מנהיגותה של חדת חנית

עכשיו בפגרה. קיץ ויש ימים ממש לוהטים אז רוב הבנות מנצלות ודוחפות את המטאטא לאיזה קבלן משנה אמין לטיפול עשרת אלפים. לא בעיה לצבור עשרת אלפים מספטמבר עד יולי, גם אם את לא בשיא הכושר, אני אפילו עברתי השנה את השלושה עשר אלף כך שיהיה כרוך גם בקליעת זיפים מחדש, רובם נשברו או נסדקו עוד במקנזי פַּאס (McKenzie Pass), אני קצת רועדת מלהיזכר כי גם פגשתי שם לראשונה את אֶרין שהפכה אותי מאישה אפרורית לאייקון צובע קהילה.

מקנזי פַּאס (McKenzie Pass)

זה היה בסתיו האחרון, יומיים אחרי שסגרו את דרכי הגישה היבשתיות לשם זאת אומרת את הכבישים, אבל אותנו אף אחד לא טורח להגביל או לבטח והיה כבר קצת שלג על הפסגות והבהובים של עצי צפצפה בטיפוס על חלק מהמדרונות שהחליפו צבע על השעון האקלימי, יום מקסים ובַּפַּאס, ישר קלטנו אחת את השנייה. לא יודעת אם בגלל שהיא חצי יהודיה והייתה מתנדבת בקיבוץ גינוסר בבננות חצי שנה וגם סבא וסבתא שלי מגינוסר, ביליתי שם הרבה כשהייתי ילדה והיא אמרה – הכינרת ואני אמרתי לה – כן, הסי-אוף-גלילֵי ואז התיישבנו על שפת האגם המזרחי לפרק מעטיפתם סנדוויצ'ים חיטה מלאה עם אבוקדו והיא צדה שהציפורניים שלי קצת מלוכלכות מצבע שלא הצלחתי להוריד והסתערה.

איסט לייק 

ממתי את יודעת שאת כזאת? קצת גמגמתי לחשוף על ההתחלה אבל הנוף פעל עליי את פעולתו וטשטש מעצורים והודיתי שרק בשנתיים האחרונות. את מבינה, כשגרתי בישראל בכלל לא הייתי מודעת לאופציה ולכל מה שהיה כרוך תחת הכותרת 'אתגרי', היה לגמרי מחוץ לתחום בשבילי. מה, לא היית בַּאָרְמִי? הייתי, הייתי אבל רק סְקְרֵֶיטֶרִי לא פַיְיטֶר. איפה? באוויר. את רואה, שום דבר לא מקרי, זה התחיל אצלך כבר שם. וכמה שאני חושדת בחיבורים מופרכים נמשכתי להאמין לה וכשהיא ביקשה ממני ליצור ארסנל גרפי לכל הבנות של הקאונטי (המחוז), הסכמתי.

הַמְרָאָה (נובמבר 2012)

עבדתי על הפרויקט כל החורף, בהפסקות, כדי לא לחבל ברעננות המטרה אבל רק אתמול נפגשנו שוב לכבוד תום העונה למסירה והענקה. אֵרין שקיבלה ממני את הקבצים במייל ושלחה למדפיסי דו ותלת ממד הייתה ממש ברקיע השביעי. לראות את כולנו מאובזרות כאיש אחד מרגש אותה מאוד. ככה היא אמרה וגם אני מאוד התרגשתי פעם ראשונה אולי, שהרגשתי שהתקרבתי ולו בארץ זרה להיות שותפה במנהיגותה של חדת חנית או ראש חץ או איך שלא הגדיר את עצמו, סיימון נ' המורה המיתולוגי לציור במרחב, אהבה תופסת ראשונה.

היה לו מבטא אמריקאי כבד, הוא עשה עליה בשנת שבעים בגלל ציור של לאה ניקל, 'הפרפר'. הוא אהב לדבר הרבה על קומפוזיציה ויחסי כוחות בין כתמים שאיבדו שליטה ולמרות שהשיעורים איתו היו אז קיומיים מבחינתי, סוג של משמעות החיים אני לא חושבת שבסופה של שנה לקחתי ממנו הרבה הארות, כאלו שעוזרות מקצועית כשבן אדם נגש לדף ריק ולא יודע להחליט מי נגד מי – אבל מה שכן, הולך איתי עד היום המשפט החוזר שאיתו הוא היה פותח כל שיעור – 'אמנות זה לא קסם אבל תחפשו טוב טוב איך לעשות את המֶגִ'יק'.