טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח

ולמרות שהיו אצלנו, גבעתיים הייתה פעם מאוד ירוקה, מנטה בלי סוף ליד ברזים מטפטפים – לשתות תה עם נענע למדתי בירושלים, אצל אברם סוקלו בשוק מחנה יהודה. היה לו דוכן תבלינים, מפורסם במיוחד בפלפל צ'ילי חריף שלם שאמרו שאין להשיג בשום מקום אחר בארץ ושיקפיץ את הבישול כמו אישה לפני מחזור, ככה הוא (אברם) צעק בקולי קולות ואנחנו הסמקנו והתרחקנו במהירות מהדוכן שלו לקנות עגבניות ומלפפונים, ירקות רגילים לשים בתוך סנדוויץ', גם מה היה לנו לעשות עם צ'ילי? לא בישלנו כמעט בכלל ואם כן, אז רק מרק. היינו אוכלות באוניברסיטה.

כוכי אמרה שהוא מגעיל בתוספת פרצוף וצילי אמרה שהוא מלוכלך ואני לא ידעתי מה לחשוב עליו אבל מכיוון שלמדתי אנתרופולוגיה שנה שנייה בהתמקדות מזרח תיכונית עבודה סוציאלית, הרגשתי שמבחינה מקצועית מדובר באוצר וחזרתי אליו בלעדיהן. הוא היה אז בערך בין שלושים וחמש גרוש עם שני ילדים ואני הייתי בת תשע עשרה וחצי. לא התגייסתי לצבא בגלל בעיות רפואיות (התרסקות בעקבות אהבה נכזבת) והיה לי נוח עם אברם, שבין המוכרים בשוק נחשב ל'פמיניסט' – רק נשים מעניינות אותו היו צוחקים מסביבו, ולא שאל אותי למה אני לא חיילת ולא נראיתי דתייה. בכלל לרוב רק אני שאלתי.

בהתחלה הוא אמר, תבואי נשב בחומוס של שוקרה בהפסקת צהרים, זמן הכי טוב לדבר זאת אומרת לענות על כל השאלות שלי, אבל אחר כך אמר תבואי לפני שאני סוגר, ככה שבע – שבע וחצי ואז בעצם התחיל כל העניין עם הנענע. מאחורי השקים של התבלינים היו לו שולחן עץ קטן עם שני שרפרפים, בהמשך ראיתי כאלו הרבה בבזארים בתורכיה והוא היה מכין תה שחור ומוזג לתוך כוס שקופה רגילה ומכניס פנימה לפחות שניים שלושה ענפים גדולים של נענע. זה תמיד נראה לי נס איך נדחסים כל כך הרבה עלים לתוך כוס אחת.

אני שאלתי אותו המון שאלות כאילו שהוא עובד אצלי, בעיקר בכל הנוגע ל'דברים הפמיניסטים'. תירצתי לעצמי שזה יכול להיות בסיס מעולה לעבודת מאסטר שהיה לי ברור שאעשה בעתיד ולא היו אז לימודי מגדר בירושלים. כולנו נדחקנו לתוך הגדרות עדתיות או שבטים אפריקניים ותפיסת האישה כירק נשמעה לי ממש כמו שירה. בלילה חלמתי עליו מודפס על שטר ומדקלם את התובנות המיוחדות שלו, אבל ביום הייתי מאוד מעשית ורצינית איתו, כתבתי כל מה שהוא אומר מילה במילה ונהיו לי קלסרים שלמים של דברים שהוא אמר, ערימות, עד שיום אחד הוא פתאום הסתכל לי לתוך העיניים ושאל למה אני לא צוחקת.

ממה אני לא צוחקת? מכלום, לא משנה מה אני אומר את לא צוחקת. באמת? לא שמתי לב. זה רק איתי או גם עם אחרים? מבוכה השתלטה עלי והתגוננתי שאני כן צוחקת וזייפתי לו חיוך שיניים על הרגע. תגידי, אני יכול להגיד לך משהו אישי? על עצמך? המשכתי לרשום ואמרתי שכן, בטח. את צריכה לשתות הרבה יותר נענע, מותק. לא רק פעם בשבוע כשאני מכין לך. כל יום בוקר וערב ואז את תצחקי, כמו מטורפת את תצחקי.

nana

כמו מטורפת נשמע לי רע מאוד. הזכיר בבום זמנים אחרים והרמתי את העיניים מהניירות והסתכלתי על אברם במבט הכי עצוב שלי אני חושבת, כי בבת אחת הבנתי שהוא מטומטם. עובד אלילים, שוביניסט, מאונן על ירקות, בּוּר. הכנסתי את הדפים לתיק, אמרתי לו תודה רבה ושאני חייבת ללכת ונמלטתי משם. עד סוף הלימודים לא התקרבתי לאזור השוק ואחר כך עברתי לגור בבאר-שבע, תואר שני בשירה פקיסטנית.

לא שכחתי את אברם ואני מקפידה לשתות מים רתוחים עם נענע כמעט כל יום. בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה על 'טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח' בפני קהלים מגוונים, אני תמיד מזכירה את אברם ובכל פעם שאני מגיעה לירושלים אני חושבת להיכנס לשוק, לבדוק אם הוא עוד שם וכמובן להתנצל.

23 מחשבות על “טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח

  1.  בטוחה שהוא התכוון לנענע? למשהו חזק יותר, שנראה קצת כמו נענע? בכל אופן סיפורון מעניין, כתוב היטב, וטוב שהשארת לדמיון הקוראים, אם אכן את צוחקת כמו מטורפת.

    אהבתי

  2. אם כך,אני ממש סקרנית לדעת אם את צוחקת בטירוף.אם כן,כמה התקפים מסוג זה את חווה במשך יום ואם לא…מה הסיפור של הנענע???
    נדמה לי שטוב עשית שהסתלקת מחייו של האיש הזה…משה פי אלף שווה.פי מליון!וגם את.

    אהבתי

  3. לא פעם את מלווה את הטקסט בציורים שלך. מה שחסר לי בפוסט הזה הוא כמובן, ציור שלך ובו אברם על השטר כולל איזה צרור מרגליות מאמריו.
    חוץ מזה, אני מניח שהוא חס עלייך במידה מסוימת, לאור העובדה שלא הסביר לך מה קורה כאשר לאותה כוס זכוכית פשוטה מכניסים עם הנענע גם קצת לואיזה, מעט זוטא לבנה, קמצוץ  עלי מרווה וקורט (ניסיתי, באמת ניסיתי, אבל לא יכולתי להתאפק) מליסה מעורבת עם עשב לימון מנטה חריפה ןצפצופית החורש

    אהבתי

    • אתה מאוד צודק דידו, זה היה יכול להיות מחווה ראוי ואף מתבקש מצידי, לעצב לכבודו שטר כזה. כנראה שבכל הנוגע לאברם האסימונים אצלי יורדים באיחור ושטרות בכלל…ושמחה שלא התאפקת, גם אני נוטה לקבל את ההנחה שהוא חס עליי הרי הייתי רק בת תשע עשרה וחצי. אבל עכשיו, כשהבאת את זה ככה ישיר אני לא חושבת שמשהו יעצור אותי, איפה משיגים צפצופית חורש???

      אהבתי

  4. מים רתוחים עם נענע (ולאחרונה הליטבקית בכלל הרחיבה את ה SCOPE: מרווה מרושתת! מה שלא שיערו כלל בקובנה!) זה תמיד מועיל. ולצחוק גם, ורצוי ביחד (אבל לא תוךכדי, חסו"ש, ממהרת to state the obvious, just in case בכל אופן)

    אהבתי

    • אבל הנה הקדים ENTER עוויתי, וחתך בין הרישא להמשך: אנחנו שתינו מאותו הכפר? וואללה! לגמרי! בחצר בית הוריי בגבעתיים הירוקה של פעם, עת ברחוב דרך הגבורה החדסיטרי בקושי אוטובוס מידי זמן עובר, מתחת עץ הלימון שליד המחסן הציב אבי כיור ישן עבור אמי, ומילא אדמה. והיא טיפחה שם נענע, שאותה למדה הבת הליטבקית שהגרילה בנישואיה לאלמן לשתות רק שנים רבות אחר כך. אחרי לכתה (ואחותי הגדולה [והיחידה], לעומת זאת, שעליה התבדחנו ש'יצאה ספרדיה לגמרי', ידעה להעריך תה-עם-נענע מההתחלה)

      אבל מה פת'ום להתנצל, תמרתנו. מה קרה לך. שיתנצל הוא, כן? הָהּ! (שומעים את הדגש, נכון?)
       

      אהבתי

  5. היי תמר כמה טוב שאת בצד הנכון,תה עם נענע הוא משקה מרענן ועושה טוב לכיבה שותים את התה מיד אחרי ארוחה במיוחד בחודשי הקיץ..לצערי מעט מאוד מסעדות מציעות תה עם עם נענע לקינוח לרוב מציעים גלידות או עוגות..בארץ במיוחד בתקופה האחרונה אנשים יושבים בבתי קפה ולוגמים יין אפילו לא קפה הפוך כמקובל בימים עברו מענין שאת המנהג הזה אימצו לעצמן לרוב נשים תל אביביות…אם כן טוב שיש מי שזוכר את המשקה המרענן -תה עם נענע ולקינוח מביא לנו את אברם הירושלמי אכן היו ימים..

    אהבתי

    • יעקוב, עשית לי את היום! מניסיון של שנים כבר מכירה את סגולותיה הרבות של הנענע – אבל זו, הנותנת בונוס כרטיס כניסה לצד הנכון – חדשה ומשמחת במיוחד (:

      אהבתי

  6. הם היו בני דודים.
     אברם סוקלו ואברם סורמלו.
    זה נתן בנענע, וזה נתן בויסקי.
    ושניהם נתנו בסיפור.
    ולכולם הורישו  חכמת חיים.
    תמר  זה  נפלא.
     

    אהבתי

    • באמת? מה הסכנות? לגבי הסדנה של לשירה האפגנית של רוקמות השטיחים המאבדות את עצמן לדעת לאחר חתונתן, תפתח אחת באוגוסט הקרוב. לדעתי הבלתי אובייקטיבית הולך להיות היסטרי.

      אהבתי

  7. ולחשוב שאותה המשוררת שחיברה את "אנשי הגשם", חיברה גם את השיר "מנטה".
    מה שהלחן של מרגול, ואולי יותר הביצוע שלה, יכול לעשות לשיר.
     
    מצד שני, אם רחל שפירא היתה מקיבוץ שפיים, זה לא הופך אותה למשוררת ים-תיכונית?
     

    אהבתי

    • בהחלט, הלחן והביצוע של מרגול מאוד ייחודיים ומעניין מה היא הייתה עושה עם דרמה כמו 'אדבר איתך'. וכן, יתכן שגם ים תיכוני זה בעיקר בעיני המתבונן – מי החומד פילוח עדתי ומי המעדיף אבחנה על בסיס גאוגרפי מעודכן.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s