מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות

יש שלא מאמינים בקולות קולקטיבים המתגלגלים במורדות התודעה ומתופפים אינטואיציה אצל יותר מאדם אחד בו זמנית, או להבדיל – כאלו שאינם רגישים לקולה הצלול של השכינה, או אחרים שמסרבים להרכין ראש מול רעמיו הלכאורה זועמים של ההוא ואני מודה שלמען הסר ספק ועל פי כל העדויות המצטברות אני משתייכת לקבוצה הזו של החרשים ברינה ובמצפון שלם, לא מהיום.

אבל דווקא היום, שמש לא אופיינית לעונה הגיחה ויצאנו לכרמים שמדרום לעיר. הגפנים הפורות שאנחנו מקפידים לבקר לעיתים קרובות, לטעום מבשרן ולשטוף במראן, פרשו את עצמן עירומות על הגבעות הרכות והשינוי החורפי בגוונים אופיין בקסם מיוחד וליווה רוממות רוח שנכרכה טוב טוב ביופי שנותן את עצמו – מחד מחובר היטב למקום ומנגד שאינו כבול לזמן ומקום.

וישבנו לאכול שם צהריים. היין מצוין והאוכל מעולה ונעים מאוד לשבת ודיברנו גם על הבחירות בארץ. משה ציין את הסקרים האחרונים ואני ניסיתי להגות כמה פעמים שֶם כמו 'הבית היהודי' מבלי לאבד את התיאבון וגם צחקנו כשאמרנו ביחד 'התנועה', 'התנועה' ופרי אמר שהוא לא מבין מה מצחיק וניסינו להסביר והיין לקח אותנו עד שעברנו לגדעון סער וגאולה אבן, כי ראינו אתמול את התמונות מההופעה בזאפה ו-בטח פלישה לפרטיות הזוגית… גדול!

ואחרי שאכלנו ושבענו לקינוח טארט פקאן נדיר, יצאנו החוצה והתחלנו ללכת לכיוון החניה ואי אפשר היה לנחש מאיפה הוא בא – כי למרות השמש שכבר החלה לשקוע, היה קר מאוד ודברים נטו לקפוא ולדמום על מקומם. וככל שהתקרבנו לאוטו, הקול התחזק והסתכלנו אחד על השני בחשש דרוך ושאלתי את משה, מי זה יכול להיות? אבל לא ראינו אף אחד.

זה היה קול כל כך מוכר, של מישהו שאולי היית חבר שלו פעם ועכשיו אתה לא סובל, או ההפך – לא סבלת ונהיית חבר שלו מתוך לחץ נסיבות. כך או כך, נחרץ הוא השרה אי נוחות ואף התבוננות פנימית בכפייה ורק לאחר שנכנסנו לאוטו ועשינו רוורס כדי לצאת ומולנו ישבנה של מכונית אחרת שחיכתה, זיהינו את מקורו של השריר הווקאלי.