בדרך להגשמת חלום

עצרנו בחנות של לגו, האמיתית והיחידה מסוגה באורגון. באחד מפרברי פורטלנד. חנות שיש לה מועדון שמתכנס אחת לחודש ומוכרים צעירים בסינרי החברה שעוזרים ומחייכים. טוב אפשר להבין, זאת עשויה להיות עבודה מאוד מלכלכת עם הפלסטיקים האלו, שיכולים להיות כל כך בלתי צפויים ולהשפריץ עליך מי יודע מה.

בהחלט, סוג של שוחד מקדים עם פתיחתו של מסע שייעודו פרקטי נטו. אני יודעת ששיחוד ילד, יכול בקלות להתברר כחרב פיפיות, בעיקר אם את/ה נוטה להחשיב את עצמך להורה סותר קפיטליזם, ועדיין, התפעלתי מהעיצוב של החנות וגם, אמרתי למשה, תראה כמה הרבה ילדים יש פה ואיזה שקט והוא זרק בחזרה את האוטומטי – אז רק תתארי לך איזה שקט יש בחנויות שלהם בגרמניה.

אחר כך החנינו את האוטו בשולי הדאונטאון והתחלנו ללכת. הביזנס העתידי שלנו עם פורטלנד נמצא ברחוב סלמון. טוב לא התכוונתי לחשוף, אבל האמת היא שאני עומדת לרכוש מסעדה. מאכלי ים. לדעתי יש לי את כל הכישורים הדרושים לניהול ממלכה שדינה תרבות אוכל משגשגת. גם שאלתי אחרים והם הסכימו איתי ובכלל בשנה האחרונה עבדתי קשה כדי לדבוק ברעיון שאדם צריך להגשים חלומותיו ויהי מה. עד מתי אצייר פרחים וחתולים על קרשי חיתוך? אם לא עכשיו אי מתי ואם מישהו מצקצק עכשיו, אז לא, אני לא חושבת שזה אומר שקפיטליזם רוחני קנה אותי – בימינו, אמנות שלא ניתן לאכול היא אמנות עקרה.

כשאנחנו מגיעים לסלמון פינת תשע, אני מספיקה לצלם את הנכס שנייה לפני שרגליי מתקררות ואני נשטפת בהזדהות מפתיעה עם יציקת סלמון הזהב שתקוע מלמעלה בין הלבנים האדומות. הוא הרי לכוד שם בכל מזג אוויר! מה, השתגעתי לגמרי?… אני מזייפת סחרחורת ובחילה ומבקשת להתרחק. מהר. אז מה אם קבעתי. אני לא היחידה בעולם שמשנה את דעתה ברגע האחרון. אחר כך אתקשר ואמרח משהו.

כל הדרך הצידה אני מקשקשת לבני משפחתי על אנרכיזם וסותמת לכולנו את הפה בחנות השוקולד מון-סטראק, שהיא אלא מה, מוכת ירח. מצידי שישיבו את רוחם עם פרלינים, לעצמי אני מבקשת לוח שלם של שוקולד מריר עם שקדים עניין של 450 ג'. כבר המראה מקל עלי את הנשימה ומחליש את הריח החריף של הדגים.

מה פתאום ויתרתי. אחרי השוקולד לעיסה יסודית וחיסול, עשינו פרסה וחתמתי על הפנטזיה הימית שלושה עותקים, חמישה עמודים בראשי תיבות. הקץ לזעירות, מעכשיו זה בגדול.

16 מחשבות על “בדרך להגשמת חלום

  1. אשכרה, לא מאמינה
    כתבתי, לחצתי ENTER
    (מודה, לא הסתכלתי "בצד ימין של התגובה"; הייתי רואה שריק בכל השדות, חובה ו-לא חובה)
    הוורדיוט הודיע: בעיה… נבלעה תגובתי כלא היתה וירדה לטימיון הסייברספייס, ואיננה עוד (לשחזר? מה, אני זוכרת מילה במילה מה כתבתי?)
    אז, במקום שיחזור:
    בהצלחה מאוד ולחלוטין ו-ב-ג-ד-ו-ל לגמרי לך, תמרתנו (וגם כמובן משה-שעימך ופרי שמאפשר [שוחד זה חוקי, במקרה שאתם עדיין מתלבטים] ולמזונבים שבוודאי גם הם יהנו מפירות ה VENTURE במהרה-בימינו-אמן)!
    GO GET THEM
    (אבל תמשיכי לצייר. ולכתוב. ולהעלות כאן ובכל המרחבים. אנא וגםכן בבקשה)
    הגרינים תומכים בך נחרצות
    (וחסר לוורדפרס שגם את התגובה הזאת יעלים, כן?!)

    אהבתי

  2. נורא מעצבן וקרה לי גם, גם בלי סיבה שהבנתי ומאז אם אני כותבת תגובה ארוכה לפני האנטר אני עושה לטקסט קופי, ליתר ביטחון.
    והמון תודה, הילה. בהחלט מתכוונת להמשיך ולהעלות את עניני כאן (וכפי שהשבתי לנעמי בתשובה לשאלתה בפייסבוק – השם המתוכנן כרגע למסעדה הוא, 'לא היו דגים מעולם'). 

    אהבתי

  3. את מזכירה את המילואים שעשיתי לפני שנים לחופי ים המלח. השעמום הביא אותנו למחשבות יצירתיות על העסק שבטוח יכשל שם. אני זוכר עדיין שניים מהם: האחד – מועדון צלילה והשני – מסעדה שהלקוחות מקבלים חכות ומה שהם דגים – מכינים להם טרי.

    אם בתנופה  קני גם את החנות של השוקולד. הככה קינוחים יעלו לך יותר בזול  

    אהבתי

    • דידו, אתה פוגע אצלי בנקודה רגישה. העובדה שהוגדרתי בצבא – 'פקידה ללא קורס' (שזה במילים ישירות 'נטולת כל כישורים') חרצה את גורלי ולא זכיתי להיות מגויסת למילואים ולהבשיל בתובנות תואמות לגילי בהמשך. כך שמדובר בעונש כפול, שאכן יכול לגרור את חייך בהמשך להיות מכורים למשאלות לב חסרות בסיס ושחר. מצד שני, שלא כמו המלוח שלנו, העיר פורטלנד שוכנת קרוב מאוד לאוקיינוס השקט וממש על נהר הקולומביה, ויש הרבה כרישים ודגים בים.

      אהבתי

  4. הקיר עם הספרים והקיר המצוייר כמעט העלו דמעות לעיני-איזה רעיון מקסים,כמה יפה!מסעדה…וואלה,אני קדה לך קידה יפנית עמוקה ומאחלת שתשברי רגל.אומץ,גברתי,אומץ.כבוד.לכי על זה,הלוואי ואוכל לבקר ולשלם על ארוחה טובה.אין לי ספק שתצליחי.עם משה גדול ומשה קטן(כבר לא קטן הגברבר,קטנגדול..)את עושה זאת.שרק החתולים המתוקים לא ירגישו זנוחים וכמובן שיש סיכוי שייהנו משאריות כך שהכל נראה מושלם.
    שאפו גדול! 

    אהבתי

    • המון תודה, טליה. גם בעיני הקיר עם הספרים מקסים ומה שאהבתי עוד שהוא קיר של חניון ומשתלב טבעי עם הסביבה, באופן מחוספס ומשכנע. מרחוק חשבתי שמדובר בציור קיר אבל בעצם זו הדפסה על לוחות גדולים של מתכת. פעם ראשונה שראיתי כאלו. 
      ואת תמיד יותר מוזמנת לארוחה אצלנו בבית, או ב'לא היו דגים מעולם', כשתפתח (:

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s