שיפון עם זיתים

מהרבה בחינות זה היה שדרוג חיי היום יום הקהילתיים, מאז שהתחילו להביא את הסחורה המעולה של 'מאפיית הנהר הגדול', מה שקרה אגב, די בסמיכות להתחלת המשלוחים של פטריות השיטאקי המיובשות והאיכותיות שגדלות על גדות נהר האקדח. וג'יימי ורייצ'ל שאחראיות על הסידור של הלחמים, הבאגטים והעוגות וזה אומר לבדוק אחת לשעה שהכל ניראה יפה ושלא התרוקן מדף ואם כן אז למלא מחדש. הן בחורות מאורגנות מאוד, גם מבחינה משפחתית פלוס ילדים בבית ספר עד חטיבת ביניים.

אבל אירוע חריג הפר את השיגרה הפחממתית הזו, כשבשישי המשאית של מאפיית הנהר הגדול, לא טמנה בקרבה את הכיכרות של שיפון עם זיתים וכך החלה התרת שרשרת פנינים, רצף אקראי של פאניקה לא משתקת – כי הורמו מיידית טלפונים ואפילו התלבטו אם לעשות משלוח מיוחד, אבל מה הטעם? עד שהוא יגיע מהעיר השכנה מרחק שעה וחצי נסיעה, כבר יהיה אמצע היום ובסוף יישארו עם רוב הכמות.

אבל לך תגיד את זה לזוג ישראלי שתכנן כבר חודשים מראש ערב גבינות ופשטידות צמחוני ויין מקומי בשפע לכבוד סיום התיכון של הבת הבכורה שלהם, מסיבה קטנה לחברים וחברות קרובים של המשפחה. הילדה מטורפת על השיפון עם הזיתים של הנהר הגדול (וגם על אלכוהול אבל זה עדיין לא לגמרי על פני השטח) ולא סתם שהיא אוהבת זיתים, זיתים נהיו עבורה הסמל לקשר ההדוק והרגשי שלה עם הארץ.

בכל פעם שהם נוסעים לבקר היא מחבקת זיתים, זאת אומרת עצי זית, כמה שיותר עתיקים ככה יותר נוגע ויש איזה מטע מדהים על הכביש, היא לא זוכרת בדיוק איפה, ליד איזה כפר ערבי אחרי מקדונלדס, שלא יוצא לה מהראש – הם נסעו שם בפעם הראשונה כשהיא הייתה בת תשע, צפונה לכיוון קרית שמונה. צביקה, אבא שלה רצה להראות לה את הגבול עם לבנון, כדי שהיא תדע לא רק במילים מה הוביל לתלישה הזאת לאמריקה.

ועוד שבועיים בדיוק יש לה כרטיס הלוך לארץ, בפעם ראשונה בלי חזור. היא הולכת לקחת חלק במסלול מיוחד עם עוד חבר'ה בני ישראלים מהחוף המערבי שסיימו עכשיו תיכון ורוצים לשרת. למעשה הם כבר התחילו, עובדים איתם על זה כבר כמה שנים, מחנות קיץ נהדרים, מכירים אחד את השני כמו אחים. יש כל מיני הטבות וזה לא קשה כמו שירות צבאי רגיל. היא כבר מתה לטוס מכאן.

אז כשאפרת, אימא שלה, באה על הבוקר לסופר להעמיס את הכיכרות של הנהר הגדול – חשבה מראש על שלושה כפרי עם רוזמרין, שלוש ג'בטות וחמישה מהשיפון עם הזיתים, היא פשוט נטרפה כשאמרו לה שהן ורי סורי (מאוד מצטערות), אבל קרה מה שקרה ומחר יביאו כרגיל. מה יעזור לה מחר??? היא הרגישה את החולשה העוקצת בברכיים ואז את הדופק באוזן ימין והיה ברור לה מניסיון רב שנתי, שהיא תכף צועקת גבול צורחת. יש לה את הכדורים האלו שהיא כבר לא לוקחת, אבל הם לא איתה, תקועים בארון תרופות בבית.

ג'יימי היא זאת שדיברה איתה ורייצ'ל תוך כדי סידרה לחמניות והתחילה להציע אלטרנטיבות. הכי גרוע שזרים מנסים להגיד לך שיש עוד דברים אחרים טובים בעולם, שלא הכל הלך, שיהיה בסדר, שמה שהילדה שלך הכי צריכה עכשיו לפני הקולג' והמרוץ לקריירה, זה לחזור למקורות שלה, לחזק את הקשר עם המשפחה בארץ ועם התרבות הישראלית. ממש…. סליחה, אבל בעיניה זה רעיון לגמרי מטומטם! וכאילו שהיא לא יודעת, הכל בגלל צביקה והפוסט טראומות מהמלחמות שלו. יחסי האהבה-שינאה-געגועים הפתולוגים שלו. והם – הבת והאבא כולל שאר הילדים יודעים טוב מאוד שהיא פשוט מתעבת את כל הרעיון הזה של חיילים בודדים ביבוא כאילו אישי, אבל מה זה עוזר לה? ועכשיו, בנוסף לבידוד הרגשי שמציף אותה בבית מאז שכל הפרויקט הזה השתלט להם על החיים, כשהיא תחזור הביתה עם הבשורה שלא היה את הטעים עם הזיתים – היא על בטוח גם תיחשד במוטיבציה להרס מסיבות ולשותפות בקונספירציה.