגֶר אהבתה וגם אהבתי ובכל פעם שאני חוצה רגלית את האזור, אני פוקחת עיניים – אולי אראה אותו משתובב בגינת זרים, או מציץ החוצה מחלונו של מאמץ נדיב, אך זה לא קרה.

אבל הבוקר, כשמילאתי מים בקומקום לתה ראשון, פתאום אני רואה אותו בחלון שמעל הכיור… ג'וֹגֶר! הוא ולא אחר! ואני קוראת למשה ואנחנו מארגנים יציאה לסגרירי ואז פתיחה של המחסן/מוסך ואני מדברת אליו והוא לא מתלהב לענות ומביאה לו אוכל והוא לא נוגע עד שאני כבר לא בטוחה שזה הוא. מה הוא לא מכיר אותי? ועוד אחרי כל מה שהיה בינינו?

אני רצה למחשב לפשפש בכל התמונות שצילמתי אותו אז ביום הולדתי ובשלל הוידאוים שהנצחתי כשחזר יום אחרי, והלוך וחזור מחסן – בית, להשוות סימנים, כי הוא כל כך קר אלי ואף מעט חשדן ועד שאני לא מוצאת בוידאו סימן ייחודי לזיהוי, כתם שחור על הרגל הימנית האחורית וחוזרת לבדוק, אני נסערת לגמרי מעלבון ולא נרגעת. וזה כן הוא. הכתם השחור מופיע גם בסרט וגם במציאות. יאללה תמצא את הטלפון ובוא נתקשר לאשלי.

ג'וֹגֶר במחסן, נסחף בדחף המובן להיכנס בעוביים של קורי העכביש

ואשלי לא עונה, בוקר והיא בטח לומדת באוניברסיטה ואחרי שסגרנו את ג'וֹגֶר במחסן עד שיתברר, אני הולכת לבית של שלה בפינה, אולי מישהו יהיה. חמודה עם פוני בשם רֶנֶה פותחת את הדלת ולא – אין כאן אשלי…. גרה כאן אשלין, אולי את מחפשת את אשלין? מתמיד יש לי בעיה עם סיומות של מילים באנגלית אז אני עוקפת – יש לה חתול אפור לבן שהיא מחפשת, ג'וֹגֶר?

אה… אשלי של ג'וֹגֶר לא גרה כאן, היא גרה שם בבית הכחול (ממול הבית שלנו) וכשהיא נסעה לחופשת קריסמס החתול שלה ג'וֹגֶר בא אלינו לדלת וביקש אוכל, חמוד כזה, אז ראינו שהוא חתול שאיבד בית ומצאנו לו בית חדש בכפר אצל חברים, ליד פלזנט-היל. ולקחנו אותו לשם והוא היה שם איזה שבוע, עד שלפני כמה ימים, אשלי שאת מחפשת מהבית הכחול דפקה בדלת ושאלה אם ראינו חתול לבן אפור ואז הבנו שזה הוא חסר הבית והחזרנו אותו מהכפר בשבילה. כן, עכשיו הוא מסתובב פה, גם אנחנו רואים אותו כל הזמן, אבל הוא לא מתחנחן כמו קודם, טוב הוא בטח לא רעב עכשיו.

אז כשאני הולכת לבית הכחול, שמסתבר כבית האמיתי של אשלי המקורית, אני מנסה לסדר לי את הסיפור הזה בראש שהוא טלפון שבור עם החלפת מיקומי הבתים והשמות אשלי ואשלין וחתול שמחליף התנהגות. ופותח לי את הדלת השותף של אשלי, לא מוגזם לנחש שמשחק בנבחרת הבייסבול, ענק ואומר בקול נמוך – אה, ג'וֹגֶר…. הוא חזר וסיפר לי את כל הסיפור מהצד שלהם ואמר כן את יכולה לשחרר אותו. הוא חתול פרוע מאוד ואי אפשר לשים עליו קולר, הוא מוריד מה שלא שמים. ספרתי לו שהחתול הזה כבר מרוח על כל הרשת מרוב דרמות והוא צחק כבעל פיל בקרקס והלכתי לפתוח לג'וֹגֶר את הדלת של המוסך, מודעת היטב לעובדת חרב הפיפיות הרעננה, שמה שהיה לא יהיה כשג'וֹגֶר שבע.

אחרית דבר / בלי או עם קורי עכביש בשפם, מלך.

סיפורי משפחה

ציפורה דבורקין ידעה שכוסות התה שלה, הן לא כוסות התה של ברכה מנוחין. את שלה קיבלה בירושה מאמה שהייתה שרלטנית מדופלמת ואת של ברכה הביאו באוניה מסין ובראשית המאה הקודמת הדבר היה שקול לזהב. אבל הקנאה לא פגמה במשיכה לברכה, כי ברכה הייתה בת גילה ובת הדודה הכי שווה אינטלקטואלית וזה היה המון בתקופה שיוסל'ה אחיה הבכור נחשב לגאון, שכל ברגליים משכמו ומטה שרירים וגחליליות, הוריד כוסות תה כאילו אף אחת לא מחכה לו בשום מקום. והרבה חיכו לו – הייתה את בתיה צימרמן ואת רוחל'ה קרסיק ואת שמשתדלים לא להזכיר, הספרדייה מירושלים עם החזה הגדול דור שביעי בארץ.

אז היום תודה לאל, לספרדייה מירושלים, שושנה (בשבילך ציפורה, את יכולה לומר את השם לא יעלה לך, ממילא כולנו כבר לא בין המרקדים) – יש לא פחות משישים ושלושה נינים ויוסל'ה, שלא תמיד היה מתבזבז על תה שחור היה נוסע ובא עליה, עד שגילו ויעקב הארוס השעיר שחט צעקות ואיים להתאבד.

והנינה הצעירה מורן, שגרה היום בכפר סבא צפון במסגרת הכנה ללידה מאוחרת חופרת בעבר ורוצה לכתוב רומן על המשפחה ולהתמקד בפלח שנצרב עמוק בחומות ירושלים באופן מטאפורי כמובן. אז היא יושבת על תה צמחים ללא קפאין, עם אסנת הנינה של ציפורל'ה ואפילו לא מנחשת איך ליקקו גיבורים פעם ואסנת באמת משתדלת ומעוניינת לשמוע ורושמת כל מילה, כבר שלוש שנים מאמנת אנשים לכתוב סיפורי משפחה, שפוטנציאלית היא מבטיחה, יכולים להפוך לספרים על המדף הארצי.

בבית היא קוראת את הטקסט המייגע בתיאורי עיטורי קומקומי פורצלן, עד הציפור האחרונה וכמה שהיא נאמנה לכל מי שפונה אליה – ברור, הרוב המוחלט נשים עם בעיות זהות מובנות, מורן זאת לא מדגדגת את קצה הלשון ואין לה מושג כיצד תתגבר על הקושי לערוך ולקדם לה. עייפה ומתוסכלת, גומלת בה החלטה של רגע להתנזר משתיית תה.

מארי קאסאט / תה של חמש / 1880

אסנת, בוגרת תואר שני בשפות רומנסיות ומסוגלת לתרגם רהוט מאיטלקית ומפורטוגזית לעברית, בתור הנחיה כללית תמיד מעודדת אותן להביא חומר שכתוב בסגנון רטוב – וזה בטוח לא זה. ממש לא זה. אולי בעצם הכל באשמתה, גם בקורס המאמנים אמרו לה, שלמרות שהיא טיפוס סנטימנטלי, הצד הטיפולי אצלה לוקה. אבל מה היא עוד יכולה לעשות? כמה שהיא לא מפמפמת להן – לפחות שתי כותבות חדשות בכל חודש, עד עכשיו, אפילו צדיקה אחת בסדום לא הצליחה לקלוט שמריחת היסטוריה תופסת יותר מסיפורי סבתא.

מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות

יש שלא מאמינים בקולות קולקטיבים המתגלגלים במורדות התודעה ומתופפים אינטואיציה אצל יותר מאדם אחד בו זמנית, או להבדיל – כאלו שאינם רגישים לקולה הצלול של השכינה, או אחרים שמסרבים להרכין ראש מול רעמיו הלכאורה זועמים של ההוא ואני מודה שלמען הסר ספק ועל פי כל העדויות המצטברות אני משתייכת לקבוצה הזו של החרשים ברינה ובמצפון שלם, לא מהיום.

אבל דווקא היום, שמש לא אופיינית לעונה הגיחה ויצאנו לכרמים שמדרום לעיר. הגפנים הפורות שאנחנו מקפידים לבקר לעיתים קרובות, לטעום מבשרן ולשטוף במראן, פרשו את עצמן עירומות על הגבעות הרכות והשינוי החורפי בגוונים אופיין בקסם מיוחד וליווה רוממות רוח שנכרכה טוב טוב ביופי שנותן את עצמו – מחד מחובר היטב למקום ומנגד שאינו כבול לזמן ומקום.

וישבנו לאכול שם צהריים. היין מצוין והאוכל מעולה ונעים מאוד לשבת ודיברנו גם על הבחירות בארץ. משה ציין את הסקרים האחרונים ואני ניסיתי להגות כמה פעמים שֶם כמו 'הבית היהודי' מבלי לאבד את התיאבון וגם צחקנו כשאמרנו ביחד 'התנועה', 'התנועה' ופרי אמר שהוא לא מבין מה מצחיק וניסינו להסביר והיין לקח אותנו עד שעברנו לגדעון סער וגאולה אבן, כי ראינו אתמול את התמונות מההופעה בזאפה ו-בטח פלישה לפרטיות הזוגית… גדול!

ואחרי שאכלנו ושבענו לקינוח טארט פקאן נדיר, יצאנו החוצה והתחלנו ללכת לכיוון החניה ואי אפשר היה לנחש מאיפה הוא בא – כי למרות השמש שכבר החלה לשקוע, היה קר מאוד ודברים נטו לקפוא ולדמום על מקומם. וככל שהתקרבנו לאוטו, הקול התחזק והסתכלנו אחד על השני בחשש דרוך ושאלתי את משה, מי זה יכול להיות? אבל לא ראינו אף אחד.

זה היה קול כל כך מוכר, של מישהו שאולי היית חבר שלו פעם ועכשיו אתה לא סובל, או ההפך – לא סבלת ונהיית חבר שלו מתוך לחץ נסיבות. כך או כך, נחרץ הוא השרה אי נוחות ואף התבוננות פנימית בכפייה ורק לאחר שנכנסנו לאוטו ועשינו רוורס כדי לצאת ומולנו ישבנה של מכונית אחרת שחיכתה, זיהינו את מקורו של השריר הווקאלי.