אחרי זמנו

בסרט שעשו עליו הוא לא רצה להשתתף. זה היה סרט לזכרו. לו יכל, היה נלחם על מנת להימנע בכל מחיר מסינדרום ההנצחה המקובל אבל לא הייתה לו דרך, לאחר מותו אחרים שאהבו אותו בחייו החליטו בשבילו וזה טבעי. הוא הבין את זה ובכל זאת חש פער גדול בין מה שהוא היה רוצה לומר למה שאמרו שהוא. הכל אגב דברים טובים.

הוא היה מאותו הכפר שבו גדלתי אבל נולד שלוש עשרה שנה לפני וכבר כילדה, כשהתחלתי לשיר בכל שנה במקהלת יום הזיכרון את 'בלילות שישי כשרוח חרישי בצמרות גבוהות עובר' הקולות היו מלאכיים, הוא עמד לידי וניסה להצחיק אותי. הוא לא עשה את זה לבנות אחרות והרגשתי מיוחדת ופעם אחת כמעט הצליח לו, הייתי על הסף אפילו שהיה כל כך עצוב מסביב לאנדרטה במרכז הכפר ואת שבריריות הקהל שהתכנס היה ניתן ללטף באוויר.

 

 

מאז שאני גרה מחוץ לגבולות ישראל ונעדרת כמעט עשר שנים מהטקסים, אנחנו מתראים הרבה פחות ונפגשים לא בתאריך ידוע מראש, אבל כשזה קורה אנחנו צוחקים הרבה. הפעם האחרונה הייתה בדצמבר נר שני או שלישי של חנוכה, היה ערב קר וגשום במיוחד והוא ביקש שנשמע ביחד את 'נפלת חזק' של 'איפה הילד' בביצוע עכשווי. הוא אמר שהשיר הזה כאילו נכתב עליו, אבל אין סיכוי שמישהו יוכל למצוא רמז לכך בשום ספר או סרט שנעשה אחרי זמנו.