אביב ללא שפם

לאחר התלבטויות לא מעטות, הצטרפתי לפרויקט אמנות אביב. אתה מחתים כרטיס בסוף פברואר ומתחיל לצייר תכני טבע מצויצים לפי הזמנות של אנשים שמפנה אליך עמותת אמנות אביב (Spring Art Nonprofit) שהקימה פרופסור סנדרה אדוארדס, מרצה בכירה באוניברסיטת אורגון בפורטלנד. הפרויקט הזה הוא הבייבי שלה, זאת אומרת טענה גורפת בפועל למה ששפכה במאמרים שלה בעשר השנים האחרונות, על תום עידן האמנות הלאומית והמגדרית ותחילת השתלטותה הגועשת של האמנות העונתית, כן – סתיו, חורף, אביב וקיץ. ללא ספק, עוד ענף מילולי שצמח מתוך פריחתו העולה של הז'אנר הסביבתי באקדמיה.

בכל מקרה עד כמה שמפתה להמריא על גליו של מזג אוויר נוח יחסית, כמובן שחששתי להיתפס כשרלטנית עונות. מכחול לכל עת. מאוד הטריד אותי עניין המוניטין, עד שהפנו אלי את ג'יימסי וויט. אמרו לו עלי, כך סיפר לי בטלפון, שאני משוגעת אמיתית על חתולים, אחת שיודעת לצייר עם השפם והוא יותר ממסוקרן. זה הביך אותי, לא משהו שאני מדברת עליו או עושה אותו בכל סיטואציה, אבל נמס במהירות כי כדי לדסקס את מה שהוא רוצה, הוא לקח אותי לשתות שייק פסיפלורה על השפיץ הכי גבוה בעיר, איזו מחט שמזדקרת ממגדל תצפית עם מסעדה מסתובבת. עולים ויורדים עם רכבל ובשמים הכחולים שהאירו במפתיע באותו אחר הצהריים, ניתן היה לראות לפחות שלוש פסגות מושלגות.

אז מה? יש לו בבית פנתר ורוד והוא חולה על האביב ושאני לא אחשוב לי מחשבות. לא חשבתי. ג'יימסי וויט לא השתמע לשתי פנים, הוא ידע מה הוא רוצה ורציתי מאוד לעזור לו. אחרי המחט הלכנו ישר אליו הביתה והפנתר בסבר פנים יפות. בבוקר הוא החליט שהוא אוהב אותי, ככה בפירוש אמר: התאהבתי בך. ג'יימסי וויט הצליח לשכנע אותי שהאביב השנה הגיע מוקדם מהרגיל ומלאת פרחים שבלב, יום אחרי כבר חזרתי אליו עם כל הציוד  כדי לצייר בשבילו את הפנתר.

מפאת יושר אמנותי אודה, שזו הייתה עוד אחת מהפעמים המתסכלות של – אשר יגורתי בא לי. לא רק שהוא לא אהב את הסגנון, חמור מכך, הוא הרגיש שהוליכו אותו שולל. את בכלל לא מציירת עם השפם! ואני האמנתי שהוא נחמד באמת ומתעניין בי ובאמנות ולא בגימיקים שמוכרים להמונים וביני לביני זה היה סוג של מבחן – דווקא לא לעשות את הטריקים עם השפם. הייתה עגמת נפש ובכי ולא השארתי לו את הציור, יש גברים שפשוט לא שווים את זה.

 

פרשת הולילנד

במקרה פגשתי היום את מייקל בדואר, קשקשן לא קטן והוא באמת ישר התחיל לספר בלי שבכלל שאלתי, שאתמול כשחזר מהסופר עם שתי חבילות מצות ושש צנצנות גפילטע פיש (מזל שאנחנו לא אצלם בסדר), עצר לפני הגשר שמעל נהר הוויצ'יאטה החוצה את העיר ברמזור, איפה שתמיד יש לפחות הומלס אחד שמחכה לך, אולי תתן איזה דולר ופשוט מתוך דחף לא ברור פתח את החלון ונתן חבילת מצות לאחד עם זקן ג'ינג'י שיבה ומבט קורע. הוא אומר שהרגיש שליחות מלמעלה, קדושה, אבל כשנהיה ירוק מהמראה האחורית ראה את ההומלס שלו זורק את חבילת המצות לנהר וקופץ אחריה, ככה מתאבד לו מול העיניים לכבוד החג.

ואני מדבר איתך על מצות הולילנד מישראל מג'רוזלם אורגינל, לא תגידי איזה חיקוי שעושים כאן (סתם מצות, גם אנחנו קונים אותן, הכי זולות), אז המשכתי לנסוע מההלם אבל אחרי שקלטתי עשיתי פרסה. הייתי חייב לראות מה קרה איתו את מבינה? אבל עד שהגעתי לגשר בחזרה כבר חסמו את הצומת, אז לקחתי שמאלה לאחד הרחובות הצדדים ועצרתי וברגל הלכתי עד למסלול שרצים שם ליד הנהר. את לא מאמינה – ירד גשם מטורף ואני רואה את ההומלס שלי ככה מפרפר בזרם מחבק את חבילת ההולילנד כמו מצוף. אנשים הסתכלו מהגשר ותוך משהו כמו חמש דקות הגיעו ועצרו ממש לידי, מכבי אש ואמבולנס וניפחו סירה קטנה במהירות ויצאו לחלץ. והצליחו. הבן אדם נשפך להם על הסירה כמו תינוק מקופל בשמיכות ששמו עליו ובוכה.

ואז אני עומד שם והם מורידים אותו מהסירה ממש לידי ואני מסתכל עליו והוא מזהה אותי ומתאושש כמו רוח רפאים שקמה לתחייה ויורק לעברי – חתיכת כלב קמצן! …קמצן? אני? הרי נתתי לך אוכל ואפילו עשיתי רוורס לראות מה קרה איתך! אבל לפסאובר (סדר פסח) אצלך בבית לא היית מזמין אותי נכון? לא… אבל זו עדיין לא סיבה לקפוץ… ואז נעמד מולי, סחט זקן ותקע אצבע חסרת ציפורן בחזה שלי. אתה לא תגיד לי מהי סיבה טובה או גרועה, טיפוס כמוך לא יאכיל אותי בלוקשים. לידיעתך אני מוכן לסבול את העולם הזה רק בשביל יין אדום מעולה, אז אל תמרח אותי על הכביש בחבילת מצות יבשות במחיר מבצע. נראה אותך חתיכת עבד קפיטליסטי שכמוך, מביא לי עכשיו הכתובת של הבית שלך ובשני בערב ממלא לכבודי עד הסוף את כוס הכסף הגדולה עם הפיתוחים בקיאנטי משובח שאורח פחות קמצן ממך יביא איתו ואני לא סנוב גם פינו נואר מקומי הולך. 

אמנות בכפייה / פסח

החרוסת של סבתא פניה

יעפת רצוצה חלפה בין גבותיה של יאירה כשאדם בחליפה ורודה סימן לה – כאן, כאן תשימי את המזוודה. היא לא זיהתה ברגע הראשון שזהו מיקי גיסה, בעלה של אחותה, האיש שעשה מכה והתנדב לבוא לקחת אותה משדה התעופה של סן-פרנסיסקו באמצע הלילה.

לבד באה לביקור מבלגיה, שם היא מכונסת בעצמה רוב עונות השנה בבית קטן משוקולד צדפות – למעשה רק בתוך חצי צדפה, כי אחרי שהתגרשו לקח בעלה את החצי השני להרים עם הפרחה הקטנה שלו, ילדה בת עשרים וארבע. כולם ישראלים אגב, חוץ מהפרחה, גם הגיס בורוד ועכשיו התזוזות הבין יבשתיות הן בעקבות החג בשבוע הבא.

היא באה לחופשה ארוכה יחסית. שבועיים וחצי אצל אחותה ומקווה לטוב. אי אפשר לדעת אצלן, הכל פתוח – הרמוניה דביקה או בכייה לדורות. דבר אחת הבטיחה בקול רועד לאחותה בטלפון, שאם היא תבוא היא תעשה את החרוסת לפי המתכון של סבתא פניה, החרוסת שהן היו מחסלות כל ליל הסדר בתאווה מטורפת כאילו אין עוד מסובים שמעוניינים בנמצא.

סבתא פניה הייתה בשלנית בינונית לכל הדעות, אבל החרוסת שלה זרקה אנשים לרדיוס שלא יאמן, הרבה מעבר למעגל המשפחתי. פסח אחד נודע שחיילי מילואים על הגבול הסורי נכנסו ממנה לסינדרום ארבעת האחים. מה לעזאזל דחפה סבתא פניה למסורתי תפוחים, אגוזים וקצת קינמון שעבד ככה תחרות קשה בין האחים לסינדרום ירושלים? שנים שאלו אותה והיא סירבה לגלות.

 

 

מזל, למרות שחלק חושבים שההפך, שיאירה עשתה עבודת שורשים רצינית – לא בגיל שתיים עשרה אלא במהלך התואר השני שלה באנתרופולוגיה ואז ראיינה את סבתא פניה וברגע של חסד, סבתא שפכה ששומן חזיר משובח זה מה שהיא מכניסה לתערובת לא לפני שהיא מקפיצה קצת בשמן כשר למהדרין, ניסתה לצמצם הלם ונזקים. וסבא ידע. גם שסבתא פניה גויה. 

כשפרקה את הכמוס בפני נכדתה הזילה לא מעט דמעות נכריות ואמרה שלא עשתה זאת מתוך רוע או כוונה להשיל עטרה מיושנה אלא משום שרצתה להיות נערצת ונאהבת ולו לערב אחד בשנה. ואכן, במידה לא מבוטלת, תהילה שחמקה ממנה ברוב ימות השנה, באה לה כל פסח ובגדול.

באותה ההזדמנות, כשכל הצד הזה של המשפחה נחשף לבעיית הבעיות הלא צפויה – מיהו יהודי – נחשף גם המתכון הסודי, אך מסיבות ברורות הוחלט להשתיק את הגילוי. ואם נוקטים פסיכולוגיה בגרוש, ייתכן שהמחקר היסודי של יאירה, שהוביל לדד-אנד במודעות הקולקטיבית-משפחתית, הוא שהיווה את הגרעין לסיבה שבגינה בחרה כעבור שנתיים להתקפל לתוך שוקולד בגולה. כך או כך, הובטח כאמור מראש, שלפחות השנה שתי האחיות תחגוגנה את ליל הסדר ביחד ועל פי מיטב המסורת.

סימנייה בכל מגדלור

פאביו הוא אולי הישראלי היחיד שעבד כמאה אחוז מתחזק מגדלור זאת אומרת שומר, אם אפשר לקרוא לו ישראלי. הגיע לארץ בדצמבר שישים ושש בול כשנולדתי ועזב בשבעים וחמש כשהייתי בכיתה ג' אחרי המחדל. בכל מקרה הוא פה קרוב באורגון, כבר לא משגיח על מגדל, אבל כן חורש את רצועת החוף הצפון מערבית, בכיר בשירות הפארקים הלאומיים-ימיים וגם שומר על קשר עם הקיבוץ, במיוחד עם עדינה ויוסק'ה וגם עם רונית שהייתה חברה שלו תקופה קצרה. הוא הגיע מארגנטינה וסגנון החיזור שלו הסעיר בקלות. אפילו בנות כמוה, אקסטרה זיוניות, הייתה הולכת יחפה על חיפושיות הוא אומר במבטא שגם אותי מדליק.

הכרתי את פאביו לפני שנה ביאחץ (Yachats), עיר החוף-נופש בפסטיבל מוזיקה אירית. ממש במקרה גינס ליד גינס ושיחה עם קצף. ולפני כמה חודשים הוא סידר לי להיכנס למכרז של הפרויקט 'סימנייה בכל מגדלור' ולחשוב שרק באורגון יש שבע עשרה מגדלורים! בתחילת החודש היה צריך להגיש את ההצעות בשני פורמטים – ככרטיסי ברכה וכסימנייה (שני צדדים) ואתמול קיבלתי טלפון שזכיתי. הסימנייה שלי תחולק לכל מבקר שיבקר באחד מאתרי החוף הכרוכים בתשלום וישנה אופציה עתידית להוציא גם ככרטיסי ברכה בעותקים שנתיים. אף פעם לא זכיתי בתחרויות מקום ראשון ואני מאושרת לגמרי!

 

ייתכן שפאביו עזר לי לזכות בגלל הרקע הישראלי, או בגלל שבחרו עכשיו אפיפיור מהמולדת שלו והוא שמח, או סתם בגלל שאנחנו חברים על בסיס בירה מוזיקלית – אז מה? תמיד אחרים זוכים אפילו כשלא מגיע להם. נתתי לדחף חגיגי להציף אותי ובלי שום התלבטות הזמנתי אותו לליל הסדר כולל לינה.

הוא שאל אם הוא יכול לבוא עם הכריש שלו, שניהם צמחוניים שאוכלים דגים. ברור שאתה יכול ואני מתה להכיר. כחול אשר על שפת הים אני הולכת להוציא את נשמתי עבור האיש הצנוע הזה, ששחרר אותי ממרור דביק אכזבות מקצועיות של שנים. ומרוב רצון לתגמל כבר לא ישנתי כל הלילה – אם פורלים ממולאים בשקדים מנות אישיות או סלמון שלם במלח ים.

לפתוח חלון

עוד בקשה לעזרה מקורבן הקפיטליזם המשתולל. דווקא גבר. בן אדם במשרד ללא חלון. פשוט נחנק והזמין ממני ירוק ושמים. הוא רוצה שאצייר לו קנבס שיתפקד כמו חלון, שיראו ממנו את השדרה שמתחולל בה הטקס, כולל. הטקס-טקס?…. אין בעיה עם תקין פוליטית? מה אכפת לי תקין פוליטית, אני רוצה את זה מול העיניים כל היום. בקשה שיש בה לא מעט תאוותנות, אבל היי, אני לא בעמדה שיפוטית פה – הצורך בעזרה מאוד ברור לי ואני מתגייסת ברצון למען הצלת היחיד.

מה בעצם כל כך לא תקין פוליטית בנשים שאוחזות ורוקדות עם תורמוסים ורודים שהופרו על ידי זרע אנושי, ליתר דיוק זרעו העשיר של נשיא האוניברסיטה מזה עשר שנים? אדם שמקיים עם צמחים, זה ניצול? כפייה? התעללות? ובשדרה הזו שחוצה את מרכז העיר גם העבירו מימון להקמתו של אגרטל עצום עם ארבעה תורמוסים ענקיים, פיסול בזכוכית משוריינת של האמן המיליונר והשנוי במחלוקת פול דה-קון.

ארגוני נשים ואגודות בוטניות מכל המדינה מחו ומוחות, אבל לא מפתיע שהקהילה המדעית פטריארכלית מקומית, חזקה יותר משלטים מקרטון כשיוצאת השמש ואוהבת את הצעירות שמשתתפות בחגיגת האביב שלה, סטודנטיות מצטיינות עם גוף מתקבל על הדעת – באלו המילים, ככה כתוב במודעות שתולים על לוחות המודעות כבר בסתיו, מי מעוניינת. (גוף מתקבל על הדעת…?)

אני חייבת לשאול אותו ולכן שואלת, למה הוא רוצה את זה מול העיניים שלו כל השנה. הוא שואל אם אני רוצה לשמוע את האמת או רק את הקוסמטיקה שלה. ת'אמת. כי זו הפורנוגרפיה הכי טובה בעיר והוא לא סובל את כל הסרטים האיומים ברשת ובטח שלא לוקח את עצמו לאחד מהמקומות המטונפים האלו שמסתכלים או מציצים.

אתה יודע שאני מציירת רק בסגנון נאיבי. פיגורטיבי-ראליסטי אין באפשרותי. יודע. אז זה יספיק לך? בטח שיספיק, מה נראה לך שאני איזה סוטה? רק רוצה קצת אוויר.

(בתהליך)

(גמור)

(פרט מוגדל)

 (פרט מוגדל)

ליידי באג במאפיית השוק

זה הטאץ' הייחודי של פטרישה, בקיצור טיש. לאף אחד אין את זה בקצות האצבעות כמו שלה יש וגם לא בראש. למרקט בייקרי ('מאפיית השוק'), יש מזל גדול שהיא נתקעה אצלם בקצה העולם עם היכולת הזאת. הבייקרי שלהם מגלגלת פי ארבע מכפי שחזו כשפתחו וכולם יודעים שיותר מבגלל התוכן, בגלל הקישוטים.

טוב, היא לא בדיוק נתקעה, יותר באה לכאן לגמרי במודע כדי להיתקע ולא עם סינר ומזרק קצפת, אלא עם אליסון. אליסון היפה עם החזה המושלם שאוהבת לרדוף אחרי פטריות שדבוקות לגזעים לחים בגשם, נולדה פה ומחוברת לאזור הזה כמו לביאה עבת קרסוליים וטיש עזבה קריירת משחק מבטיחה בשבילה ופה אין תאטרון רציני אבל יש הרבה ימי הולדת, יותר מבכל מקום אחר שהכירה. וביום ההולדת של אליסון במרץ לפני שלוש שנים, הראשון שלהן כאן, היא הכינה עוגה עם מרציפן אירוסים סגול ושתי אוגרות וכולם התעלפו וההמשך ברור, ברחוב ליד. בבייקרי החדשה של מרקט.

שני גברים עובדים במאפייה אבל הרוב נשים שנראות לא רע ועוד בהתחשב במה שקורה שם ואליסון לחוצה מזה שלוש שכבות. מה יש לך להילחץ? כולן סטרייטיות. נו באמת?… אליסון מתחילה עם תיאורית המיניות המפוקפקת שלה כאילו שהיא אי פעם נגעה בגבר ויש לה מושג. עם דמעות בעיניים היא מתחילה לדקלם את הנאום החוזר שאין אישה סטרייטית, טיש הַאנִי, זאת המצאה של גברים. תמיד מפתיע שדווקא את, עם הכישרון האדיר שלך בדקויות לא קולטת את זה.

ויש בזה משהו. גם טיש עצמה נחשבה פעם בעיני רבים לאשה של גברים, וסנדי? זאת שעושה את הבצקים של הפאי, עם הישבן המאוגס, שהולכת להתחתן בקיץ? שולחת מבטים ומסרים ואתמול למשל ביקשה שאם אפשר היא רוצה ללמוד ממנה איך עושים את הליידי-באג (חיפושית משה רבנו) טראפלס. מתי היא עושה שוב? ברור שזה קוד – ליידי באג… כולם יודעים מה זה אומר. ויש גם את סופי שעושה את הקרמים, נשואה פלוס שניים קטנים, שתמיד כאילו במקרה נוגעת, במיוחד בזמן שהיא מתעסקת עם הוניל.

כל מי שמכיר מקרוב יודע שבשביל אליסון, טיש תהיה מוכנה להחזיר למצב של עיסה, את כל פרחי המרציפן ואת כל החיפושיות המטפוריות והאמיתיות ואת כל החזירים המסוכרים ולטשטש זהות. ולמרות שהיא אפילו לא אחת שמתאפרת או מורידה שערות מהרגליים, יש לה את זה בענק והיא יודעת שדינמיקת החיזורים סביבה הכרחית כדי שהעוגות שלה ימשיכו לפרוח והקאפקייקס לחייך ורק כדי שאליסון לא תשתגע, היא משחקת את הלא קולטת. 

מי הן התאומות שמעוני?

הקדמה

תיבת הדואר שלי פשוט התפקעה: מי הן התאומות שמעוני? צבי נח הזכיר אותן בתגובה שלו לפוסט שפרסמתי אתמול בפייסבוק ובמודע או שלא, פער בכך תהום אור קולית של סקרנות. הופתעתי מאוד מכמות הפניות הרעבות לעוד אינפורמציה ולכן אני מפרסמת את התשובה גם פה, אולי יעניין קוראים נוספים.

*

הפוסט שפרסמתי אתמול בפייסבוק:

כמה אתה יכול לדבר על אוכל? וכמה את יכולה לדבר על… אין לך מושג על מה אני מדברת כי אתה לא מקשיב. מקשיב מקשיב יותר מדי מקשיב. אז על מה? על החברות שלך את כל הזמן מדברת על החברות שלך. כמה אפשר לשמוע מה ענתי לבשה ומה מיכלי עשתה עם הדביל שלה ומה… הוא לא דביל. עודד לא דביל? האבא של הדבילים!
עודד וגידי זחלו ביחד בנח"ל וכשנהיו זוגות אמצע שנות העשרים גידי עם רונה ועודד עם מיכלי לכל ההופעות של משינה ואת כל הדיסקים שנים של אהבה אבל מאז שיובל בנאי הצטרף לדה-וויס וגידי הרים טלפון שבור לגמרי לעודדי ועודדי אמר אז מה הבן אדם התברגן לא מפריע לו מבחינתו זה סבבה. איך סבבה? בעיטה בפרצוף לכל מי שהכניס לעומק את המוזיקה שלו וחשב שהוא אחר. חתיכת אידיוט איך אתה לא רואה הקפיטליזם טרף לנו את הזמר שהכי אהבנו!
גידי לא מנתקים קשר עם חבר בגלל תכנית בטלוויזיה. לא מנתק אבל דביל ואין לי על מה לדבר עם מישהו שלא מבין שאמן רציני לא עושה פרסומות ולא משתתף בקרקסים. אמרתי לך כבר אני לא מאמין יותר לא ליובל בנאי ולא למי שממשיך לרדוף אחריו כמו עיוור לתוך קיבות של טייקונים. אוי זה מזכיר לי גידי שעוד לא סיפרתי לך שעמליה יוצאת עכשיו עם איזה אמן גרוש שמפסל בניילון. היא אמרה שהוא מציג גם בניו-… עוד לא גמרתי עם יובל בנאי ועודד הדביל אז אל תנסי להחליף נושא אוקיי?

 

תגובתו של צבי:

העלמוֹת לבית שמעוני, תאומות, ביקשו להעביר תגובה: מנתקים. בטח מנתקים, גידי צודק, ושזאתי, איך קוראים לה? שזאתי תפסיק להגיד לגידי עם מי לנתק.

 *

מי הן התאומות שמעוני? 

התאומות נולדו בשנת חמישים ואחת, בנות יחידות ללאה ושמואל לוי שגרו ברחוב שמעוני בירושלים. בשל כיעורן הבולט שזרח עליהן כבר מתינוקות, דבק בהן הכינוי 'התאומות מרחוב שמעוני' שהתקצר בזריזות ל'תאומות שמעוני' ואף לשיבוש השכיח 'התאומות לבית שמעוני'. אראלה וגבריאלה שקר החן. יופיין הפנימי גלש מעל מצחן הפחוס ואפן הנשרי וכישרונן בהשחלת חרוזים ופנינים מזויפות נודע בכל קצווי העיר וכשהגיעו לגיל בת מצווה היווה בסיס למעלה ממתקבל על הדעת ללימודי צורפות עתידיים במהוללת בצלאל.

ואכן כשבגרו, חרוצות הלחימו בסדנאות האקדמיה ימים כלילות עד שהתעצם עוד יותר כיעורן מחסך בשינה ובאחד הבקרים צדו עיניו הזריזות של הצייר המפורסם נפתלי קמפלינסקי ז"ל (שכיהן אז כראש המחלקה לאמנות), את מראן יוצא הדופן ונפל דבר בירושלים. אראלה וגבריאלה הפכו למודליות הכי מבוקשות בין הציירים שהחשיבו את עצמם לאליטה אמנותית. הן היו בתחילת שנות העשרים שלהן כשאותם אלו שהתעניינו בכיעורן בטענה שהוא 'כנעני ואקזוטי' היו בני למעלה משישים. ציירים צעירים יותר או הס מלהזכיר ציירות, בלשון המעטה, לא מצאו בהן עניין.

כשנחשפו הציורים גם התחילו לרוץ הסיפורים, כי היו דברים. דיברו על אזיקים, על סיכות ביטחון ועל קולרים וגם התפרסם בעיתון. קנבסים הועלמו ומגעים שמחוץ לנשואים נפסקו. כמכוערות על סף דיפלומה, אראלה וגבריאלה הכריזו על מעשיהן כפעולה אמנותית לכל דבר בקולי קולות, אותן לא ישתיקו, אך חבריהם ללימודים הפנו להן עורף והבידוד שנקלעו לתוכו פגע בהן עד ששאלת המטוטלת – מהי אמנות, שחררה אותן לתמיד משיבוץ אבנים ביציקות כסף והן פנו לכתיבת עיון פילוסופית וחפרו באומץ בסוגיות כמו מוסר ואמנות ומה מבדיל אמנות מדקורציה. כל זאת ללא כל יופי שישמור עליהן, במלוא כיעורן.

בארץ לא מפתיע, לא זכו להכרה, היד שרוחצת יד לא קיבלה אותן מעולם. לממסד האמנתי שנשלט בהכללה רבתי על יד גברים ביטל את קיומן ורק עם פריחתן של התכניות ללימודי מגדר התעוררה בהן התעניינות מחודשת. לראיה – למרות הצלחתו המטאורית של סיפרן, 'אמן חי או אמן מת' שיצא בדנמרק ובאנגליה בסוף שנות השמונים, הספר יצא בעברית רק ב-2005 ועדיין רק מעטים מכירים.

אראלה וגבריאלה לא נישאו ולא הקימו משפחה. במהלך השנים פרסמו יחדיו עוד שלושה ספרים: 'אמנות ככתב סתרים' (1993), 'מבט על אלימות ויופי במאה ה-20' (2001) ו-'מחוץ לחומות – גרסת הבמאי' (2009). כל ארבעת הספרים יצאו בהוצאת פוסידון.