על הספה של ג'ורג'י קיי

התחלתי השבוע, כמו בכל שנה בעונה הזאת, טיפול קצר מועד אצל פסיכולוג הכרכומים ג'ורג'י קיי. כשגשום הוא לא מקבל אבל אם התחזית מדייקת אפשר לקבוע איתו יום יומיים לפני, הוא לא מאוד עמוס. הטרנד של שיטת הטיפול הייחודית שפיתח תפס חזק בסוף השישים שבעים וכיום לא מי יודע מה בעייתי לשבת אצלו על הספה כי הרוב מעדיפים מסורתי או להתאמן.

יותר משאני אוהבת את ההתמודדות הישירה תחת כיפת השמים, לא אחת ציפור עוברת ומטילה גורל שמשאיר עכבות, אני אוהבת את הדרך אליו. כבר עשרות שנים שכל העצים והדרכים המובילות אליו זרועות בפקעות כרכומים וגם אם לא שמעת עליו, בסוף פברואר תחילת מרץ השאלה כבר תצא עצמה – למה יש כאן כל כך הרבה כרכומים?

אז שכבתי על הספה וג'ורג'י שכב מולי בתוך הערסל שלו. הוא שם ברקע מוזיקת חלילים דרום אמריקאית ושאל מה שלומי. אני עצובה, ג'ורג'י אבל אני לא חושבת שתרצה לשמוע. למה? כי זה קשור לענייני אקטואליה. אה… את שוב מחוברת לכל מיני ניוז רעים מהארץ שלך? כן, ג'ורג'י.

ג'ורג'י לא מאמין באקטואליה. הוא מוכן לדבר איתך על הכל ולתת אבקות של כרכומים בכמויות מסחריות רק לא לדבר על ענייני יום קולקטיביים. אני מכבדת את זה שיש לו גבולות ולא הכל מותר ולא באתי אליו כדי לדבר על איך לשנות את העולם. באתי אליו, אלף – בגלל האבקות, בית – בגלל המוזיקה וגימל – כדי שהוא יגיד לי לשים את הראש על הכרית הרטובה מהגשם של תמול שלשום, ויבקש ממני לספר לו רק דברים לא חשובים.

בחדר האדום

אדי גרר אותה לכל מיני מוזיאונים נשכחים בגלל מילון המונחים לציור ופיסול של המאה התשע עשרה. הוא כותב אותו כבר למעלה מעשר שנים. תחביב שהפך לאובססיה והיא נסחבת אחריו. ננסי שלו (נֶנְס) מכילה את טעמו הנוקשה, את התנהלותו האיטית עת הוא נכנס לאולמות הדחוסים חסרי החלונות ואת מצבי רוחו הבלתי צפויים כשהוא לא בא על סיפוקו, כלומר אם לא הצליח ללקט פרט חדש שיוכל לדחוף בהמשך לאחד הערכים.

לאחרונה קרא באתר של אספנים זוטרים על החדר האדום במוזיאון העירוני של ניופורט, עיר חוף רדומה אם כי בהשוואה לסביבתה ערה והם נסעו לשם לסוף שבוע ארוך, חמישי עד שני. אך דבר ברוטינה האפרורית הזו של נסיעות על בסיס מחקר ללא קצה, לא הכין לכך שדווקא ננסי, שמעדיפה טיול עם כלב על פני ביקור בתערוכה, קולנוע על פני תאטרון, תה על פני קפה וקווילט על פני תחרה, תתמוטט מול יצירת אמנות.

החדר האדום לא היה שונה בהרבה מהחדר הסגול בוולטהאם, או מהחדר הירוק בשרידֶן, או מהחדר החום בגלנדוויל. גם הוא היה ספוג באווירה פומפוזית אירופאית ועובדתית רוב היצירות בו לא היו אירופאיות, אבל אדי היה מכור לגמרי לאשליה הזאת, החסכונית לכל נפש.

ובזמן שאדי סקר לעומק עוד קיר עם ברבורים וספינות נאבקות בסערות לב אוקיינוס והתיישב על ספסל מרופד עור לבצע רשימות במחברת השחורה – בקיר הנגדי התחוללה סערה אמיתית וננסי שלו טבעה מול ציור לא גמור ועברה טרנספורמציה.

Arthur Von Ferraris / הקהל האחרון של ההבסבורגים / 1918 

אולי בגלל ילדות דפוקה ולננסי אכן הייתה ילדות דפוקה. לגמרי דפוקה. לא, לא התעללות מינית או משהו כזה, אבל היא כן נמסרה מיד ליד בתוך המשפחה וזו הייתה משפחה גדולה מאוד והמראה הזה של יתומים מלחמת העולם הראשונה משורטטים בקו דק מול צבע, נשות ארגון הסנדקיות שאימץ אותם אך סבל מאי יציבות תקופתית פרקו אותה ללא אזהרה מוקדמת.

כשאדי שם לב כבר היה מאוחר מדי, נֶנְס שלו התמזגה פיזית עם ההיסטוריה של הסיפור שמאחורי הציור והיה ברור לחד עין כמותו, שגם עם שפכטל של ציירים אי אפשר יהיה לשלוף אותה משם. הוא לא איבד עשתונות כבר שמע על מקרים כאלו למרות שלא האמין ומרוכז כולו קרא את הטקסט ליד הציור אולי ימצא קצה חוט שיסביר יותר ובאמת כתוב שם שהציור גולגל בתוך שטיח וכך הוברח לארצות הברית מאוסטריה בשנים ההן, הבוערות.

גנוב את הציור, קראה נֶנְס מתוך הבד. תצאי כבר, השתגעת? אני לא יכולה. תגנוב אותי, אדי, תגנוב אותי!המוזיאון ריק לגמרי ונכון שעד עכשיו הוא לא ראה אף שומר. לרגע עוברת בו המחשבה שאולי אין פה בכלל שמירה, כזה חור ובעיקרון הוא יכול להוציא מהמסגרת, לגלגל ולקחת אותה הביתה, איך שהיא. הרי זה לא הציור הראשון שהוא גונב, רעיונית הכוונה.

למרות שלכאורה אדי אדם רציונלי, לא חסרות אצלו פינות חשוכות והוא גם אוהב את ננסי. מאוד אוהב. אבל ברור שאירוע כזה יכול לחסל את השם שלו בתחום ובטח את המילון. כל העבודה שהוא השקיע. מצד שני הקול הדק שהיא ממשיכה להפיק '…גנוב אותי, גנוב אותי', ינקב אוטוטו את הקנבס. כל רסטורטור מתחיל יודע שטונים גבוהים מכלים יצירות בצבע שמן. ועוד שניה הוא פשוט יוצא מדעתו! באמת נֶנְס, מה קרה לך???

שעון חול, או שהוא גונב את הקנבס שלם או שהיא והקנבס מתפוררים לו מול העיניים ומשניהם לא יישאר זכר. הוא מוריד את הציור הכבד מהקיר והופך אותו , אדי מאוד חזק, כבר סחב בחיים לא מעט על הכתפיים הרחבות שלו. עם האולר שיש לו תמיד בכיס מתחיל לפרק את המסגרת. הוא עושה את זה בכזו זריזות כאילו שהוא מקצוען. אבל נראה שלהפריד את הבד מלוח העץ שתקוע מאחורה זו הבעיה העיקרית. דבוק איכשהו. וכל הזמן היא ממשיכה להגיד לו -אדי, אדי, אל תפסיק… הוא כועס עליה כל כך! נֶנְס, למה את עושה לי את זה? אבל זה חזק ממנו, להציל אותה.

ואז לתוך האינטימיות הזו בחדר האדום, פורץ סיור מאורגן והמדריכה מופתעת וקולטת ומחווירה, כל ההדרכה שלה בנויה על 'הקהל האחרון של ההבסבורגים'. אדי קופא על מקומו והאנשים מהסיור פותחים אוזניים לא מאמינות כשננסי מתחילה להתנשף מאושר, כי הוא כבר גלגל אותה. ובחור צעיר עם קוקו לוחש לחברה שלו, זה מדהים, לא? מה? היא שואלת רועדת. שהם עושים מייצגים כאלו מדליקים בתצוגות קלסיות.

בדרך להגשמת חלום

עצרנו בחנות של לגו, האמיתית והיחידה מסוגה באורגון. באחד מפרברי פורטלנד. חנות שיש לה מועדון שמתכנס אחת לחודש ומוכרים צעירים בסינרי החברה שעוזרים ומחייכים. טוב אפשר להבין, זאת עשויה להיות עבודה מאוד מלכלכת עם הפלסטיקים האלו, שיכולים להיות כל כך בלתי צפויים ולהשפריץ עליך מי יודע מה.

בהחלט, סוג של שוחד מקדים עם פתיחתו של מסע שייעודו פרקטי נטו. אני יודעת ששיחוד ילד, יכול בקלות להתברר כחרב פיפיות, בעיקר אם את/ה נוטה להחשיב את עצמך להורה סותר קפיטליזם, ועדיין, התפעלתי מהעיצוב של החנות וגם, אמרתי למשה, תראה כמה הרבה ילדים יש פה ואיזה שקט והוא זרק בחזרה את האוטומטי – אז רק תתארי לך איזה שקט יש בחנויות שלהם בגרמניה.

אחר כך החנינו את האוטו בשולי הדאונטאון והתחלנו ללכת. הביזנס העתידי שלנו עם פורטלנד נמצא ברחוב סלמון. טוב לא התכוונתי לחשוף, אבל האמת היא שאני עומדת לרכוש מסעדה. מאכלי ים. לדעתי יש לי את כל הכישורים הדרושים לניהול ממלכה שדינה תרבות אוכל משגשגת. גם שאלתי אחרים והם הסכימו איתי ובכלל בשנה האחרונה עבדתי קשה כדי לדבוק ברעיון שאדם צריך להגשים חלומותיו ויהי מה. עד מתי אצייר פרחים וחתולים על קרשי חיתוך? אם לא עכשיו אי מתי ואם מישהו מצקצק עכשיו, אז לא, אני לא חושבת שזה אומר שקפיטליזם רוחני קנה אותי – בימינו, אמנות שלא ניתן לאכול היא אמנות עקרה.

כשאנחנו מגיעים לסלמון פינת תשע, אני מספיקה לצלם את הנכס שנייה לפני שרגליי מתקררות ואני נשטפת בהזדהות מפתיעה עם יציקת סלמון הזהב שתקוע מלמעלה בין הלבנים האדומות. הוא הרי לכוד שם בכל מזג אוויר! מה, השתגעתי לגמרי?… אני מזייפת סחרחורת ובחילה ומבקשת להתרחק. מהר. אז מה אם קבעתי. אני לא היחידה בעולם שמשנה את דעתה ברגע האחרון. אחר כך אתקשר ואמרח משהו.

כל הדרך הצידה אני מקשקשת לבני משפחתי על אנרכיזם וסותמת לכולנו את הפה בחנות השוקולד מון-סטראק, שהיא אלא מה, מוכת ירח. מצידי שישיבו את רוחם עם פרלינים, לעצמי אני מבקשת לוח שלם של שוקולד מריר עם שקדים עניין של 450 ג'. כבר המראה מקל עלי את הנשימה ומחליש את הריח החריף של הדגים.

מה פתאום ויתרתי. אחרי השוקולד לעיסה יסודית וחיסול, עשינו פרסה וחתמתי על הפנטזיה הימית שלושה עותקים, חמישה עמודים בראשי תיבות. הקץ לזעירות, מעכשיו זה בגדול.

בספרייה

לו יכלה הייתה עפה ומחפשת בעצמה,
אך ציפורניה תקועות בכלוב מוחו של מוזיקאי מפורסם. מנת יתר.
אז מבקשת ממנו – שותף, חבר, כתף בעת תשוקה.

הוא מזדרז לבצע אך סקרנותו מעכבת וזוקרת אוזניים מול אטווד, מרימה ראש לצד טוויין.

נו……?
אני מחפש, סבלנות!

…אין פה כלום.

למה את בעצם כל כך לחוצה על נבלות? יש מלא עכברים טריים מתחת למקרר.

אופוריה בחג האהבה

היא הבת של בעלי מפעל השוקולד המקומי 'אופוריה', עם החנות ברח' מיין והוא נכנס כמה ימים לפני ולנטיינס דיי לקנות לחברה שלו כבר שנתיים קתלין היפה איזה מארז. על הבוקר לפני העבודה והוא לא יודע מה. אפילו שהשבוע זה ה-שבוע, מוקדם ואין אף אחד בחנות חוץ ממנה ונדמה לשניהם שיש לה את כל הזמן שבעולם להיות שם בשבילו.

היא מראה לו את הקלסי – אריזות בצורת לב עם הפרלינים מי ורדים ודובדבנים מצופים במרציפן ונוגט, או אם הוא מעדיף ללכת על הפחות קונבנציונלי יש חיות – חיפושיות, דגים, חתולים, כלבים עם חמאת בוטנים. בדרך כלל הוא אחד שיודע מה שהוא רוצה אלא שקתלין סנובית בכל הנוגע לכל דבר, אז הוא מתלבט והיא ניגשת לשים שיר. משהו רומנטי, טוב אין להם דברים אחרים בדיסקיה. גם בימים רגילים זה מה שנדבק הכי ריווחי לשוקולד על פי סקרי מכירות יבשתיים, חוץ מזה אמא שלה תופרת שם ימים ונמצאה מזמן רגישה לחומרים נטולי סוכר, סף דיכאון נמוך. רוד סטיוארט בדואט עם אמי בל לא רוצים לדבר על זה והוא מתחיל לגשש. איך היא חוגגת? אה, היא עוד לא יודעת. אין לה חבר? לא אין לה. הוא נותן בה מבט מפשיט ולא מבין למה אין לה. הכל חמוד אצלה. מתוך עזרה והחמידות היא נותנת לו לטעום אחד ממולא בליקר אפרסקים וקרמל והוא נתפס.

 

הולנטין מוסיף לחץ על היחסים שלהם ויום לפני הוא רב רציני עם קתלין ועם כל הפרצופים שלה. שונא איך שהיא משתלטת לו על החיים ולא נותנת לו לנשום. חוץ מזה החמודה הזאת מהשוקולד, מאז שאכל אצלה את הפרלין לא יוצאת לו מהראש גם נראית בחורה שאפשר לצחוק איתה והוא לא בקטע של שוקולד, זה משהו אחר. היא הבינה אותו. זהו. זה מה שזה היה. למחרת, בבוקר של ולנטיינס דיי הוא ניכנס לחנות והמקום מלא אפס מקום. בקושי יכול לראות אותה מול כל האנשים שדחו לרגע האחרון ועכשיו עומדים ומחכים שהיא תארוז להם. הוא ממתין כמו כולם וכשמגיע תורו הוא מבקש שניים עשר כאלו כמו שהיא נתנה לו לטעום לפני כמה ימים. אין לה מושג מה היא נתנה לו אז, אבל הוא רוצה את זה שוב. הוא מנסה לתאר לה את הטעם והיא חושבת שהוא מתכוון לאלו שממולאים בליקר ריבת חלב עם מחית ערמונים, שילוב מנצח שהמציא סבא שלה זיכרונו לברכה. זה לא אלו, אבל לא נעים לו ובכלל הוא בא בגללה וסתם קונה עוד פרלינים אפילו לא חושב איך זה ניראה, מה הוא חוגג עם כמה בחורות במקביל? אבל גם היא לא חושבת על למה, מאז שהיא בחנות חג האהבה שייך לאחרים, עבודה. הוא משלם במזומן ואומר לה אם הוא יכול לראות אותה בערב. היא משיבה לו שהיום ולנטיינס, כאילו המציאה כרגע את הזריחה. אני יודע, לשביב רגע מכרסמת בו בהלה שהיא לא רוצה, אבל אז היא מזייפת מבט מופתע ומחייכת כן, אבל, אתה יודע… לא, מה? בלי שוקולד. 

הגאומטריה של מערכת הרבייה

כנערה, פרופסור מרתה ג'ונסון הייתה כחושה, משהו נורא ואמה הרעיפה עליה ברשעות את הכינוי 'רבע אווז' ובאותה תקופה אכן סבלו האווזים שגידלה משפחתה המלוכלכת – סבתה, הוריה ושלושת אחיה שכל בלסתות, מבצורת מנטלית. אלא שלפחות באמצעי הזדוני הזה (נדמה שמחתה עכשיו דמעה מלאכותית), לא ניתן היה להתריס נגדה. שכן, כבר בגיל צעיר מאוד, כשרונה הגאומטרי השפריץ למרחקים ארוכים וכמו בא לה משום משום מקום, זאת אומרת על פי הנוגעים בדבר והממצאים הביוגרפים וכבר יש מי שכותב.

נערת האווזים / ז'אן-פרנסואה מילה / 1863 

עם החופן הזה שמעורר על פי רוב אמפתיה עירונית, או במילים אחרות – בתיאור מלודרמטי רזה, היא פותחת את קורסי המבוא שהיא נותנת מחוף לחוף והם גם ניתנים לרכישה און-ליין. מדובר באלפיים וחמש מאות דולר לחתיכה של שעה וחצי ואגב, כשמתבוננים בג'ונסון היום, לא ניתן לזהות בה זכר לרבע של משהו, כל כולה גופניות מלאה ושבעה.

אבל בהרצאה הזו, שפולחה לנשים בלבד מטעמי נוחות, אף אחת לא העזה לצלול לתוך מחשבות סותרות כאלו, כשלמולה ניצבה ענקית מגדרית, אחת המבריקות ביותר, שידעה לנווט ולתעל משקל סגולי למיליונים ובכלל ניתן להכליל ולומר שסטודנטיות טריות לגאומטריה של מערכת הרבייה, אינן נוטות להסתבך.

חוץ מאחת, מלאני בסקין, טבעונית לוחמת ומיילדת במקצועה שבאה כי נשבר לה. הולך עליה מאחורי הגב שהיא אוהבת לדחוף את האף שלה למקומות לא צפויים, ממש מתאבדת ובאמת לאחר שמדדה שמסתמן שהפתיחה הסתיימה, הביאה לג'ונסון חוקן כזה, שעשה לכולן שם ואקום בתעלות התחתונות.

היא הרימה יד ושאלה בקול צפצפה מתמקח, כמה מחזורים יש לאישה שגדלה על כבד אווז עד שהיא מתייבשת.
ברור, זאת הייתה שאלה חצופה ומעליבה, אם כי לכאורה מתבקשת ממי ששכבה על כבישים על מנת לחסום את דרכן של משאיות שהובילו אווזים למשחטות, אבל פרופסור מרתה ג'ונסון לא ידעה את זה, גם לרוב הייתה רגילה להתנגחויות מקצועיות מצד גברים ובמראה הדחלילי של מלאני לא ניכר כל אות אזהרה, היא אף הזכירה לה את עצמה בנערותה.

רועת האווזים המשכילה חייכה חיוך לא רצוני והסמיקה בהפתעה כמו עגבנייה נבוכה עם גלי חום שכבר לא היו לה, עד שקולה הבשרני נעתק מהתרגשות ועל סף דמעות אמיתיות בקושי הצליחה לפלוט: חמש מאות עשרים ושלושה. 

מספיק שאת לראות או להראות

פייג' היא לא האישה היחידה שאני מכירה המעדיפה לחלוק את חייה עם כלב מאשר עם גבר, אבל היא כן הראשונה שביקשה ממני לצייר אותה. ולא מובן מאליו כי אותן נשים, בהכללה כמובן, אינן מעריכות זעירות פתולוגיות המקובעות חתולית ובצדק – קשה מאוד למצוא רצועה מקשרת בין אישה פטפטנית נטולת חשיבה לוגית לאישה משימתית, סיורי חוץ ללא תנאי, הבוחרת לישון פנימה עם שעיר דמוי זאב במיטה, שכן על פי רוב מדובר בכלבים גדולים עם צרכים: לבדר אוזניים מחלון ארבע על ארבע דוהרת, לכרסם עצמות בגודל מאתגר וכמובן להתגרד.

כשישבנו על קפה עם כמה אפיפיות היא פתחה וסיפרה ברעד קול שאוסקר נורא מאוכזב ממנה, היא יודעת. כמו בכל ינואר אחרי החגים צנחה עליה הנפילה ונכנס בה דיכאון החורף וכבר התרופה השלישית שהיא מנסה וכלום לא עוזר. דר' דניאלס על סף מיואשת ממנה.

ואז בשבוע שעבר היא ראתה בטלוויזיה – ואף רופא לא יספר לך את זה – שלפי מחקרים שנערכו במיין, מדינת חורף נוראית לא צריך לספר לה, אבא שלה משם, מצאו שאמנות בעיקר פלסטית… לא, לא כירורגית… הצלחתי לעורר בה חיוך זמני, יכולה להצית את האור הפנימי לאורך זמן, אפילו כמה חודשים ולחולל שינוי אמיתי, אפילו אם את לא היוצרת, מספיק שאת לראות או להראות. 

היא הזמינה על גיליון עבה ממוחזר מבד, את שניהם ביחד כאילו שעכשיו הקיץ ההוא בו התאהבה ועל פי בקשתה והמזומנים ששפכה שחטו במיוחד בשבילו חזיר שלם על המקום. ואחרי שניקו, הגישה לו לראשונה בזרוע חשופה עצם אמיתית ולהתעלף מלחשוב עד כמה בתולית הייתה אז מבחינה כלבית.

אם אני יכולה, היא צריכה את זה גמור בתחילת פברואר, לפני חג האהבה כדי שתספיק למסגר להם מיוחדת. לא אין צורך בטונות של ורודים ואדומים, הכי חשובה לה טמפרטורה גבוהה ותחושת נמסות באוויר, כי כבר כמה חודשים, אלא מה בגלל הקור… ואוסקר ברור, פחות אוהב אותה צוננת.

אוסקר ופייג' / ינואר 2013

למרות שחיי היום יום שלנו שונים בתכלית ומן הסתם גם הרקע הסוציו-אקונומי, אני מבינה את פייג' יותר ממה שהיא חושבת ולא רק בגלל הגעגועים העזים לחום הקיץ, יותר בגלל הדחף (שהוא גם רצון) להיות לא פחות ממושלמת בעיני הזָכר שלך.

בעקבות הזקן והים

פרי בא פתאום, שמתחשק לו את הפסטה שהוא אכל בשנה שעברה כשנסענו עם בת דודה שלי ענת שבאה לבקר אותנו עם החבר החדש שלה אמנון הזקן, לאזור המדהים של הדיונות ו'הזקן' נדבק לו למרות שהיה רק בן חמישים ושש אבל מבוגר ממנה בשמונה עשרה או יותר. הם באו אלינו לסופ"ש, בתום טיול של שבועיים וחצי בחוף המערבי סן-פרנסיסקו וסיאטל ומי יכל לנחש שזה מה שיישאר לילד בזיכרון מחברתה של ענתי האהובה ומאמנון הזקן, הברוך המשפחתי הכי מעודכן.

אמרתי בסדר, ניסע, למה לא, אבל חינוכי – אין פסטה בלי חולות, לא נוסעים רק בשביל אוכל. והחולות הביאו איתם את הזיכרונות. גם אז כשבאנו איתם היה חורף וירד גשם שלא היה חלק מהסערה שהתחוללה בהמשך, לאחר שעשינו את השביל מהדיונות אל החוף ובחזרה ולקחנו אותם ל'זברה', בר מסעדה סמוך המתמחה במאכלי ים. 

ענתי נראתה מאושרת מאוד לפני שאמנון הזקן הוריד שליש בירה מקומית על ריקה ואולי אף חלולה והתחיל לדבר בהתלהבות בלתי מרוסנת על המסע המאוחר שעשה לדרום אמריקה ועל ההתנסויות שלו עם אלפקות ומוצ'ילריות ישראליות אחרי צבא שטיילו שם כמה חודשים טובים והתגעגעו נורא לאבא. היינו נבוכים לשמוע, הרי לא הכרנו אותו מקודם והסתבר לנו בכפייה שהוא הספיק לטעום כל מיני טעמים בין הגירושים השניים שלו ועד שפגש את ענתי, מקסימה כזאת, זה לא הגיע לה ועד שהגישו לנו את האוכל הוא כבר היה רווי לגמרי ואת מנת הצדפות בחמאה ויין שלה, ענתי ניקרה בדמעות.

גשם קל החל לרדת והמחשבות שלי שיחזרו מעצמן את שיחת הטלפון שקיבלתי ממנה אחרי שהם שבו לארץ. מה פתאום נפרדה ממנו – להפך, נתנה לי רקע מאוחר, הסבר של קילומטרים על איך הוא לא יודע לשתות ואיך אלכוהול מוחק אותו כאילו שלא ראיתי. הוא פשוט גבר נורא רגיש וכל דבר משפיע עליו ומה פתאום סקס עם חיות, השתגעתי לגמרי???

המנה הנכספת – לינגוויני ברוטב מרינרה

לא השתגעתי, אולי קצת, אבל את הצחוק החנוק של אמא שלי שהתקשרה לפני שבוע לספר עסיסי איך כל המשפחה, אני לא חושבת שאשכח כל כך מהר. כי תפסו אותו עם חסידה, את אמנון של ענתי, כן. למשה סיפרתי ישר, ברור, אבל לפרי לא, הוא נורא אוהב ציפורים.