המטריד

דברי איתי על מטרידים סדרתיים, כך היה מתקשר ומבקש ממנה לפחות פעמיים-שלוש ביום. זאת אומרת ממש מטריד אותה. ובאחת הפעמים הוא העיר אותה עם הטלפון באמצע הלילה והיא הסכימה וסיפרה לו וזה הדליק אותו אש אבל אחר כך כשביקש שוב, כלום לא עזר, היא לא רצתה לספר לו יותר. לא היה לה חשק, ככה היא אמרה לו וככה גם הסבירה לעצמה את הסיבה, אולי בגלל שהייתה אז צעירה מאוד וחשבה שחשק זה הכל בחיים וגם הוא אז חשב ככה, שחשק זה הכל בחיים וכל הזמן התחשק לו, לשמוע על מטרידים אחרים. טוב, זה באמת עשה לו חזק נורא ורק בגלל שהיא הייתה כזו עקשנית, היחסים ביניהם נסגרו בסוף בטעם מר של אהבה נכזבת.

אבל עם הזמן, לאחר שסיים את הלימודים, תואר ראשון ושני מצטיין וסטאז' בשטח רווי התחרות והתחיל בפעלולים מקצועיים, הוא ניסה והבין – שאם לבחורה לא מתחשק כשמבקשים יפה אז עוד יש עוד דרכים. ואגב, אפשר להגיד עליו כל מיני דברים: מתחכם חסר תקנה, חוש הומור בּוֹקי, רגליים עקומות, הכל, אבל אי אפשר להגיד שהוא חזיר – כי יאמר לזכותו שהוא מגביל רק עם נשים ובעל טעם בסך הכל די מצומצם ומוגדר: חכמות, לבושות טוב לכיוון האלגנטי (שום גמישות לעיצובים על בסיס אתני) ובעלות הבנה למעלה ממינימלית בקוסמטיקה בין אישית.

פייטר פיטרז / 1541-1603 / גבר ואישה ליד גלגל הטוויה

 

הסקרנות הטבעית שלו לשאול את השאלות בנוגע לאחרים, לא התרופפה עם השנים, נהפוכו ולמרות שכאמור מדי פעם נאלץ לנקוט ביותר ממילים כדי להגיע לסיפוקו, לא התעייף. למשל הייתה את הפעם ההיא שקלט ברדאר שלו את ורדית א. גרושה בת שלושים ושמונה, פרסומאית מבריקה, תחת מושלם, שער קצוץ פלטינה וחיוך ורוד. כן יש דבר כזה חיוך ורוד. מביני דבר כמוהו והוא כבר לא ילד יודעים שמדובר בלוע ששומר בחובו הרבה סיפורים חמים. אז אחרי שעל הפתיח, כשהיא באה להציג סקיצה מתקדמת לקמפיין לחברה שלהם הוא מיקד בה מבט על השפתיים, הוא בא אליה ככה מאחורה בפינת קפה ואמר לה בשקט עמוק: תגידי, אכפת לך לדבר איתי על. והיא שאלה אותו: על מה? על מטרידים שהיו לך. תראה, אם אתה מחפש קשר רציני אז יש מצב, אבל לדבר אני לא אוהבת. הוא חש את הדחייה הישירה בפרצוף ומובן שנפגע ואז כשהיא סיימה להציג להם וירדה לחניון, הוא ירד אחריה וליד המכונית שלה פשוט תפס אותה בפנים והכניס לה שתי אצבעות לתוך הפה וככה פתח אותו ואמר: את תספרי לי או לא?

לא שחלילה נדלקה אצלה נורה אדומה בגלל התוקפנות הפיזית, היא חוותה בעשר השנים האחרונות שלוש לידות מלקחיים, העניין הוא שהיא בכנות שונאת לדבר על דברים, מעדיפה לעשות – מצד שני הקמפיין שהיא הציעה להם ועמד עכשיו ממש לפני אישור סופי היה העסקה הכי שמנה שהייתה לה אי פעם. אז כשהוא הוציא את הכבר שלוש אצבעות שלו, היא אמרה: בסדר, איפה? אני אוהב בטלפון. היא נתנה לו בזריזות את המספר שלה בבית וכבר באותו הערב הוא התקשר. מה שלומך, רגועה? מוכנה לספר לי?

היא סיפרה לו על ב' מהתיכון ועל י' מהצבא ועל ג', גם מהצבא ועל מ' מהאוניברסיטה ועל ח' מהעבודה במשאבי אנוש ועל ז' מהעבודה בדלתא וככה זה לא נגמר כמה חודשים טובים, עד שהיא התמוטטה. הגיעה לתחתית של להרגיש קרבן ונגעלה מעצמה לגמרי ובהמלצת חברה טובה קבעה פגישה ופסיכיאטר רשם לה על המקום אנטי דיכאוניים מעולים. על פסיכולוג כמובן לא היה על מה לדבר כי היא פשוט כבר לא יכלה לדבר יותר, זה היה ממש אונס.

גשר מעל מים מסריחים

אחר הצהריים כשנתקעו מעל הגשר היא התחילה להשתגע שמשהו מסריח נורא, כמעט צרחה והוא ניסה להריח בכל הכוח אך מכיוון שהיה תתרן-מדיום מולד, שוב נחל אכזבה חושית והיה חייב להאמין לה, לאשתו השלישית פטי שהייתה הדבר האנין ביותר שהתאפשר לו אי פעם לפגוש. למעשה כמעט כל דבר הסריח לה, אלא שהפעם נראתה מבוהלת מהרגיל וגם הרעיפה תיאור ספרותי נרגש – זה מריח פיטר, כמו זיעה של איזה עשרה קוצצי דשא מלוכלכים והוא ידע בדיוק למה היא מתכוונת – קוצץ הדשא הקודם שלהם היה אמנם חייכן ושמח אך מצחין. הוא הביא אותו איתו מהאישה השנייה ונאלץ להיפרד ממנו בגלל פטי. סליחה פיטר, אבל כל הגינה מריחה ממנו אחר כך שבועות.

והיא צדקה פטי. את הדשא של הפארק שהשתרע משני צדיי הנהר כיסחו כל אותו היום מהבוקר, שמונה גננים  שירדו על ערימת המבורגרים סוג ד' בצהרים, ליד, בדיינר הגרוע של אדי, למעט הצמחוני שבלס נקניקיית טופו ופטריות פורטבלו. בלי קשר לכך שמחסור ב – B12 עושה בו שמות, ייתכן מאוד שהסירחון באמת היה בגללו – זאת אומרת לא בגללו, בגלל פטריות הפורטבלו שהגיעו בתנאים לא תנאים כבר לפני יותר שבועיים, צער בעלי חיים מסתננות מקנדה והגיבו רגזני לתהליך ההזדקנות ועוד יותר להתחככות בטופו גרוע, בואך טיגון בשמן נפּחים.

מכיוון שזו הייתה השעה שכולם חוזרים מהעבודה, הם עמדו עם האוטו על הגשר איזה רבע שעה והריח הנוראי דבק בהם. פטי כמעט יצאה מדעתה והוא ניסה להרגיע אותה ב- נבוא הביתה ואני אמלא לך את הג'קוזי קצף רוזמרין שעושה נפלאות. למרות שלא הצליח להריח את כל הבקבוקונים שהציפו את המדפים בחדר האמבטיה שלהם, להרגיש הוא ידע וכבר השכיל להבין עוד אצל אשתו השנייה שהייתה מכורת קניונים לא קטנה, את הקשר בין פינוק מימי ואורך רוח נשי. וזאת על אף שעל אשתו הראשונה שום דבר לא עבד, היא עזבה אותו לטובת אישה אחרת בטריקת דלת ומתוך קריזה שלא ניתן היה למתן.

הצמחוני באמת הרגיש רע מאוד אחרי האוכל, הוא המשיך לכסח והכל, אבל סביב השעה שלוש מצא את עצמו דוהר לכיוון השירותים של הפארק ומוציא שם את הכל משני הכיוונים. הוא נשבע לעצמו בפעם המי יודע כמה, שהוא עם טופו גמר – ברוב תמימותו, כי הרי החוויה האיומה נגרמה לו בכלל מהפורטבלו. חתיכת פטרייה מתוסכלת, ממורמרת ומסורבלת שמוכרים לפי קילו כמו חתיכת בשר ובגלל שאף אחד לא מוצא לנכון להגן, היא נוקמת עצמאית בקטנה – פה איזה גנן, שם איזה מוסכניק ולפעמים ביום קשה במיוחד אפילו ילד.

כשהגיעו הבייתה ניכרה בהם דחיפות בוערת והם התפלגו. הוא נכנס למקלחת של האורחים כמעט חצי שעה, ליתר ביטחון שהכל יצא והיא רבצה עם הרוזמרין שלה בג'קוזי אבל איך שהוא יצא היא כבר חיכתה לו במסדרון ובעיני האיילה שלה השתקף הפעמון הסודי והוא מיהר לסגור את הווילונות בכל הבית, כי ידע שתכף הפעמון יתחיל לצלצל קולי קולות. וזה לא כמו פעם, פשוט ומובן מאליו שכל מה שהיא רוצה זה שהוא ילקק ממנה גלידת וניל עם בצק עוגיות של בן אנד ג'ריז. עכשיו, אחרי ארבע וחצי שנות נישואים מאושרות היא התחילה לאהוב את זה נקי והוא צריך להמציא את עצמו כל פעם מחדש.

חמין מאוחר

היא מעולם לא הייתה משרה קטניות במעורבב והס מלהזכיר גרגירי חומוס. למי היה אז חומוס? רק לעשירים. חומוס פרסי משובח היה מגיע בשקי משי כתומים בעיטור טווסים דרך הודו ולא הגיע לאנשים רגילים כמו שהם היו. טוב, לא רגילים, אין דבר כזה רגיל כולם מיוחדים וגם לא כל אחד אוהב חומוס, אבל היא אחרי שעלתה לארץ בשנות העשרים ובתמורה לסכין כסף שהביאה איתה, טעמה וקנתה מתבן שלם. אהבה מאוד והורישה את התשוקה הזאת הלאה לכל המשפחה האשכנזית שלנו, רק שכאמור הקפידה כמו מאש לא לערבב אותם בהשריה עם קטניות אחרות. זה יעשה 'חומוס הרע', ככה הייתה אומרת במקום 'עין הרע', לא יצליח בבישול ודופקת שלוש פעמים על פורמייקת העץ המדומה במטבח הקטן שלה, טפו טפו טפו, ככה אמר לה בפירוש לא לעשות הבדואי שהביא את הגרגירים על גמל מירושלים. וילדים שגרו ליד וגם כאלו מהמשפחה היו חוזרים אחריה 'חומוס הרע, חומוס הרע, בום! בום! בום!' ולומר גלוי, רוב אותם הילדים לא ידעו מהחיים שלהם, בבונים אחד אחד אז ועד היום.

היא גם בחיים לא הייתה מעמידה חמין (ובפיה צ'ולנט) באפריל, איפה… סבלה כל כך מהחום הים תיכוני ומהלחות. אבל פה, בתחילתו של סופ"ש צונן עננות נמוכה וגשם ולמרות שאני לוקחת ממנה הרבה לתשומת ליבי, אני כן מעמידה וכן מערבבת שעועיות וחומוסים בקערת השריה אחת ואחר כך בסיר עצמו. לא חלילה במטרה למרוד בסבתא או בזכרה, אלא בגלל שקראתי באתר של שפית יהודיה ממוצא אפריקני מספרת סיפורים ומעלה ברשת – שזה הכי, לערבב מינים ולא רק מבחינת הטעם אלא יותר מבחינה רוחנית ופמיניסטית שזה הכי חשוב בעיני.

זו שפית מדהימה שנשים כמוני שעסוקות בלשפר על בסיס יומיומי, היו מתות להיות נמלה על השיש שלה, לראות מקרוב כיצד הפכה את המטבח הפרטי שלה לבונקר רעיוני עם כל המחבתות הכבדות ותקרת הזכוכית שנפרצה. לחשוב שיום אחד הן יכולות גם.

אבל כל זה שטויות, כי מה באמת נותן תיקווה? שצופים מסורים שעוקבים מקרוב אחרי התוכנית השבועית שלה בערוץ 'החיים המעולים' לא רואים על השיש שלה ברור שום נמלה, אבל כן רואים – והיא אפילו דיברה על זה כמה פעמים היא חוזרת על עצמה, צילום ממוסגר בפיתוחי בארוק מוזהבים ליד המקרר חמש דלתות, שלה בנערותה רוכבת עלאק תיירת על גמל איראני עמוס בה ובשני שקי גרעינים שחורים ליד הפירמידות של מצרים.

כשהמגנוליה בחצר יצאה

דווקא הייתה חיובית עד שהגיעה לאיפה שהוא הציע שיפגשו לבליינד דייט צהריים של קמצנים, עסקית במסעדה אסייתית שהיא לא הכירה במרכז העיר. שבעה דולר לא משנה מה החלבון – עוף או בקר או טופו וגם את אלו מהים הם נותנים בתוספת של חצי דולר. הייתה צריכה לבדוק קודם. והוא מבקש לשתות רק מים. היא תחליק את זה. איכשהו. אבל זו פעם אחרונה. די.

משנה אחרי שהתגרשה לפני שלוש שנים, בול באביב כשהמגנוליה בחצר יצאה עם הפריחה הוורודה שלה, היא התחילה להיפגש עם גברים זרים. בערך פעם בשבועיים שלושה. לרוב מהרשת אבל אותו במקרה, דרך חברים של חברה. 

הוא מריח מיותר מדי אפטר שייב אבל לפחות מאוד מתעניין או עושה כאילו, שתספר על עצמה. יופי, כי מתמיד היא דוגלת באימרה שלקמצנים מגיע לשלם יותר ועכשיו עוד יותר והיא מטיחה מולו את הכל מהתחלה זאת אומרת מהסוף. על איך המתח המיני בינה לבין בעלה לשעבר התפרק לאבק בהיר שלא ניתן היה לשאוב לאיזו צנצנת גם אם יש לך כוח סוס, ולא שזה לא טבעי אחרי עשרים וארבע שנות נישואים, היא יודעת, טבעי לגמרי מצד שני הם עשו הכל כדי להחזיק, האביסו את עצמם במעדני גורמה ולא חסכו – הנה היא מכניסה לו לקמצן, על חופשות מחרמנות לפי הספר שמנים ארומטיים באמבט קצפי לבנדר ונרות ריחניים ועם זאת שורה תחתונה לא השתנתה: לופ שיממון שחנק.

הוא מסמיק ואה לא, הוא לא התחתן מעולם. כמו שאמר לה בטלפון הוא עדיין לא מצא את האחת. חושב שהוא בסרט. מה אכפת לה, שלא ימצא, את מי זה מעניין. בטח מחפש צעירות שיעשו לו ילדים, למה הוא בכלל נפגש איתה? מעניין מה אמרו לו עליה. אידיוט שהאמין.

כשהוא מזמין פאד-תאי לא מדי חריף בבקשה, נו ברור… היא נגעלת לגמרי מכל העסקיות העלובות האלו ומבקשת שיביאו לה פלטה גדולה מכל המנות הראשונות שלהם, מדגם מכל המטוגנים בשמן עמוק ומהשיפודים הקטנים עם הרוטב בוטנים וסלט קטן עם הרבה כוסברה ובצל ירוק וכן למה לא גם איזה ערימה של טופו עטופים או מה שיש להם. במקומות טובים שהיא אוהבת אף פעם אין לה אומץ להזמין שחיתות תזונתית כזאת אבל עכשיו שככה נהיה היא חייבת לעצמה את זה. מסיבת סיום.

האוכל נוראי. זה תיאלנדיים אמיתיים פה, או שזה סינים שהתחפשו לקוריאנים? היא שואלת רעיל והוא לא צוחק. הוא נראה עצוב כמו כלב שנרטב בגשם. מה היא אמורה לעשות? לומר לו את האמת שנשבר לה הזין מלהיפגש עם לא שווים כמוהו? במקום זה היא מאמצת בזריזות תחושת אשמה אימהית ומציעה לו מהמטוגנים שלה, זה המקסימום שהיא מסוגלת לעשות כדי לרכך את מה שהיא מרגישה.

והוא לוקח, בטח שהוא לוקח ואומר שזה מאוד טעים לו, זה מה שהוא אומר ואז הוא מחייך ופתאום לא נראה עצוב יותר. הוא מודה בביישנות שהוא אף פעם לא ישב במסעדה עם אישה שמזמינה לעצמה כל כך הרבה אוכל. באמת תודה רבה, אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה תגיע המחמאה. אז הנה היא מציצה בזריזות בתפריט הקינוחים שתקוע על השולחן ליד הפרחים הנבולים ומזמינה בשבילו חגיגית את הבננה המטוגנת הכי גדולה שיש להם במטבח. אחר כך היא מבקשת את החשבון ומשלמת על הכל. לפני שהיא קמה, מיישרת את החצאית הכי טובה שלה והולכת, היא אומרת לו שלא ידאג. שנשים זה כמו בננות, תמשיך לקלף עד שתמצא אחת שתשב עליך כמו כפפה.

אחרי זמנו

בסרט שעשו עליו הוא לא רצה להשתתף. זה היה סרט לזכרו. לו יכל, היה נלחם על מנת להימנע בכל מחיר מסינדרום ההנצחה המקובל אבל לא הייתה לו דרך, לאחר מותו אחרים שאהבו אותו בחייו החליטו בשבילו וזה טבעי. הוא הבין את זה ובכל זאת חש פער גדול בין מה שהוא היה רוצה לומר למה שאמרו שהוא. הכל אגב דברים טובים.

הוא היה מאותו הכפר שבו גדלתי אבל נולד שלוש עשרה שנה לפני וכבר כילדה, כשהתחלתי לשיר בכל שנה במקהלת יום הזיכרון את 'בלילות שישי כשרוח חרישי בצמרות גבוהות עובר' הקולות היו מלאכיים, הוא עמד לידי וניסה להצחיק אותי. הוא לא עשה את זה לבנות אחרות והרגשתי מיוחדת ופעם אחת כמעט הצליח לו, הייתי על הסף אפילו שהיה כל כך עצוב מסביב לאנדרטה במרכז הכפר ואת שבריריות הקהל שהתכנס היה ניתן ללטף באוויר.

 

 

מאז שאני גרה מחוץ לגבולות ישראל ונעדרת כמעט עשר שנים מהטקסים, אנחנו מתראים הרבה פחות ונפגשים לא בתאריך ידוע מראש, אבל כשזה קורה אנחנו צוחקים הרבה. הפעם האחרונה הייתה בדצמבר נר שני או שלישי של חנוכה, היה ערב קר וגשום במיוחד והוא ביקש שנשמע ביחד את 'נפלת חזק' של 'איפה הילד' בביצוע עכשווי. הוא אמר שהשיר הזה כאילו נכתב עליו, אבל אין סיכוי שמישהו יוכל למצוא רמז לכך בשום ספר או סרט שנעשה אחרי זמנו. 

 

 

היונה ההודית

בהתחלה הם הזמינו ממני את היונה הארמנית אז אמרתי להם שאני מאוד מצטערת, להזכירם אני יהודיה וזה קצת יותר מדי מתחרז לי – 'יונה ארמנית' עם 'שואה ארמנית', אז התפשרנו על הודית. הכותרת חשובה פה לפחות כמו התוצר בפועל כי היונה הזאת אמורה למשוך אנשים און לין ובקניונים להוציא הרבה כסף על מוצרי תאגידים בעלי גוון אתני.

נכון, ככה זה כשנותנים ללב להתערב באמנות מגויסת, לא אחת צצים קונפליקטים לא צפויים מבחינה מצפונית. אני מודעת לכך ולוקחת אחריות מלאה. ככה לימד אותי לא רק הניסיון, אלא גם הַאני אמאם, בחור מצרי שהכרתי פה, עת דרכתי את צעדיי הראשונים על אדמת המאוחדות כאינטרנשיונל סטיודנט ('תלמידה מחו"ל').

הוא בא ללמוד כאן עיצוב סביבה, מחלקה מצוינת וכבר ביום השלישי ללימודים נפגשנו בספרייה הגדולה שמעל שתי הכניסות שלה חרוטים שני חצאי משפט עצמתי שנכנס לדם תוך כך וכך ביקורים במקום.

מעל זו שדרכה נכנסים: אתה תדע את האמת

ומעל זו שממנה יוצאים: והאמת תעשה אותך חופשי.

הקליק בין הַאני לביני היה מיידי ודרמטי. מפתיע לגלות עד כמה אקלים מקור מולד הנושב מאורח בארץ זרה, מהווה משיכה מהסוג הביתי משרה הביטחון – אפילו אם במציאות בשטח זאת אומרת בין מדינות האם, דברים רחוקים מלהיות הרמוניים. אוי יוי יוי שלום קר.

הַאני היה באמת מתוק ותמיד חייכו אליו כשהציג את עצמו, מהר מאוד דבק בו גם שם החיבה 'שוּגֶר הַאני'. אינטליגנטי, רגיש ונאה לגמרי לא רצה להסתבך עם ישראלית, ברור, וגם אני לא מי יודע מה התלהבתי כלומר, פחדתי. את המרד בהורים ובמשפחה שלי רבתי, כבר סיפקתי בעצם הנסיעה לכאן ובלא מעט אקטים מוקדמים יותר – הבולט שבהם – פעילותי באגודה למען שחרור אביחי ברניב – 'השמוצניק שמוט הזקן' ככה כינה אותו אבי בבוז גלוי משחר ילדותי, שנים רבות לפני שנכלא בעוון סימון הקו הכחול בגדה.

וכאן, דברים לא התבוססו במקום וכדי להיות מסוגלים להישיר מבט אל עתיד משותף עשינו החלטה שקולה לנקוט בטכניקת קוסמטיקת הזהויות. בשבילי הַאני הפך לתורכי (אפילו הכין ממולאים מעולים ושווארמה בול כמו שאני אוהבת) ואני אימצתי לעצמי בזריזות צדודית של ערביה ישראלית. זה לא היה כל כך קשה כמו שזה נשמע. אני שולטת בערבית מהתיכון, נחשבתי אז לכישרון בשפות והמוטיבציה לשרת בצבא במודיעין הייתה יותר מכשרה ונחשבת, הרי בנות אז לא יכלו להיות קרביות ובטח שלא חלמו על קורס טייס. מעבר למילים, יכולתי וגם היום אני גם יכולה לשדר את הלוּק עם קצת מאמץ ובשביל האני עשיתי הרבה מאמצים. אהבתי אותו מאוד.

לקצר רומן כואב, רעולת פנים מצרייה חטפה לי אותו. כן, ככה בשקט לכאורה, רק עם העיניים, באירועים שהערבים האמיתיים שלומדים כאן עושים לעצמם, היא הרשתה לעצמה ללכת פטריוטי בלי להתבלבל. אחרי שנזרקתי ולא שלא ניסיתי להתנגד באמצעים שעמדו לרשותי ונראו פתאום דלים כל כך, החלפתי מדים והתחלתי ללכת לאירועים של 'הִלל', ארגון הסטודנטים היהודים העולמי. חגים, ריקודי עם, הכל.
שם דבק בי הפן האחר של השלום ונכון להיום, הַאני והרעולה שלו חזרו למצריים ואני שותפה סדרתית בקמפיינים של יונים. עושים אחד והבאים אחריו נגררים כבר מעצמם. הגלובליזציה הופכת את הרצף הזה ללא מאוד מורכב אלא אם, כאמור, אחת ל-, דורכים פתאום על איזו רגישות מילולית שעדיין לא נשחקה דיה. אבל גם בלי קשר, אני חושבת שיונה לא צלחת – 'הודית', מצלצל הרבה יותר טוב מ'ארמנית'.  

מספרי אלפא

תמיד גזרתי טוב, לכן העובדה שנשמטה ממני בזדון גורל קריירת עיצוב אופנה ותפירת גורמה הפכה לתסכול הגורף של חיי וסביבתי בכתה לדורות שכן רק לחשוב על לא אחת ולא שתיים – אמי ואחיותיי, דודותיי ובנות דודתיי, אחייניותיי הצעירות אחת אחת יפות גוף מושלם היו יכולות להרוויח וליהנות מכך בגדול. אבל בגיל הקריטי פוסט פורקן צהלי, בוקר אחד נשמטו מידיי מספרי אלפא ופילחו את ירכיי בשריטות עומק והשאר היסטוריה.

עיסוק אמנותי מינורי כקדרות או ציור על צלחות לתיירים הרגיע את היצר בשנים הראשונות אך עם הזמן, כשמנוח לא בא התחלתי להתמכר לתאין, הקפאין של התה ועמו גם החלה אובססיית הקומקומים והחתולים שלי.

בהדרגה גם ציפורי שיר החלו לפלס דרכן פנימה וביתנו הלא גדול החל להדיף ריח חמצמץ וציוצים, לדעתי נעימים מאוד לאוזן בכל שעות היממה, אך לפני כחצי שנה בעלי הציב אולטימטום ורשם אותי לתכנית ניסיונית של טיפול בגזימה וגזירה.

בעידן שלנו שהכל כך כך ממוכּן, ממוחשב, מנוכר, ממוסחר ונעדר אותנטיות חושית, נוטים לשכוח את הדברים הקטנים שיכולים לגרום אושר. מה שקציצה טובה יכולה לעשות, ואני לא באה לטעון שאפשר לרפא צלקות מן העבר בן רגע, נהפוכו במאמץ מתקבל על הדעת ניתן לחזק אותן ולזכות בהעצמה מדומה. מאז שהתחלתי לגזום קומקומים במקום לכלות אותם, אני נצרכת הרבה פחות לנקביי. בן אדם אחר.

בקצה המנהרה

הם היו בדרכם לאירוע נחשק בו השתתפו אנשים שידעו בדיוק על מה הם מדברים לכל אחד לפחות נושא אקדמי אחד שבו הוא שולט מילולית בכל שעה של היום ואם נדרש גם באישון לילה כמו בלחיצת כפתור על מגש. וברגע האחרון לא הצטרף אליהם ההוא שעכשיו במשבר וככה לא מתוכנן הם עשו את הדרך רק שניהם ונכפתה אינטימיות.

היא אישה נאה ותאוות ידע כפייתית אוגרת אינפורמציות בתחומה ואם מסננים ומחשבים מדויק אחת מהמומחיות הרציניות בתחום הפיזיקה הנגזרת מחידה ופתרון והיא כבר הגישה לו את הבקשה לתקציבים לא קטנים עבור המחקר החדש שלה. על ילדים. הוא ישב בשרני על הקופה וכולם התחנפו אליו ועל פרויקטים שלה כבר שוחררו המון כספים וגם לא נחסכה ביקורת. 

אז כשנכנסו למנהרה של חמישה וחצי מייל בתוך רכס מיוער והיא לא אחת שמאמינה באלוהים ברור שלא והוא על הכניסה שאל בחזרזירות אופיינית מתי היא כבר תואיל להפסיק לחשב ותתמכר לגופו השמנמן, זה לא ייקח הרבה זמן, הוא זריז. ההומור העצמי שלו אומנם היה חינני והיא לא הייתה אחת מאלו שנגעלות או רואות בכך הטרדה – להפך הוא באמת שמנמן ובעבר היה אפילו שמן מאוד ונשוי עכשיו הוא גרוש גם היא גרושה אבל זה לא אומר שהיא לא מעוניינת. היא דווקא מאוד מעוניינת. לא בקשר יציב ולא איתו הוא עבודה אבל בקשרים ארעיים שיכולים לרענן. מאוד.

מזג האוויר בכניסה למנהרה היה גשום עם רוחות צפון מערביות. הוא החשיב את זה לפוטנציאלי. היא החליטה לנקוט אסטרטגית קלילות מרוחקת. אתה מצחיק זה לא יכול לקרות בינינו. למה לא? כי זה כמו חידה ללא פתרון דלת בלי משקוף ארנק ללא כרטיס אשראי. הוא חייך חיוך רעב שניפח לו טוב טוב את הלחיים. לא חשב באמת שתסכים רק היה חייב לנסות בשביל לא לחוש חד צדדיות חמוצה עם התקציבים שכל הזמן נשפכים.

מרחוק הפציע האור בקצה המנהרה ופקק חשמלי קפץ בה בפתאומיות בכל זאת חוקרת וביקשה ממנו לעצור ממש מיד אחרי היציאה אם אפשר. והיה אפשר מיד בצד הכביש חניון עם כמה שולחנות פיקניק. שירותים? לא. היא חייבת לתעד חשיבת רוורס ואולי גם לצלם. משהו ענק שאין לה מושג איך חמק עד כה מאבחנתה. אני? שובבותו הפאלית השתוללה. לא. האפלה שבפתח המנהרה.