ח"י בסיון

חברה שלי לורה הרגישה שהיא לא מממשת והחליטה להזמין לעצמה כמה אלפי דבורים. לוקח כמה שבועות עד שמגיע, מקליפורניה ובינתיים בכוחות שאף אחד לא ידע שיש לה היא ניגרה כוורת עץ בסגנון צרפתי המאה ה-19 ונתנה לי, לפני שהרכיבה לשלם רק את החתיכה מתחת לגג שאצייר לה דבורה בעירום מלא. כדי שיהיה לי קל לבסס על, היא הוציאה תדפיס של מודל מאיזה אתר מלוכלך באינטרנט. טוב, סיכמנו בתקווה, עוד חזון למועד עד שנזכה לאחת שמורחת את עצמה בדבש ולובשת סנפירים לשחות בשלוליות הגשם שאינן בלעדיות רק לחודשי החורף – זאת אומרת גם, שנכון לעכשיו כולן שוות בפני החוק. ולמרות שהיה באפשרותי לא נצמדתי כמו קרציה לתהליך המסקרן של ההקמה, גם לא כשהכניסו את המלכה. להודות על האמת גם לא הוזמנתי ולא נפגעתי כי זכרתי מה שדבּוּר אחד חכם אמר לי פעם בנסיבות חצי כשרות  – הרוב שמקווים לגדל כנפיים לא מעוניינים בזמזומים מהצד. אבל היום, חודש וקצת אחרי שכבר שישו ושימחו רבתי שם, דבורה לדבורה זאב עם כבש נשברתי, מתתי לראות מה נהיה. הרמתי טלפון ואמרתי שהיום ח"י בסיון ליהודים ואני באה עם עוגת ישעיהו. עוד לא הכרתי אמריקאי שדחה על הסף מסורת עם סוכר.

 

זיקה רגשית למקרה ספציפי

שלחו אותנו פקחי עילית לרחוב קינקייד, חשד להתעללות באוטובוס ואנחנו חבורה של ארבעה צעירים נמרצים אכלנו ארוחת בוקר מלאה וכאילו שלא חווינו אפילו דבר אחד משמעותי בחיינו הבתוליים כסדין מוכתם בשתן תינוקות נכנסנו לניידת וכבר בפינה של רחוב עשרים וחמש ראינו אותו בין העצים צבוע חובבני דוגמת מַדֵי הסוואה כאבטיח טרי שחוייל תחת אונס.

לביל ולג'רי יש עבר צבאי בחיל ההנדסה, הם שירתו בעיראק שנתיים בנו גשרים הכל מחוק ועדיין פיניש כזה גרוע הקפיץ מהם גיחוך מר וג'ים שלא שומע כל כך טוב אבל מריח מעולה, זחל מתחת כדי לבדוק דופק ושם את החיישן שיהיה מחובר לכולנו. בקושי שמעו דופק, זה נראה כמו מקרה קלסי של שילדת מתכת בהמתה בוטנית. החלטה נטולת מצפון להפוך מהות על פיה ולהמיר מסיע יעיל לאביזר דקורציה צמחי  – וזה היה הבורג הרופף אצלי שלפני שהצטרפתי ליחידה הייתי נהגת רכבת ובזמן שבין לבין מונית לפעמים שתיים עשרה שעות ביום.

וכמו שמקובל אצלנו  – שמי שיש לו את הזיקה הכי עמוקה מבחינה רגשית למקרה ספציפי מקבל את הכבוד וגם את התענוג לדפוק בדלת שעצרתי את עצמי מלא לרסק כי הכי חשוב בעיניי זו עבודה מקצועית ולהיות רגוע, כל דבר בזמן שלו וכשהדלת נפתחה ג'ים עזר לי בסגירת חניקה והוצאנו די מהר מהנבלה, לא היה צורך ביותר מעקירה של צמח או שניים עד שהוא שפך איפה הוא החנה את מספר שתיים. ג'ים חייך אלי ובזמן שביל וג'רי אזקו את החיה מיהרנו בצעדים כבדים לרחוב המקביל איפה שהוא אמר, באמרלד עשרים וארבע שלושים.

אוטובוס שהסיע פעם ילדים לבית ספר! לשפשף את העיניים כל פעם מחדש מה אנשים מסוגלים לעשות והם חיים בינינו כאילו נורמליים. במושב של הנהג אפשר לקלוט את התכנית של המפלצת להימלט בקרוב מאוד, אולי אפילו הלילה, שק השינה כבר בפנים מזל ענק שהדיווח הגיע לפני שהספיק. וראיתְ מה הוא עשה לפנסים מקדימה? הקול של ג'ים רעד, הרגשתי אותו והוא הסתכל לי בעיניים ואמר את מה שבעצמי חשבתי לא מהיום – אם לא הייתי מתקבל ליחידה המובחרת הזאת הייתי מנסה בעיר אחרת ואם לא, הייתי מתחיל אתמול בבוקר ללמוד משפטים כדי לנקנק חארות כאלו עד לחשמלי נשבע לך.

רנסנס ברברי

ראיתי אותו היום ולא האמנתי. חרק בצבע כחול מפוספס בשחור עשה לי להרהר מה היה אילו ונזכרתי במרצה שהיה לנו בקורסים המקיפים חובה, דר' עמיחי פ. השעיר שלא התקלח מספיק, חרדלניק לשעבר, קווים אימפולסיביים לדרוש בשאלה ואחר כך מיד בתשובה ואז שוב בשאלה, תלוי זאת אומרת מי שואל או יותר עדיף שואלת, היה פרוד אז כשלוש שנים.

הוא לימד שירת רנסנס ברברית, קורס בגודל של סמינר, כן באוניברסיטה של החיים אם אפשר לקרוא כך לבניין שהרימו על השפיץ של ההר כמו מאחז, מכוער עם מסדרונות אפלים ושרותים בירוק בית חולים. מה אכפת לו, בשבילו קלסי זה בין כה רעיון והוא תפס את המשרה הזו בציפורניים כמו כל דבר.

בגלל העיניים הטובות שלך, ככה חשקה לו דיקנית הפקולטה למדעי הרוח בנונשלנטיות כשקידמה אותו אל המשרה הנכספת במריחה אתית על פני מועמדות אחרות מוכשרות ממנו ובנונשלנטיות כאילו מדובר באיזה בי איי כללי, הסיבה הייתה מן הסתם נעוצה בגיל המעבר שלה, עמיחי פ. נראה זמין בטוח וגם ידע לצטט דברים שהיא לא הכירה כמו ספר פתוח וזה עבד עליה כשפים. טוב לא היה לה צ'אנס מול החינוך שהוא קיבל, הילדים שלה הלכו לבית ספר דמוקרטי.

בסוף היה ביניהם חד פעמי אבל לא יותר, הוא נאלץ להסביר שהוא מעדיף צעירות לא יכל יותר להכביד על עצמו, כנה והוגן מה שלא יגידו עליו. וזה נכון היו לא מעט צעירות שהוא העדיף, סטודנטיות מן המניין, בשיק של חצי גילוח מזיע הוא הציע לנו כרס קטנה ומבט בולע בעיניים ואפילו אם אלוהים היה רומז לו שיש פה חוסר איזון קורע שמיים הוא לא היה מאמין.

ועד לסוף השנה נהיה לו עם רונה ועם ליאת ולפעמים גם עם דניאלה שהיה לה חבר. ויום אחד הוא הקריא לנו שיר של פרנסיסקו לוריאנו משהו על פרפרי זהב אחרי הצהריים וביקש שננתח אותו ביחד על פי התאוריה של קרנבלר. אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה, אבל בדרישה הזאת היה בעיניי סוג של ניצול סמכויות בלתי נסבל, משהו שכופים עליך מלמעלה ואין לך לאן לברוח ופתאום פשוט התפרצתי – דר' פ. מה שאתה מבקש מאיתנו זה ממש לקצוץ לשיר הזה את הכנפיים!

הוא הסתכל עלי כאילו שהוא רואה אותי בפעם הראשונה בחיים שלו, חייך חיוך מלקק שפתיים ואמר שאנחנו לא דנים עכשיו בפוליטיקה חברתית אלא בשירת הרנסנס הברברי, ישר נהיה פרנואיד שאני מאשימה אותו בפשיזם מיליטנטי – חשבתי שאני מבינה את הנסיבות, זה היה קצת אחרי רצח רבין אבל ברור שלא הבנתי. כנסי אלי אחרי השיעור שילח לעברי מתוך נינוחות בשלה בטרם הוצת על פי התאוריה המעובשת של קרנבלר שיח מאוד ער. לא נכנסתי, בשביל מה? בשביל לשמוע אותו מטרחן שלפעמים נדמה בטעות שלחרק אין כנפיים רק בגלל שהן זזות מהר? 

הדגדגן כתירוץ

השבוע היה שבוע הדגדגן הבין לאומי, שמעתי שהזכירו את זה גם בארץ וחברה שלי דַפִי מדפנה, באה לכבוד במיוחד לבקר. היא רכבה על האופנוע שלה כל הדרך לבד מאריזונה לכאן, איזה עשרים וחמש שעות. כל כך מרגש, בשביל עוד איזה איבר מישהו חוצה כזה מרחק? ולא, למרות שבצעירותינו כסטודנטיות לאמנות גוף נחשבנו לקול נשי בולט וכולם היו בטוחים שיש בינינו משהו, לא היה כלום וגם עכשיו לא, פסטיבל הדגדגן בצר לו נהיה רק תירוץ שנתי להיפגש ולהעלות זיכרונות.

אבל לדפי לא התחשק הפעם להעלות זיכרונות. אפילו כשהכנתי פונדו בננות ושוקולד לא בא לה, יותר נועז, היא אמרה לי בפרצוף ישיר שנמאס לה מהרומנטיזציה של הנעורים, שהיא מאוד מוטרדת מהעתיד ומאז שאני יודעת מי נכנס לפוליטיקה הכל השתנה בשבילה, אולי אפילו תחזור בסתיו לארץ. ואיך שהיא מדברת אני שואלת את עצמי איך יכלו בכלל לחשוד שהיא לסבית, אין לה עצם אחת שעובדת בלי תשוקה לגבר.

הלכנו ברגל לאוניברסיטה דרך הפריחות שמשתוללות פה עכשיו עד למוזיאון, 'מוזיאון ג'ורדן שניצר'. יהודי עשיר חי, שחצי אורגון שייכת לו והוא תורם רציני לביבי. את זה אני יודעת אבל לא סיפרתי לה כדי לא להתחיל שוב עם הסינדרום הציוני מהסוג העוקץ, רק ציינתי את הניצב מובן מאליו מולנו שחבל שהתערוכה 'מורשות חיות' של האמנית סו קוואק, למה ברווזה? נפתחת רק בראשון ליוני, מודעת טוב מאוד למה הוריש לשתינו הסימסטר ההוא של חילופי סטודנטים בטוקיו. דפי עיקמה פרצוף בעצב.

ואז, בדיוק כשחשבתי שממש הולך צולע, שהביקור מתפספס, שמלנכוליה בלתי ניתנת לניעור משתלטת עליו כמו אהבה נכזבת – נזכרתי ומודה שבגלל פילוח גזעי בעקבות האפקט היפני, במסעדה הקוריאנית המעולה שפתחו מרחק הליכה. בדרך עברו מולנו סטודנטיות צעירות עם חולצות שבוע הדגדגן בכל מיני גדלים. בבת אחת התפוצצנו מצחוק ואיך שהתיישבנו הרמנו כוסית לחיי המיגדריות והתפנקנו בשתי מנות עסיסיות של צדפות, וזה מה זה שיפר.

 הצילום: Steve46814

 

לזרוח מבפנים

לא מצא אותה. לא מבחינה קונספטואלית ולא מבחינה רוחנית וכבר מאי והוא סטודנט מזדקן למחול המתיש של החיים מאז שהוא מכיר את עצמו, אז שוב התקשר לאמא שלו בת שמונים ושתיים לשאול מה עושים יש לה עצות מעולות בכל תחום. שווה – אפילו אם כדי להקשיב יאלץ לרדת על כמה בירות בשביל לא להרים את הקול עם – אמא מה את מדברת שטויות?

ואמא שלו, של לירוי, מיסיס אמילי החייכנית כבר אין לה יותר עצות בעניין, אבל יש לה חמישה בתים שהיא משכירה בעיר ולו, בן הזקונים נתנה בלי שכירות את המואר מכולם, זה שברחוב האריס בתקווה שימצא  בקלות, כי מגיל אפס הוא מחפש. ואולי הוא פשוט סתום, לא קולט, זו גם אופציה שעלתה לה בראש כמה פעמים. עם כל האמפתיה האימהית היא תמיד הייתה כנה עם עצמה בקשר לילדים, שני הבנים האחרים מסודרים אבל חזירים ותודה לאל גרים מחוץ לעיר לא מתקשרים ולא מחפשים, אף פעם לא חיפשו. אבל לירוי לא חזיר, לו הייתה צריכה להשוות אותו לחיה כלשהי הייתה בוחרת בכלב ערבה, המכרסם החמוד שיותר דומה לעכבר מלכלב.

הבחורה האחרונה שהייתה לו, גאיה, הייתה בוּג'וּ (bujew) בודהיסטית-יהודיה והחיפוש שלו מחוץ להווה הטריף אותה. לפני שהיא ברחה, היא ניסתה המון וגם הייתה כמו מנטרה מזבלת לו שאם הוא לא רואה אותה זורחת לקראתו מבחוץ, הוא צריך לגרום לה לזרוח מבפנים ולקראת הסוף ביניהם, כשחזרה מישראל דרך הודו, הביאה לו איזה סמרטוט עם שמש שעדיין תלוי על החלון של חדר השינה שלו וכמה ימים הם עשו אהבה פרועה מתחת לחלון הזה על הפוטון המעופש שלו כאילו חמישה כוכבים והוא עשה לה ליקוי ירח וכל מה שהיא אמרה לו שיעשה כדי שימצא, אבל כל פעם עד שהוא גמר זה כבר היה בחושך והוא לא ראה כלום והרגיש את הפספוס והיא התרסקה עם אותה תחושת התסכול המכבה של אין אונים. תחושה שמאוד הזכירה לה ג'ט לג (יעפת). וגאיה בן-עמי באה לא פעם אחת ולא פעמיים לבקר את המשפחה בארץ, כך שיש לה ניסיון והיא יודעת שלנחות בבן-גוריון אחרי עשרים וכמה שעות טיסה הורס לגמרי את האיזון הפנימי.

היא גם נולדה בארץ, במצפור טבעוני בגליל וכשהייתה בת שמונה וחצי ההורים שלה לקחו אותה ואת האחיות שלה לשלושה חודשים במזרח. תמיד הייתה מבוגרת מכפי גילה וכבר במסע ההוא הבינה טוב מאוד מאיפה זורחת וגם את היעוד האישי שלה, שהוא ממש לא יהוד הגליל כפי שבלבלו לחנך בבית הספר האזורי אלא יֶאוּר העולם ואחרי הצבא ח"ן/ת"ש בשיניים החזיקה נר, נסעה עד לארצות הברית של אמריקה כדי ללמוד אסטרונומיה. אומנם לא הצטיינה במיוחד בלימודים ונתקעה עם ציונים בינוניים כמורה למדעים בתיכון, אך עובדה אפרורית זו לא החלישה ואולי אף ההפך, את הדחף לְיַאֶר כלומר להתחזות לסרוגייט קנה רצוץ לטובת מורעבי העל-סגולית.

אילנות גבוהים

אחרי שסיימו לאכול, הוא ישב על הכורסה שלו עם הקפה והיא הקריאה לו את הקטע שכתבה וגם תקריא נרגשת מחר בערב החודשי של 'נשים שמות לזה סוף':

הרבה אומרות את זה
סתם.
רק מעטות באמת מתכוונות
ברצינות
ורחלה הייתה
אחת
מאותן בודדות.
כשהיא אמרה
שהיא הולכת לפרום
לחצאית
הזאת
את הצורה
היא התכוונה לזה
ולמחרת בבוקר
כבר לא
היה ניתן
לזהות שאריות מִכפלת
או רמז
למה
היה
האורך המקורי
בעת הקנייה.

ועמוסי ישב על המרפסת והקשיב הכי מרוכז שהוא יודע וכשסיימה להקריא, אמר שהוא לא מבין. מה הפואנטה. עמוסי אתה עושה את עצמך, או מה? לא, לא עושה את עצמי, מה כל כך משנה אורך של חצאית? אין דברים יותר חשובים היום לנשים, זה לא קצת מיושן מִכפלות או שזה משהו סימבולי שאני לא מבין? להסביר לך? כן. רחלה, ביאליק, אריק אינשטיין, שמעת פעם? כן, אז?… השיר 'היא יושבה בחלון'.

אה, קראו לה רחלה… לא זכרתי, מעניין. מעניין שאתה לא זוכר שמות. מעניין וגם קצת מוזר שבטקסט לחברות שלך בחרת להיתלות על אילנות גבוהים כמו ביאליק ואריק אינשטיין. מה זאת אומרת? למה לא הלכת על מישהי כמו יונה וולך, או דליה רביקוביץ'? שהן מה, לא אילנות גבוהים? ברור שכן, אבל הן נשים. כמוכן.

אוף איזה אידיוט! מה הקשר בינה לבין יונה וולך או דליה רביקוביץ'? אחרי כל כך הרבה שנים, הוא לא מכיר אותה? אין לה שום עניין להיות חוקרת ג'נדר חד מינית ובכלל מה היא בבית משפט? היא רק רוצה לבוא לידי ביטוי. והוא באמת לא רואה כמה היא מוכשרת או שהוא סתם מקנא? אבל את זה היא בחיים לא תגיד לו, כזאת השפלה, אם הוא לא מבין לבד, מה בעצם יש להם לעשות ביחד?

טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח

ולמרות שהיו אצלנו, גבעתיים הייתה פעם מאוד ירוקה, מנטה בלי סוף ליד ברזים מטפטפים – לשתות תה עם נענע למדתי בירושלים, אצל אברם סוקלו בשוק מחנה יהודה. היה לו דוכן תבלינים, מפורסם במיוחד בפלפל צ'ילי חריף שלם שאמרו שאין להשיג בשום מקום אחר בארץ ושיקפיץ את הבישול כמו אישה לפני מחזור, ככה הוא (אברם) צעק בקולי קולות ואנחנו הסמקנו והתרחקנו במהירות מהדוכן שלו לקנות עגבניות ומלפפונים, ירקות רגילים לשים בתוך סנדוויץ', גם מה היה לנו לעשות עם צ'ילי? לא בישלנו כמעט בכלל ואם כן, אז רק מרק. היינו אוכלות באוניברסיטה.

כוכי אמרה שהוא מגעיל בתוספת פרצוף וצילי אמרה שהוא מלוכלך ואני לא ידעתי מה לחשוב עליו אבל מכיוון שלמדתי אנתרופולוגיה שנה שנייה בהתמקדות מזרח תיכונית עבודה סוציאלית, הרגשתי שמבחינה מקצועית מדובר באוצר וחזרתי אליו בלעדיהן. הוא היה אז בערך בין שלושים וחמש גרוש עם שני ילדים ואני הייתי בת תשע עשרה וחצי. לא התגייסתי לצבא בגלל בעיות רפואיות (התרסקות בעקבות אהבה נכזבת) והיה לי נוח עם אברם, שבין המוכרים בשוק נחשב ל'פמיניסט' – רק נשים מעניינות אותו היו צוחקים מסביבו, ולא שאל אותי למה אני לא חיילת ולא נראיתי דתייה. בכלל לרוב רק אני שאלתי.

בהתחלה הוא אמר, תבואי נשב בחומוס של שוקרה בהפסקת צהרים, זמן הכי טוב לדבר זאת אומרת לענות על כל השאלות שלי, אבל אחר כך אמר תבואי לפני שאני סוגר, ככה שבע – שבע וחצי ואז בעצם התחיל כל העניין עם הנענע. מאחורי השקים של התבלינים היו לו שולחן עץ קטן עם שני שרפרפים, בהמשך ראיתי כאלו הרבה בבזארים בתורכיה והוא היה מכין תה שחור ומוזג לתוך כוס שקופה רגילה ומכניס פנימה לפחות שניים שלושה ענפים גדולים של נענע. זה תמיד נראה לי נס איך נדחסים כל כך הרבה עלים לתוך כוס אחת.

אני שאלתי אותו המון שאלות כאילו שהוא עובד אצלי, בעיקר בכל הנוגע ל'דברים הפמיניסטים'. תירצתי לעצמי שזה יכול להיות בסיס מעולה לעבודת מאסטר שהיה לי ברור שאעשה בעתיד ולא היו אז לימודי מגדר בירושלים. כולנו נדחקנו לתוך הגדרות עדתיות או שבטים אפריקניים ותפיסת האישה כירק נשמעה לי ממש כמו שירה. בלילה חלמתי עליו מודפס על שטר ומדקלם את התובנות המיוחדות שלו, אבל ביום הייתי מאוד מעשית ורצינית איתו, כתבתי כל מה שהוא אומר מילה במילה ונהיו לי קלסרים שלמים של דברים שהוא אמר, ערימות, עד שיום אחד הוא פתאום הסתכל לי לתוך העיניים ושאל למה אני לא צוחקת.

ממה אני לא צוחקת? מכלום, לא משנה מה אני אומר את לא צוחקת. באמת? לא שמתי לב. זה רק איתי או גם עם אחרים? מבוכה השתלטה עלי והתגוננתי שאני כן צוחקת וזייפתי לו חיוך שיניים על הרגע. תגידי, אני יכול להגיד לך משהו אישי? על עצמך? המשכתי לרשום ואמרתי שכן, בטח. את צריכה לשתות הרבה יותר נענע, מותק. לא רק פעם בשבוע כשאני מכין לך. כל יום בוקר וערב ואז את תצחקי, כמו מטורפת את תצחקי.

כמו מטורפת נשמע לי רע מאוד. הזכיר בבום זמנים אחרים והרמתי את העיניים מהניירות והסתכלתי על אברם במבט הכי עצוב שלי אני חושבת, כי בבת אחת הבנתי שהוא מטומטם. עובד אלילים, שוביניסט, מאונן על ירקות, בּוּר. הכנסתי את הדפים לתיק, אמרתי לו תודה רבה ושאני חייבת ללכת ונמלטתי משם. עד סוף הלימודים לא התקרבתי לאזור השוק ואחר כך עברתי לגור בבאר-שבע, תואר שני בשירה פקיסטנית.

לא שכחתי את אברם ואני מקפידה לשתות מים רתוחים עם נענע כמעט כל יום. בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה על 'טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח' בפני קהלים מגוונים, אני תמיד מזכירה את אברם ובכל פעם שאני מגיעה לירושלים אני חושבת להיכנס לשוק, לבדוק אם הוא עוד שם וכמובן להתנצל.