מנהיגותה של חדת חנית

עכשיו בפגרה. קיץ ויש ימים ממש לוהטים אז רוב הבנות מנצלות ודוחפות את המטאטא לאיזה קבלן משנה אמין לטיפול עשרת אלפים. לא בעיה לצבור עשרת אלפים מספטמבר עד יולי, גם אם את לא בשיא הכושר, אני אפילו עברתי השנה את השלושה עשר אלף כך שיהיה כרוך גם בקליעת זיפים מחדש, רובם נשברו או נסדקו עוד במקנזי פַּאס (McKenzie Pass), אני קצת רועדת מלהיזכר כי גם פגשתי שם לראשונה את אֶרין שהפכה אותי מאישה אפרורית לאייקון צובע קהילה.

מקנזי פַּאס (McKenzie Pass)

זה היה בסתיו האחרון, יומיים אחרי שסגרו את דרכי הגישה היבשתיות לשם זאת אומרת את הכבישים, אבל אותנו אף אחד לא טורח להגביל או לבטח והיה כבר קצת שלג על הפסגות והבהובים של עצי צפצפה בטיפוס על חלק מהמדרונות שהחליפו צבע על השעון האקלימי, יום מקסים ובַּפַּאס, ישר קלטנו אחת את השנייה. לא יודעת אם בגלל שהיא חצי יהודיה והייתה מתנדבת בקיבוץ גינוסר בבננות חצי שנה וגם סבא וסבתא שלי מגינוסר, ביליתי שם הרבה כשהייתי ילדה והיא אמרה – הכינרת ואני אמרתי לה – כן, הסי-אוף-גלילֵי ואז התיישבנו על שפת האגם המזרחי לפרק מעטיפתם סנדוויצ'ים חיטה מלאה עם אבוקדו והיא צדה שהציפורניים שלי קצת מלוכלכות מצבע שלא הצלחתי להוריד והסתערה.

איסט לייק 

ממתי את יודעת שאת כזאת? קצת גמגמתי לחשוף על ההתחלה אבל הנוף פעל עליי את פעולתו וטשטש מעצורים והודיתי שרק בשנתיים האחרונות. את מבינה, כשגרתי בישראל בכלל לא הייתי מודעת לאופציה ולכל מה שהיה כרוך תחת הכותרת 'אתגרי', היה לגמרי מחוץ לתחום בשבילי. מה, לא היית בַּאָרְמִי? הייתי, הייתי אבל רק סְקְרֵֶיטֶרִי לא פַיְיטֶר. איפה? באוויר. את רואה, שום דבר לא מקרי, זה התחיל אצלך כבר שם. וכמה שאני חושדת בחיבורים מופרכים נמשכתי להאמין לה וכשהיא ביקשה ממני ליצור ארסנל גרפי לכל הבנות של הקאונטי (המחוז), הסכמתי.

הַמְרָאָה (נובמבר 2012)

עבדתי על הפרויקט כל החורף, בהפסקות, כדי לא לחבל ברעננות המטרה אבל רק אתמול נפגשנו שוב לכבוד תום העונה למסירה והענקה. אֵרין שקיבלה ממני את הקבצים במייל ושלחה למדפיסי דו ותלת ממד הייתה ממש ברקיע השביעי. לראות את כולנו מאובזרות כאיש אחד מרגש אותה מאוד. ככה היא אמרה וגם אני מאוד התרגשתי פעם ראשונה אולי, שהרגשתי שהתקרבתי ולו בארץ זרה להיות שותפה במנהיגותה של חדת חנית או ראש חץ או איך שלא הגדיר את עצמו, סיימון נ' המורה המיתולוגי לציור במרחב, אהבה תופסת ראשונה.

היה לו מבטא אמריקאי כבד, הוא עשה עליה בשנת שבעים בגלל ציור של לאה ניקל, 'הפרפר'. הוא אהב לדבר הרבה על קומפוזיציה ויחסי כוחות בין כתמים שאיבדו שליטה ולמרות שהשיעורים איתו היו אז קיומיים מבחינתי, סוג של משמעות החיים אני לא חושבת שבסופה של שנה לקחתי ממנו הרבה הארות, כאלו שעוזרות מקצועית כשבן אדם נגש לדף ריק ולא יודע להחליט מי נגד מי – אבל מה שכן, הולך איתי עד היום המשפט החוזר שאיתו הוא היה פותח כל שיעור – 'אמנות זה לא קסם אבל תחפשו טוב טוב איך לעשות את המֶגִ'יק'.

חיתוך מושלם

לא עשו את לזלי שלנו באצבע ועדיין היא גמרה כספרית ברשת היבשתית 'חיתוך מושלם' (Perfect Cut). ביום ממוצע קצצה יותר מעשרים ראשים וכעבור חצי שנת עבודה, חמישה לפעמים שישה ימים בשבוע, ליז המכוערת צמות חמצן עזבה לפתוח לעצמה פרטי ושמו אותה אחראית על הזמנה וסידור המוצרים הנלווים, תמיד יש מבצע ממש שווה ולפני שבועיים המותג 'ראש רע' (Bad head) החדיר את המוצר הלוהט 'אפטר פארטי' (המסיבה שאחרי המסיבה), קרם לשיער ללא טיפת תום, שבזמן ובמקום נטע בה את האומץ לפנות ישיר לג'יימסי שבא לגזור אצלה ותמיד גם קנה כל מיני מחליקים מפנקים וג'לים והשאיר טיפ נדיב.

נהג משאית בין מדינות, גרוש עם שני ילדים כל סוף שבוע שני, התחתן צעיר ועדיין מקפיד לשמור על לוק קרוב לשל ג'וני דפ, כי מי יודע והוא בא לקצוץ אצלה בפעם הראשונה, במקרה – הן עובדות שם כל משמרת ארבע לפחות, טוב זה הסניף המרכזי. עם הזמן התקשר לפני וקבע במיוחד אליה, זיהה טוב מאוד את הטאץ' שלה בין הנסיעות הארוכות שלו. הוא מוביל מיצים טבעיים לפחות תשעים אחוז פרי מרוכז מקליפורניה לקולורדו ובחזרה דגנים אריזות עם ציורים של חיות ספארי, גאה שהוא מסיע מזון שלפחות מפורסם בעיתונים ובטלוויזיה כמזין ובריא. ברור, חושב כל הזמן על הילדים שלו, שלוש וחמש, אוהב אותם מאוד.

ואז היום, כשבא במצב חייתי (אחרי חודשיים הקצוות עוברים כל גבול) שתסדר אותו, שאל אותה כמו תמיד מה שלומה ומה חדש והיא חייכה והחליטה לעשות לו פרזנטציה עם מסר, אצבע משתיקה שפתיים שששש……. אמרה לו לעצום את העיניים וניגשה למדף התחתון והביאה איתה ולחשה לו קרוב לאוזן שְבֶּד-הֵד הוציאו תכשיר סיכה אלוהי לאפטר פארטי. ודיבור כזה כבר הצית בו כל מיני מחשבות מפותלות, טוב במי לא, אבל כשהיא אמרה לו – עכשיו אתה יכול לפתוח, והוא פתח וראה את הפלסטיק הורוד מזדקר בין האצבעות שלה, על כל ציפורן לק סגול עם קישוט אחר, בבת אחת ירד לו.

מה היא כבר רוצה ממנו? עוד לפני ההתחלה להניף כזה סימן שאלה ענק? אז סליחה, אבל אין על מה לדבר. לאשתו לשעבר היו אינסוף כאילו 'הצעות לשיפור' שבעצם היו טענות גסות וזה הספיק לו לגמרי.

שיפון עם זיתים

מהרבה בחינות זה היה שדרוג חיי היום יום הקהילתיים, מאז שהתחילו להביא את הסחורה המעולה של 'מאפיית הנהר הגדול', מה שקרה אגב, די בסמיכות להתחלת המשלוחים של פטריות השיטאקי המיובשות והאיכותיות שגדלות על גדות נהר האקדח. וג'יימי ורייצ'ל שאחראיות על הסידור של הלחמים, הבאגטים והעוגות וזה אומר לבדוק אחת לשעה שהכל ניראה יפה ושלא התרוקן מדף ואם כן אז למלא מחדש. הן בחורות מאורגנות מאוד, גם מבחינה משפחתית פלוס ילדים בבית ספר עד חטיבת ביניים.

אבל אירוע חריג הפר את השיגרה הפחממתית הזו, כשבשישי המשאית של מאפיית הנהר הגדול, לא טמנה בקרבה את הכיכרות של שיפון עם זיתים וכך החלה התרת שרשרת פנינים, רצף אקראי של פאניקה לא משתקת – כי הורמו מיידית טלפונים ואפילו התלבטו אם לעשות משלוח מיוחד, אבל מה הטעם? עד שהוא יגיע מהעיר השכנה מרחק שעה וחצי נסיעה, כבר יהיה אמצע היום ובסוף יישארו עם רוב הכמות.

אבל לך תגיד את זה לזוג ישראלי שתכנן כבר חודשים מראש ערב גבינות ופשטידות צמחוני ויין מקומי בשפע לכבוד סיום התיכון של הבת הבכורה שלהם, מסיבה קטנה לחברים וחברות קרובים של המשפחה. הילדה מטורפת על השיפון עם הזיתים של הנהר הגדול (וגם על אלכוהול אבל זה עדיין לא לגמרי על פני השטח) ולא סתם שהיא אוהבת זיתים, זיתים נהיו עבורה הסמל לקשר ההדוק והרגשי שלה עם הארץ.

בכל פעם שהם נוסעים לבקר היא מחבקת זיתים, זאת אומרת עצי זית, כמה שיותר עתיקים ככה יותר נוגע ויש איזה מטע מדהים על הכביש, היא לא זוכרת בדיוק איפה, ליד איזה כפר ערבי אחרי מקדונלדס, שלא יוצא לה מהראש – הם נסעו שם בפעם הראשונה כשהיא הייתה בת תשע, צפונה לכיוון קרית שמונה. צביקה, אבא שלה רצה להראות לה את הגבול עם לבנון, כדי שהיא תדע לא רק במילים מה הוביל לתלישה הזאת לאמריקה.

ועוד שבועיים בדיוק יש לה כרטיס הלוך לארץ, בפעם ראשונה בלי חזור. היא הולכת לקחת חלק במסלול מיוחד עם עוד חבר'ה בני ישראלים מהחוף המערבי שסיימו עכשיו תיכון ורוצים לשרת. למעשה הם כבר התחילו, עובדים איתם על זה כבר כמה שנים, מחנות קיץ נהדרים, מכירים אחד את השני כמו אחים. יש כל מיני הטבות וזה לא קשה כמו שירות צבאי רגיל. היא כבר מתה לטוס מכאן.

אז כשאפרת, אימא שלה, באה על הבוקר לסופר להעמיס את הכיכרות של הנהר הגדול – חשבה מראש על שלושה כפרי עם רוזמרין, שלוש ג'בטות וחמישה מהשיפון עם הזיתים, היא פשוט נטרפה כשאמרו לה שהן ורי סורי (מאוד מצטערות), אבל קרה מה שקרה ומחר יביאו כרגיל. מה יעזור לה מחר??? היא הרגישה את החולשה העוקצת בברכיים ואז את הדופק באוזן ימין והיה ברור לה מניסיון רב שנתי, שהיא תכף צועקת גבול צורחת. יש לה את הכדורים האלו שהיא כבר לא לוקחת, אבל הם לא איתה, תקועים בארון תרופות בבית.

ג'יימי היא זאת שדיברה איתה ורייצ'ל תוך כדי סידרה לחמניות והתחילה להציע אלטרנטיבות. הכי גרוע שזרים מנסים להגיד לך שיש עוד דברים אחרים טובים בעולם, שלא הכל הלך, שיהיה בסדר, שמה שהילדה שלך הכי צריכה עכשיו לפני הקולג' והמרוץ לקריירה, זה לחזור למקורות שלה, לחזק את הקשר עם המשפחה בארץ ועם התרבות הישראלית. ממש…. סליחה, אבל בעיניה זה רעיון לגמרי מטומטם! וכאילו שהיא לא יודעת, הכל בגלל צביקה והפוסט טראומות מהמלחמות שלו. יחסי האהבה-שינאה-געגועים הפתולוגים שלו. והם – הבת והאבא כולל שאר הילדים יודעים טוב מאוד שהיא פשוט מתעבת את כל הרעיון הזה של חיילים בודדים ביבוא כאילו אישי, אבל מה זה עוזר לה? ועכשיו, בנוסף לבידוד הרגשי שמציף אותה בבית מאז שכל הפרויקט הזה השתלט להם על החיים, כשהיא תחזור הביתה עם הבשורה שלא היה את הטעים עם הזיתים – היא על בטוח גם תיחשד במוטיבציה להרס מסיבות ולשותפות בקונספירציה.

היכל החרפושית האכדית

אולי תפני לאחד מהמִשכּנים בקיבוצים. זה מה שהוא, ג' שהיה שותף איתי בדירת סטודנטים יותר משנתיים (!) אמר לי כשהרמתי לו טלפון ואני זוכרת את זה כמו היום לרחרח מה דעתו לאצור לי איזה תערוכונת בסתיו. היו לי כבר לא מעט עבודות שתיעדו את ההתנסות שלי, שהיא חוויה קולקטיבית של הרבה מאוד נשים בעולם, לא סתם אמנות מתה או תלושה מהחיים וגם התחבר באותו זמן מעולה לשיח הטרנדי על הגוף השלישי בפוסט חלל וזה היה בשלב שג' עצמו כבר ויתר לגמרי על האופציה של להיות אמן והתאקלמו בינינו יחסים די קונקרטיים, אז למה לא בעצם? וגם לקבוצתית הייתי פתוחה. מאוד פתוחה.

זה היה באלפיים ואחת, אחרי שחזרתי מלונדון וכבר היה ברשותו האגף המפונפן במוזיאון ישראל לאמנות ישראלית הדור החדש, הוא טיפס במהירות שיא (מי שמכיר מקרוב יודע איך), עם משרד קטן מתחת לאדמה הוא גם היה קצת חייב לי, הפניתי אליו כמה בריטים עשירים יהודים שרצו לתרום ספסלים חסיני גשם ושרב מסביב לשלולית שהייתה בתחילת הקמה – תהליך שכולם גמרו ממנו, שלא יאמן – טאיג'י אסאנו היפני שמשנה לגמרי את התפיסה הסגולית בת זמננו הבטיח להביא את המים הכבדים שלו והמון פוטנציאל לאחווה לאמצע גן הפסלים של הבירה. אפילו נהיה ויכוח אולי כדאי להעביר את הפסל 'LOVE' של רוברט אינדיאנה, ליד, שישתקף, אבל עד שהספיקו לריב על זה היפני הכניס את עצמו כלכלית לקטע של איחוד אירופה והשלולית עשתה פרסה לברלין, הטענה הרשמית הייתה שבגלל הכיבוש.

באופן אישי לא הייתי בין המתלהבים מהשלולית. היא נשמעה לי כמו מטבע זהב תקין פוליטי שיעשה מיליונים של קיטש הומניטרי עאלק ובכנות אני מודה שאף חשתי שמחה קלה לאיד כי ג', ששלח אותי לקיבוצים וקבע לאותו סתיו שחמדתי להציג באגפון שלו את מ' שלמדה איתנו ביחד, עוד פעם עם פורטרטים של סוסים עיוורים, היה מזוהה ומעורב בראיונות מתלהבים ודביקים מאוד על השלולית.

היום, כמו שכל אם וילד בבית ספר יסודי בירושלים יודע, אפשר לבקר כלול במחיר כניסה רגיל למוזיאון ישראל ב'היכל החרפושית האכדית'. את כל מה שחפרו שם בשביל השלולית הצליחו להעמיק לעוד לשלוש קומות קטנות בלי למצוא אף קבר (!) ולאכלס בתצוגת פסיפסים, מטבעות וכתבים עתיקים ששופכים אור על קרב ענקיות: האכדית מול המצרית שממלאת את האגף האגף הארכיאולוגי ממול כמו מטורפת ושם נפגשנו, אצל האכדית כשקפצתי השבוע לארץ להדק חוטים עם הגלריה בתל אביב לפני התערוכה שלי בניו-יורק.

 

חרפושית מצרית (של רעמסס השני) / המאה ה-13 לפנה"ס

חרפושית אכדית / בערך 2400 לפנה"ס

 

ג' נראה נהדר, בכלל לא רואים עליו את השנים והוא חיבק אותי כאילו שהוא נורא התגעגע. על הבוקר היה מזג אוויר פנטסטי וישבנו על אחד הספסלים בחוץ (אחרים, ההם שהכרתי לג' הסכימו לתרום רק אם נוף לשלולית). הוא דיבר הרבה על הילדים שלו, הגדול מתגייס עוד חודש ואני סיפרתי לו מה אני הולכת להציג והראיתי תמונות. אחרי ששתינו קפה ודחפנו קרואסון שקדים נפרדנו ונגשתי לחנות היפה של המוזיאון המחודש. מעבר לזכוכית התצוגה הם נראו משגע, צמידי כסף עם חרפושיות אכדיות, תעתיק של ממצאים אמיתיים. לא היססתי לרגע וביקשתי מהמוכרת שתארוז לי עשרה למתנות עם תוכן.

ברווז פרא

משה נסע לקנדה לשבוע, ללמוד איך להכניס תכנים שהוא מלמד לתוך סלולרי, כשיעורים למשתמש. זה כנראה העתיד אבל בינתיים נותרנו, פרי, החתולים, אני והבית ללא מבט גברי בוגר. נשארנו עם השקפת עולם ילדית, חתולית ונשית על הסביבה שגלגלה אותנו מהר מאוד לארוחת צהריים לא מחייבת שטיפת כלים והברשת מחבתות במסעדת 'ברווז הפרא' שהיא כמסעדת בת לקבוצת הדאקס (The Ducks / ה'ברווזים') הנערצת של העיר. מכיוון שאנחנו אתאיסטים מוחלטים בכל הנוגע לספורט באנו רק כדי לאכול, אבל את המבט שלנו לקחנו איתנו (החתולים לא הצטרפו, העדיפו לצוד ברווזים מסביב לבית).

פרי העדיף כרגיל לשבת בִּפְנִים למרות שסוף סוף שמש ומזג האוויר נעים ובחוץ יש שמשיות והכל בצל. לא התווכחתי רק ניסיתי לכופף וכשלא הלך נכנסנו פנימה וביקשתי ליד החלונות עם האנשים שיושבים בחוץ כאילו לידינו. איך שהביאו לנו תפריטים פרי התחיל לעשות פרצופים של גועל. מתתי מרעב ותחלתי להתעצבן, זאת אומרת להתלקח. מה??? מה מגעיל??? הוא מתפקע מצחוק ולא אומר. נו??? תגיד כבר, מה הבעיה??? ואז הוא מצביע החוצה ואני מסובבת ראש ורואה ו….יוזמת בוא נחליף צדדים! ואנחנו מחליפים ואני מצלמת באטרף, כי המבט הנשי שלי נדהם, פשוט נדהם. ליד האוכל???

אני מנסה להתמקד בקריאת התפריט אך תעלת השיער המקורזלת קורצת לעברי ומפלחת את תודעתי בתיאוריות מיגדר חד צדדיות, מקוטעות, כי מדי פעם הסועד הקייצי מואיל בטובו למתוח את החולצה עם היד ככה מאחורה כאילו כדי להסתיר. אולי הרגיש את המבט שלנו, מי יודע, גם לישבן יש לב ובטח גם אינטואיציה.

פרי מתלהב כשהוא מאבחן אצלי ניצוץ ושואל אם אני מצלמת כל כך הרבה כדי לכתוב על זה. טוב שהוא שואל ואני מסתערת על ההזדמנות להבהיר לו את עמדתי המוסרית ככותבת כולל כיבוד צנעת הפרט קודש קודשים. ברצינות של צדקנים אני מפרטת בפניו שאם לאיש הזה שהפך עבורנו ארוחת צהרים לאתגר, לא רואים בצילומים את הפנים רק התחת, אז לגיטימי לפרסם עדויות מוחשיות ולכתוב על זה.

קצת לפני שסיימנו לאכול האובייקט שילם, קם והלך, משאיר חלון עירום מאחוריו ואותנו, שתוך דקות ספורות נאלצים להתמודד עם סוגיה לא פשוטה נוספת: קינוח – כן או לא ומובן מאליו שמוחלט כן. וייתכן שלא קשור, אבל ברוב הגורף אין הפתעות – פרי תמיד בוחר את אחד מהקינוחים שרווים ויזואלית בכמות נאותה של שוקולד – מוס שוקולד, או עוגת-שוקולד, או עוגת-מוס-שוקולד, אך הפעם למרות שהיה להם, ברור שהיה להם, הוא הפתיע בבחירה מהירה ולחלוטין לא שגרתית: עוגת גבינה.

 

חי ונושם ומוכר הרבה

כשהקיץ מתחיל להראות את הסימנים הרותחים שלו וחתולים בארץ מתחילים לחשב את קיצם לאחור חלקם שוחרים עליהום ואפילו שמעתי לינץ' וירטואלי, אבל פה מקפצים על גגות פח לוהט כאילו שלא מדובר בתיאור מטאפורי ועם פרוץ יוני אני מוצאת את עצמי נכנסת לסופר כמרחפת נמשכת למדפים עם מוצרי ניומן.

כמו כל אישה שיודעת את מקומה השכלתי להעריך פנטזיה לא מסוכנת שנס ליחה ובו זמנית, חייבת להתוודות שכשאני שותה את לימונדת התותים הוורודה שלו, או מכניסה אריזת צימוקים אישית אורגנית לתיק האוכל של בית ספר, או שולקת רוטב מרינרה כדי לרקוח פסטה פרות-ים לארוחת ערב אני יודעת שהוא לא באמת מת. איזה מת, חי ונושם ומוכר הרבה.

 

'גם זו דרך להיות מונצח', מרגיזה אותי באירוניה טיפוסית לא מפרגנת חברתי פרופ' ארנונה למדן שמלמדת תולדות האמנות באוניברסיטה הפתוחה ומדי פעם גם לוקה במאמר פסאדו פרשני פילוסופי בקולנוע. לא שאני לא מרגישה את זה בכל חלקי גופי ובכל זאת אני חושבת שזו ראיה שטחית שעושה עוול עצום, כמו שחטאו עם האיורים על התוויות, הם לא יפים כמו שהוא היה ואני לא מדברת רק על יופי חיצוני הרי את כל הרווחים של המוצרים של 'של ניומן עצמו' (Newman's Own) למעלה מ-370 מיליון דולר משנת 1982 ועד היום נתרמו על פי היוזמה שלו לצדקה. אבל את ארנונה זה לא מרשים, היא טוענת שמדובר בנארטיב של גיבור אמריקאי מעמד הפועלים. חתיכת פרובינציאלית סנובית.

על אותה סקלה היא כמובן מעדיפה את רוברט רדפורד שהקים את פסטיבל סאנדנס. המאבק הערכי בינינו על אותם שניים מיתולוגיים חוזר על עצמו בטלפון בערך כל תחילת עונה ולפעמים מתהפך כחרב פיפיות – גם אני אהבתי את רדפורד החתיך הבלונדיני הלבן המושלם ב'כך היינו' ולא פעם אחת או פעמים כשאני מבשלת במיוחד בחורף אני שרה בקול רם מאוד ובלי לזייף בכלל את –

Memries, may be beautiful and yet…
What's too painful to remember
We simply choose to forget

…זכרונות, יכולים להיות יפים, ובכל זאת מה שכואב מדי לזכור, אנחנו פשוט בוחרים לשכוח

ואגב אני מעדיפה פי מאה את רדפורד צחור החיוך ב'כך היינו' מאשר את ניומן כארי בן כנען באקסודוס, נארטיב אולטרה ציוני – במילים גולמיות אלו לא פחות אני תמיד מחזירה לה, לארנונה המתחכמת שמעולם לא סלחה לי שעברתי לגור כאן.