כשהמגנוליה בחצר יצאה

דווקא הייתה חיובית עד שהגיעה לאיפה שהוא הציע שיפגשו לבליינד דייט צהריים של קמצנים, עסקית במסעדה אסייתית שהיא לא הכירה במרכז העיר. שבעה דולר לא משנה מה החלבון – עוף או בקר או טופו וגם את אלו מהים הם נותנים בתוספת של חצי דולר. הייתה צריכה לבדוק קודם. והוא מבקש לשתות רק מים. היא תחליק את זה. איכשהו. אבל זו פעם אחרונה. די.

משנה אחרי שהתגרשה לפני שלוש שנים, בול באביב כשהמגנוליה בחצר יצאה עם הפריחה הוורודה שלה, היא התחילה להיפגש עם גברים זרים. בערך פעם בשבועיים שלושה. לרוב מהרשת אבל אותו במקרה, דרך חברים של חברה. 

הוא מריח מיותר מדי אפטר שייב אבל לפחות מאוד מתעניין או עושה כאילו, שתספר על עצמה. יופי, כי מתמיד היא דוגלת באימרה שלקמצנים מגיע לשלם יותר ועכשיו עוד יותר והיא מטיחה מולו את הכל מהתחלה זאת אומרת מהסוף. על איך המתח המיני בינה לבין בעלה לשעבר התפרק לאבק בהיר שלא ניתן היה לשאוב לאיזו צנצנת גם אם יש לך כוח סוס, ולא שזה לא טבעי אחרי עשרים וארבע שנות נישואים, היא יודעת, טבעי לגמרי מצד שני הם עשו הכל כדי להחזיק, האביסו את עצמם במעדני גורמה ולא חסכו – הנה היא מכניסה לו לקמצן, על חופשות מחרמנות לפי הספר שמנים ארומטיים באמבט קצפי לבנדר ונרות ריחניים ועם זאת שורה תחתונה לא השתנתה: לופ שיממון שחנק.

הוא מסמיק ואה לא, הוא לא התחתן מעולם. כמו שאמר לה בטלפון הוא עדיין לא מצא את האחת. חושב שהוא בסרט. מה אכפת לה, שלא ימצא, את מי זה מעניין. בטח מחפש צעירות שיעשו לו ילדים, למה הוא בכלל נפגש איתה? מעניין מה אמרו לו עליה. אידיוט שהאמין.

כשהוא מזמין פאד-תאי לא מדי חריף בבקשה, נו ברור… היא נגעלת לגמרי מכל העסקיות העלובות האלו ומבקשת שיביאו לה פלטה גדולה מכל המנות הראשונות שלהם, מדגם מכל המטוגנים בשמן עמוק ומהשיפודים הקטנים עם הרוטב בוטנים וסלט קטן עם הרבה כוסברה ובצל ירוק וכן למה לא גם איזה ערימה של טופו עטופים או מה שיש להם. במקומות טובים שהיא אוהבת אף פעם אין לה אומץ להזמין שחיתות תזונתית כזאת אבל עכשיו שככה נהיה היא חייבת לעצמה את זה. מסיבת סיום.

האוכל נוראי. זה תיאלנדיים אמיתיים פה, או שזה סינים שהתחפשו לקוריאנים? היא שואלת רעיל והוא לא צוחק. הוא נראה עצוב כמו כלב שנרטב בגשם. מה היא אמורה לעשות? לומר לו את האמת שנשבר לה הזין מלהיפגש עם לא שווים כמוהו? במקום זה היא מאמצת בזריזות תחושת אשמה אימהית ומציעה לו מהמטוגנים שלה, זה המקסימום שהיא מסוגלת לעשות כדי לרכך את מה שהיא מרגישה.

והוא לוקח, בטח שהוא לוקח ואומר שזה מאוד טעים לו, זה מה שהוא אומר ואז הוא מחייך ופתאום לא נראה עצוב יותר. הוא מודה בביישנות שהוא אף פעם לא ישב במסעדה עם אישה שמזמינה לעצמה כל כך הרבה אוכל. באמת תודה רבה, אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה תגיע המחמאה. אז הנה היא מציצה בזריזות בתפריט הקינוחים שתקוע על השולחן ליד הפרחים הנבולים ומזמינה בשבילו חגיגית את הבננה המטוגנת הכי גדולה שיש להם במטבח. אחר כך היא מבקשת את החשבון ומשלמת על הכל. לפני שהיא קמה, מיישרת את החצאית הכי טובה שלה והולכת, היא אומרת לו שלא ידאג. שנשים זה כמו בננות, תמשיך לקלף עד שתמצא אחת שתשב עליך כמו כפפה.