המטריד

דברי איתי על מטרידים סדרתיים, כך היה מתקשר ומבקש ממנה לפחות פעמיים-שלוש ביום. זאת אומרת ממש מטריד אותה. ובאחת הפעמים הוא העיר אותה עם הטלפון באמצע הלילה והיא הסכימה וסיפרה לו וזה הדליק אותו אש אבל אחר כך כשביקש שוב, כלום לא עזר, היא לא רצתה לספר לו יותר. לא היה לה חשק, ככה היא אמרה לו וככה גם הסבירה לעצמה את הסיבה, אולי בגלל שהייתה אז צעירה מאוד וחשבה שחשק זה הכל בחיים וגם הוא אז חשב ככה, שחשק זה הכל בחיים וכל הזמן התחשק לו, לשמוע על מטרידים אחרים. טוב, זה באמת עשה לו חזק נורא ורק בגלל שהיא הייתה כזו עקשנית, היחסים ביניהם נסגרו בסוף בטעם מר של אהבה נכזבת.

אבל עם הזמן, לאחר שסיים את הלימודים, תואר ראשון ושני מצטיין וסטאז' בשטח רווי התחרות והתחיל בפעלולים מקצועיים, הוא ניסה והבין – שאם לבחורה לא מתחשק כשמבקשים יפה אז עוד יש עוד דרכים. ואגב, אפשר להגיד עליו כל מיני דברים: מתחכם חסר תקנה, חוש הומור בּוֹקי, רגליים עקומות, הכל, אבל אי אפשר להגיד שהוא חזיר – כי יאמר לזכותו שהוא מגביל רק עם נשים ובעל טעם בסך הכל די מצומצם ומוגדר: חכמות, לבושות טוב לכיוון האלגנטי (שום גמישות לעיצובים על בסיס אתני) ובעלות הבנה למעלה ממינימלית בקוסמטיקה בין אישית.

פייטר פיטרז / 1541-1603 / גבר ואישה ליד גלגל הטוויה

 

הסקרנות הטבעית שלו לשאול את השאלות בנוגע לאחרים, לא התרופפה עם השנים, נהפוכו ולמרות שכאמור מדי פעם נאלץ לנקוט ביותר ממילים כדי להגיע לסיפוקו, לא התעייף. למשל הייתה את הפעם ההיא שקלט ברדאר שלו את ורדית א. גרושה בת שלושים ושמונה, פרסומאית מבריקה, תחת מושלם, שער קצוץ פלטינה וחיוך ורוד. כן יש דבר כזה חיוך ורוד. מביני דבר כמוהו והוא כבר לא ילד יודעים שמדובר בלוע ששומר בחובו הרבה סיפורים חמים. אז אחרי שעל הפתיח, כשהיא באה להציג סקיצה מתקדמת לקמפיין לחברה שלהם הוא מיקד בה מבט על השפתיים, הוא בא אליה ככה מאחורה בפינת קפה ואמר לה בשקט עמוק: תגידי, אכפת לך לדבר איתי על. והיא שאלה אותו: על מה? על מטרידים שהיו לך. תראה, אם אתה מחפש קשר רציני אז יש מצב, אבל לדבר אני לא אוהבת. הוא חש את הדחייה הישירה בפרצוף ומובן שנפגע ואז כשהיא סיימה להציג להם וירדה לחניון, הוא ירד אחריה וליד המכונית שלה פשוט תפס אותה בפנים והכניס לה שתי אצבעות לתוך הפה וככה פתח אותו ואמר: את תספרי לי או לא?

לא שחלילה נדלקה אצלה נורה אדומה בגלל התוקפנות הפיזית, היא חוותה בעשר השנים האחרונות שלוש לידות מלקחיים, העניין הוא שהיא בכנות שונאת לדבר על דברים, מעדיפה לעשות – מצד שני הקמפיין שהיא הציעה להם ועמד עכשיו ממש לפני אישור סופי היה העסקה הכי שמנה שהייתה לה אי פעם. אז כשהוא הוציא את הכבר שלוש אצבעות שלו, היא אמרה: בסדר, איפה? אני אוהב בטלפון. היא נתנה לו בזריזות את המספר שלה בבית וכבר באותו הערב הוא התקשר. מה שלומך, רגועה? מוכנה לספר לי?

היא סיפרה לו על ב' מהתיכון ועל י' מהצבא ועל ג', גם מהצבא ועל מ' מהאוניברסיטה ועל ח' מהעבודה במשאבי אנוש ועל ז' מהעבודה בדלתא וככה זה לא נגמר כמה חודשים טובים, עד שהיא התמוטטה. הגיעה לתחתית של להרגיש קרבן ונגעלה מעצמה לגמרי ובהמלצת חברה טובה קבעה פגישה ופסיכיאטר רשם לה על המקום אנטי דיכאוניים מעולים. על פסיכולוג כמובן לא היה על מה לדבר כי היא פשוט כבר לא יכלה לדבר יותר, זה היה ממש אונס.