בחדר האדום

אדי גרר אותה לכל מיני מוזיאונים נשכחים בגלל מילון המונחים לציור ופיסול של המאה התשע עשרה. הוא כותב אותו כבר למעלה מעשר שנים. תחביב שהפך לאובססיה והיא נסחבת אחריו. ננסי שלו (נֶנְס) מכילה את טעמו הנוקשה, את התנהלותו האיטית עת הוא נכנס לאולמות הדחוסים חסרי החלונות ואת מצבי רוחו הבלתי צפויים כשהוא לא בא על סיפוקו, כלומר אם לא הצליח ללקט פרט חדש שיוכל לדחוף בהמשך לאחד הערכים.

לאחרונה קרא באתר של אספנים זוטרים על החדר האדום במוזיאון העירוני של ניופורט, עיר חוף רדומה אם כי בהשוואה לסביבתה ערה והם נסעו לשם לסוף שבוע ארוך, חמישי עד שני. אך דבר ברוטינה האפרורית הזו של נסיעות על בסיס מחקר ללא קצה, לא הכין לכך שדווקא ננסי, שמעדיפה טיול עם כלב על פני ביקור בתערוכה, קולנוע על פני תאטרון, תה על פני קפה וקווילט על פני תחרה, תתמוטט מול יצירת אמנות.

החדר האדום לא היה שונה בהרבה מהחדר הסגול בוולטהאם, או מהחדר הירוק בשרידֶן, או מהחדר החום בגלנדוויל. גם הוא היה ספוג באווירה פומפוזית אירופאית ועובדתית רוב היצירות בו לא היו אירופאיות, אבל אדי היה מכור לגמרי לאשליה הזאת, החסכונית לכל נפש.


ובזמן שאדי סקר לעומק עוד קיר עם ברבורים וספינות נאבקות בסערות לב אוקיינוס והתיישב על ספסל מרופד עור לבצע רשימות במחברת השחורה – בקיר הנגדי התחוללה סערה אמיתית וננסי שלו טבעה מול ציור לא גמור ועברה טרנספורמציה.

Arthur Von Ferraris / הקהל האחרון של ההבסבורגים 1918 

אולי בגלל ילדות דפוקה ולננסי אכן הייתה ילדות דפוקה. לגמרי דפוקה. לא, לא התעללות מינית או משהו כזה, אבל היא כן נמסרה מיד ליד בתוך המשפחה וזו הייתה משפחה גדולה מאוד והמראה הזה של יתומים מלחמת העולם הראשונה משורטטים בקו דק מול צבע, נשות ארגון הסנדקיות שאימץ אותם אך סבל מאי יציבות תקופתית פרקו אותה ללא אזהרה מוקדמת.

כשאדי שם לב כבר היה מאוחר מדי, נֶנְס שלו התמזגה פיזית עם ההיסטוריה של הסיפור שמאחורי הציור והיה ברור לחד עין כמותו, שגם עם שפכטל של ציירים אי אפשר יהיה לשלוף אותה משם. הוא לא איבד עשתונות כבר שמע על מקרים כאלו למרות שלא האמין ומרוכז כולו קרא את הטקסט ליד הציור אולי ימצא קצה חוט שיסביר יותר ובאמת כתוב שם שהציור גולגל בתוך שטיח וכך הוברח לארצות הברית מאוסטריה בשנים ההן, הבוערות.

גנוב את הציור, קראה נֶנְס מתוך הבד. תצאי כבר, השתגעת? אני לא יכולה. תגנוב אותי, אדי, תגנוב אותי!המוזיאון ריק לגמרי ונכון שעד עכשיו הוא לא ראה אף שומר. לרגע עוברת בו המחשבה שאולי אין פה בכלל שמירה, כזה חור ובעיקרון הוא יכול להוציא מהמסגרת, לגלגל ולקחת אותה הביתה, איך שהיא. הרי זה לא הציור הראשון שהוא גונב, רעיונית הכוונה.

למרות שלכאורה אדי אדם רציונלי, לא חסרות אצלו פינות חשוכות והוא גם אוהב את ננסי. מאוד אוהב. אבל ברור שאירוע כזה יכול לחסל את השם שלו בתחום ובטח את המילון. כל העבודה שהוא השקיע. מצד שני הקול הדק שהיא ממשיכה להפיק '…גנוב אותי, גנוב אותי', ינקב אוטוטו את הקנבס. כל רסטורטור מתחיל יודע שטונים גבוהים מכלים יצירות בצבע שמן. ועוד שניה הוא פשוט יוצא מדעתו! באמת נֶנְס, מה קרה לך???

שעון חול, או שהוא גונב את הקנבס שלם או שהיא והקנבס מתפוררים לו מול העיניים ומשניהם לא יישאר זכר. הוא מוריד את הציור הכבד מהקיר והופך אותו , אדי מאוד חזק, כבר סחב בחיים לא מעט על הכתפיים הרחבות שלו. עם האולר שיש לו תמיד בכיס מתחיל לפרק את המסגרת. הוא עושה את זה בכזו זריזות כאילו שהוא מקצוען. אבל נראה שלהפריד את הבד מלוח העץ שתקוע מאחורה זו הבעיה העיקרית. דבוק איכשהו. וכל הזמן היא ממשיכה להגיד לו -אדי, אדי, אל תפסיק… הוא כועס עליה כל כך! נֶנְס, למה את עושה לי את זה? אבל זה חזק ממנו, להציל אותה.

ואז לתוך האינטימיות הזו בחדר האדום, פורץ סיור מאורגן והמדריכה מופתעת וקולטת ומחווירה, כל ההדרכה שלה בנויה על 'הקהל האחרון של ההבסבורגים'. אדי קופא על מקומו והאנשים מהסיור פותחים אוזניים לא מאמינות כשננסי מתחילה להתנשף מאושר, כי הוא כבר גלגל אותה. ובחור צעיר עם קוקו לוחש לחברה שלו, זה מדהים, לא? מה? היא שואלת רועדת. שהם עושים מייצגים כאלו מדליקים בתצוגות קלסיות.

17 מחשבות על “בחדר האדום

  1. תמר, תצאו מהר מהמקום הזה לפני שגם אתם תיבלעו בתוך תמונות ואף אחד לא יהיה שם כדי לגלגל את התמונה ולחלץ אותכם משם (מלבד צוות חילוץ של 669 , אבל זה באמת צריך להיות מוצא אחרון)

    אהבתי

  2. שמעתי שהאמריקאים כל כך מרובעים (בהכללה,לא שאני בעד הכללות,,,לא אני..) שלא נשמעת לי מופרכת התגובה למיצג המיוחד.. לא יודעת מדוע אבל לא בא לי שייתפסו…זוג כזה נחמד…
    אהבתי. 

    אהבתי

  3. תודה רבה, טליה. לגבי האמריקאים – זו באמת הכללה גורפת. ארצות הברית כל כך גדולה. אפילו אם רק מחלקים בהכללה משנית ל-חוף המזרחי, המערבי והאמצע, דרום וצפון – כל כך שונים. כך שלהגיד כן למרובעים, לא ממש אפשרי. מה שכן ובברור, הם מאוד לא דומים לנו הישראלים… אם מותר להכליל אותנו…

    אהבתי

  4. מילא "מגולגלים בתוך עיתון" (כבר טיפקס עלו על זה), אבל בתוך קנבס? מקווה, אבל, שה"ילדה העשוקה" שהודחקה בתוך ננסי כל השנים מצאה, סוף סוף, תיקון.
    TO BE STOLEN
    מסתבר, זו ה-גאולה
    (מי היה מנחש, אה?)

    אהבתי

  5. פוסט יפה, בכדי שאבין יותר לעומק האם בסופו של יום אדי הצליח לשחרר את ננסי…?אגב רצוי שפוסט זה יופץ בין מבקרי המוזיאונים ואולי בדרך זו ניתן יהיה לשחרר עוד כמה נערות כלואות על בד עם צבע ישן נושן עוד מימי המהפכה הצרפתית..מי שיתפס תמיד יכול לטעון לחפותו בבית המשפט הכל בהתאם לכתוב.. מענין מאוד, שיטה טובה וקלה יחסית להעשיר את האוסף הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו…הרבה ברכות.

    אהבתי

  6. שלוש לפנות בוקר אצלי, קיוויתי שיחכו לשעה זו כדי להתחמק מהמוזיאון עם הציור המגולגל..
    אדי וננס הצליחו, נכון? הם חייבים היו, אני חייבת לדעת.
    אפילו דורון לוריא היה מסכים, עושה לי רושם של בחור לעניין. אך נחזור לענייננו, תודה שהכרת לי את היצירה הנהדרת הזו בעקבות הסיפור המרתק שהבאת איתו, כתמיד.
    יש משהו מרתק ביצירות בלתי גמורות, אותי בכל אופן, תמיד מדמיינת סיפור סביב זה ורוצה כמובן לסיים.. 

    אהבתי

  7. תודה רבה, אלינוי. ((: גם אני מרגישה ככה ולפעמים ביצירות מהתקופה הזו וסביבותיה יש משהו 'גמור מדי', וההפסקה הזו באמצע נותנת המון אוויר פותח לעיניים ולמחשבה. 

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s