תרפיה אורגנית

חברות שמכירות אותי טוב אומרות עלי ש – עוד באירופה לא הייתי בנויה לקונפליקטים, כן, שלושתן בוגרות החמישייה ההיא מהטלוויזיה, אבל האמת היא, שמעולם לא הייתי באירופה. אם כבר בחרתי לצאת מגבולות ישראל זה היה ליותר רחוק – פעמיים לסין פעמיים לדרום אמריקה ופעם אחת לניו-זילנד. ולגבי העדר המוטיבציה להלחם על משהו, הרי היא זו שגרמה לי לקפל זנב כשאשתו של האחרון דפקה לי יום אחד על הדלת ואמרה לי ישיר בין העיניים שאסתלק להם מהחיים. ולא שלא אהבתי את בנימין, אהבתי אותו מאוד, אבל להילחם עליו דם ושריטות? לא היה במצבת האדם שלי ובמבט לאחור טוב שכך – אם הייתי נלחמת עליו לא הייתי משתתפת בתכנית הגמילה 'מאהבות שפג תוקפן', שאומנם השם שלה קצת משפיל אבל קיבלתי אותה בחמישים אחוז הנחה ועוד אחרי שהייתי מקום עשירי ברשימת המתנה. היא זו שהובילה אותי טבעי וזורם להיכנס לתחום התרפיה האורגנית (Organic Therapy) ולהכיר את סנדרה, אהבת חיי.

ואיך לתאר את סנדרה? ממתק. רחת לוקום. היא באה אלי יום אחד לקליניקה שאטפל לה בירך, נעקצה בטיול קניות מיותר על ידי כריש נדל"ן ומקלוני הקינמון יבוא בלעדי מצ'ילה עשו נפלאות. יפה וצעירה ממני בשמונה עשרה שנה, בת עשרים ושמונה ולא רק הגוף המדהים שלה לעשות איתו אהבה שלוש – ארבע פעמים בשבוע לפחות, אלא גם לחשוב פרקטית כלומר על העתיד, הפוטנציאל הלא דמיוני להקים משפחה אמיתית, שלושה ארבעה שמחים כאלו מסביב לשולחן. אני בזבזתי את רוב חיי על להיות מאהבת של אבות משפחה אחרים ובאמת לא יודעת מה עשיתי טוב שנפלה עלי ככה כמו מלאך. אז אתמול, אחרי שנה וחצי ביחד לקחתי אותה לאיטלקית שהיא הכי אוהבת, דגים והקינוחים המהממים שלהם כדי להעלות את הנושא של חתונה.

אם היא הייתה אומרת שזה פער הגילאים שמפריע לה בטח הייתי נשרפת כמו יתוש על נורה, אבל מה שהיא אמרה היה – שאם, אז היא רוצה עם רב אמיתי, זה חשוב לה. אבל איזה רב יעשה את זה בשבילנו? שאלתי אותה, בשבילינו רק מדינות משוחררות או איזה מוטציה, אולי אמריקאית רפורמית. ואז היא התחילה לבכות ולהוציא מעצמה קולות שלא הכרתי וגם משהו שנשמע כמו טקסט תפילה בארמית או שפה עתיקה אחרת ואני, שבמקור נרתעת מכל דבר דתי הייתי מוכנה לנסוע על הרגע להביא לה איזה רב על חמור גם מהשטחים העיקר שתירגע, אין בי שום מסוגלות לראות אותה בוכה.

סנדרה, ואם זה יהיה רב מתנחל זה בסדר? כי שם זה את יודעת, כמו מערב פרוע. שאלתי למרות הסיכון של גול עצמי –  היא בקטע שמאלני חזק ולפי המבט שהיא תקעה בי הבנתי שטעיתי, אבל לא בגלל פלג דתי כזה או אחר, אלא בגלל שמדובר בתירוץ – זה לא רק העניין הטקסי, זו גם המהות – משהו שחסר לה בי, אותו הדבר שבגללו נמנעתי מלנסוע לאירופה, למשל לברלין ולומר כמו גבר, כבר לפרצוף הראשון של הדיילת – מגיע לי! לקחתם, עכשיו תחזירו.

אהבתי הראשונה

אהבתי הראשונה התלקחה ברכבת חתחתים מדימונה למחניים. הייתי אז חיילת, אחת מאותן המורדמות עם פרופיל גבוה שזכו לשרת בכּוּר במסווה אזרחי. אבל בנסיעות הביתה הייתי מחויבת להחליף למדים ובוקר שישי חם במיוחד עליתי על הקרון של החיילים עם הבמבה בחינם ובחור חמוד שגרר את עצמו עם צ'ימידן ענק, גם מושבניק, סימן לי שהמקום לידו פנוי, אז התיישבתי והתחלנו לדבר את השטויות הרגילות.

אני גדלתי בנוף ירוק והיה מצב שמרוב מדבר לא זיהיתי על המקום שהוא לא. לא היה בשבילי. שהוא לא היה מורדם כמוני, שהוא היה לגמרי שם, טרוד בנִיילון אביזרים, בגרביים מבודדות ובמשחה נגד שפשפת והתאהבתי בו על המקום. קבענו להיפגש בערב. הוא בא לקחת אותי, הלכנו לראות את 'למות בעד תשוקה', חשבתי שזה סרט מעולה. לקתלין טרנר קראו צַ'יְינָה בְּלוּ והיא חיה שם חיים כפולים. אפילו שלא היה מה להשוות, הזדהיתי עם כל משחק התפקידים שבין האזרחי למדים ואחרי הסרט נסענו לחוף הים ושאלתי אותו, את זיו, ככה קראו לו – זיו, אם הוא חושב שהמים קרים והוא אמר – מה פתאום ותוך שנייה התפשט כמו טירון ונכנס פנימה בריצה, זנב מורם.

אם יש דבר שלימדו אותי בקד"צ מורדמות שלב מקדים ובחצי השנה הראשונה של השירות זה לשמור בלשון המעטה על איפוק, לא לאבד את העשתונות ולהוריד את המתג אם משהו נראה חשוד. אז למרות שבא לי מאוד להיכנס אחריו לא משנה מה, הלכתי לאוטו שנשאר פתוח, התיישבתי ללא רדיו והתחלתי לבכות בלי להבין למה. החניה הייתה על צוק, לא מאוד גבוה ומכיוון שהירח היה מלא יכולתי לראות אותו יוצא מהמים ומתחיל לחפש אותי. בהתחלה קריאות לכל כיוון ושפת גוף לחוצה ואחר כך כריעה על ארבע ורחרוח חול תוך כדי חפירת בורות. כן, כמו כלב.

בטח אין יותר נורה אדומה מזו, אבל במקום לפעול על פי הכללים שלמדתי, דמיינתי שאני צַ'יְינָה בְּלוּ וירדתי לחוף לחבק אותו. הוא ליקק לי את הפרצוף בטרוף ואני צחקתי כמו פסיכית וליטפתי לו את הראש אצבעות עושות שבילים בשערות. ולא התכוונתי אבל יצא לי – 'זיו כלב טוב, כלב טוב…' ואז פתאום הוא הפסיק עם הליקוקים, התיישב מזרחית, פנים רציניות וסיפר לי את הסיפור על הכלב הערבי שהוא אימץ בקו שהם עשו חודשיים לפני בלבנון. עם סוף רע, ברור. כמו שרמזתי בהתחלה, לא הייתי בנויה אז לדילמות מוסריות, הייתי מורדמת והרומן בינינו נגמר באותו יום שהתחיל.
שנים חלפו ובני הבכור נולד. קראתי לו זיו, בלי להסביר לבעלי למה. הוא לא הכיר את הסיפור. ולא שאותו הזיו חלילה נהרג או משהו נוראי כזה, פשוט במהלך חיי היו לי כמה כלבים בין עשרות חתולים, אבל מעולם לא היה לי כלב שממש אהבתי.

המעשה הבייתי

בפתיחה לתערוכה די גרועה, קבוצתית שהצגנו בה ביחד בסמטה לא נחשבת ביפו, כותרת מטריית הנושא הייתה נדמה לי – 'המעשה הביתי', פגשתי את האמן דוד לוי. אותן שנים אבל לא ההוא מהכנסת, אחד מה זה זרוק בלי שום תסרוקת אבל גם נעלב בקלות. הוא הציג כמה עשרות מברשות שיניים מחוברות בדבק חם שיצרו גוף של אנקור, מקור פעור בגובה ילד ואני הצגתי את אחת מהדיורמות הכי מביכות שלי. יצא אפילו קטלוג מודפס איכותי שאין לי ממנו עותק, כי מה שמביך מביך ולא מעוניינת בתזכורת. אבל בגלל שבא לי היום ישר לפרצוף הכל חזר.

כולל איך ניתן במילה אחת לשרוט אדם חשוף ופשוט להחריב לו לפחות שבוע. וזה מה שעשיתי אז לדוד לוי, נשבעת שבתום לב. מבודרת ביין לבן ובגבינות בשלות נגשתי להתבונן לו מקרוב באנקור ואמרתי שגוי, כלומר בפתיחות את הדבר הראשון שבא לי: 'מה זה, פיל?' אידיוטי, אני יודעת ופניו של דוד לוי החליפו במיידי צבע – רק להסביר שמדובר בתקופה שכל החדשות היו מלאות בשערוריית 'פרשת הפיל האחר' – שגם אם לנקות אינטרסים פוליטיים, בתכלס גם היא התחילה ממעשה מאוד ואולי הכי בייתי, שהצליח בהמשך 'לצלם' את המוסד שלנו עם הזרבובית למטה מול כל העולם.

במילים אחרות, 'פיל' לא הייתה אז מילה שמשליכים סתם לחלל האוויר. והדוד לוי הזה, כמה במבחינת מראה יכולת לחשוב שהוא כאילו משוחרר מדברים כאלו, ענה לי בטון לחוץ: 'ניראה לך?' והיה קל לזהות התגודדות של דמעות זעם (איפה בתוליות…), בזויות עיניו עת סינן לעברי – 'שאני אבין, גם לך אכפת שאני טבעוני?' ואפילו שאני אוכלת בשר מתמיד בכלל לא היה לי אכפת, אבל בשלב הזה כבר לא היה עם מי לדבר ואולי לו לקח שבוע, אבל אני הלכתי כמה חודשים טובים עם המטען שדפקתי למישהו שאני לא מכירה פתיחה רק בשל חוסר מחשבה ושפה מרושלת.

ככה שהיום, כשפתחתי על הבוקר את 'נשיונל גאוגרפיק / לא מה שחשבת' וראיתי במו עיני שדוד לוי הבוגר, כבר לא משחק דנטלית והפך לבעל גלריה נוצצת לשנהב אלטרנטיבי – גם סוחר וגם עושה וגם תומך מכאן, על החוף ליד, מלוס אנג'לס, ביד יותר מרחבה בהתנחלויות – נהיה לי חלש בלב. הוא התראיין לאיזו תכנית בוקר שלהם, כנראה לכבוד חידוש השיחות והתחיל ללהג איך שבישראל הוא לא יכל להיות מי שהוא באמת, רק פה, עם הגישה הישירה לאנונימיות.

'למה אתה מתכוון?' שאלה אותו בעניין פסיכולוגיסטי, מראיינת שחורה עם בוטוקס שגולש עד לאוזניים והיה ניתן בקלות לזהות, שאפילו על פני תחקיר מקדים מלוא כובד משקלה היא צועדת על ביצים. הוא שתק לרגע ובאחת שיחזר אחד לאחד את אותו הפרצוף המוכה שחרוט לי על הקשיח. 'קשה להסביר', הוא אמר 'אבל להיות טבעוני, גֵיי, אמן ופטריוט כנף ימין פעילה, לא שורד אור שמש בישראל'. הקאתי דֶה זָ'ה ווּ, בחיי.

בואי נסגור נשכח

אחותי הרימה אלי טלפון על הבוקר ואמרה לי נחרץ: אל תכתבי על זה. על מה? על הגבר ששכחנו אז בבגאז'. למה את חושבת שאני רוצה לכתוב על זה? נו באמת, קשה לנחש, את הרי מלכת ניצול הנסיבות. באמת תודה רבה, גם אני אוהבת אותך אבל אם את רוצה לבקש ממני דבר כזה לפחות תקראי לגבר בשמו, הוא בן אדם, יש לו זהות וגם לא שכחנו – אולי את שכחת. טוב, בסדר, בבקשה אל תכתבי על שאולי שמואלי וכשהגתה בצרידות את שמו שמעתי אותה מסמיקה מרוב לחץ וזיעה וחשבתי לרגע להסכים, אבל עבר לי.

בהחלט יתכן שיש לי בעיה עם לויאליות משפחתית או אמפתיה מועצמת בדיעבד לגבר בשם שאולי שהענשנו בחומרה יתרה לאחר שכולו שכח להאכיל את תרנגולות הטסטוסטרון הנדירות שלנו כשנסענו להימרח שבוע בסיני. בזמנים שעדיין היה שפוי לעשות את זה. אחת מתוך עשר הטסטוסטרוניות מתה מרעב ובהמשך כמה אפרוחים שהיו אמורים לבקוע לא בקעו מעולם ואחותי ואני לקחנו את זה מאוד קשה. לחזור ככה מחופשה ולגלות. ישר דמעות. אחותי אפילו חששה שזה יחזיר לה את הדיכאון ואמרה שחייבים לעשות מעשה וזה לא שאני מאשימה אותה עכשיו, אבל שאולי שמואלי היה בסך הכל בן אדם בסדר ומה שאנחנו עשינו לו היה זדוני, נקודה.

ולא שהוא לא התנצל. הוא כן. רק לא מספיק הרגישו עליו את הכאב והכנות ואחותי שנראתה מעולה אז ולהוסיף את השיזוף של הים האדום, אמרה לו זה בסדר שאולי, אל תדאג, בוא נלך לשתות משהו בפאב של יפתח ונשכח מהכל. היא שלחה אותי להביא מהבית את המפתחות של הסובארו וביקשה ממני לנהוג. נסענו דרך השדות לפאב המדליק של יפתח ליד מאגר המים, רק מקומיים הכירו ואיזה קילומטר לפני, ליד השטחים של הכותנה היא אמרה לי לעצור והתחילה עם ההצגות שלה של החלפת זהויות וכאלו.

שאולי מאוד התלהב, הוא לא הכיר את הקטע הזה אצלה והיא עברה למושב האחורי לשבת לידו ואמרה לו – בוא נשחק כאילו חטפנו אותך ונצמדה אליו עם החזה והוא התחיל להתרגש ושאל – מה אני צריך לעשות והיא אמרה לו תיכנס לבאגז' כאילו הכנסנו אותך בכוח. זה כבר הדליק אותו לגמרי המילה 'בכוח'. היא אמרה לו – רק עד לפאב, זה יעזור לנו לשתות יותר ואתה יודע מה… ולי היא עשתה לי את הסימן המוסכם עם האצבע הקטנה של 'אני הולכת לדפוק את האידיוט', כמו שהיא סימנה לי שבוע שלם לפני, בנוגע לכמה ישראלים בסיני שהלכו לה אחרי התחת כאילו שלא ראו אישה יפה בחיים שלהם. אז לא התרגשתי יותר מדי ומצאתי את עצמי מצייתת לתכנית שלא אני המצאתי. לקחת בחשבון שאחותי גם גדולה ממני בחמש שנים.

שאולי נכנס לבגאז' ברצון, נשכב בתנוחת עובר כמו תינוק ואחותי סגרה מעליו, נעלה, נתנה לי בחזרה את המפתחות ואמרה – סעי. ישבנו בפאב על שני חצאי ליטר גרמני לפחות שעה וחצי, הזמן ממש רץ. לפני שהלכנו היא נכנסה למטבח שלהם וביקשה לקנות ביצה. גם אותי הפתיע לראות אותה פותחת את הבגאז' בחשיבות עצמית של שחקנית פורנו ומפצחת לשאולי שהיה חצי מעולף את הביצה על הראש תוך כדי צווחות שקטות – גם זו ביצה שיכל לצאת ממנה אפרוח! לתשומת לבך, שאולי.

שאולי היה גמור מעלבון, תשישות ופחד ואני רחמתי עליו ואמרתי לו בוא נחזיר אותך הביתה, אבל הוא לא רצה ונשאר שם עומד בחניה סחוט, מלוכלך והמום. היה ברור לנו שהוא לא יתלונן במשטרה או בשום מקום אחר. מה הוא כבר יכל להגיד? שתי מטורפות שלא האכלתי להן את התרנגולות טסטוסטרון נעלו אותי בבגאז' ומרחו עלי ביצה חיה?
הוא באמת לא הגיש תלונה לאף אחד רק עזב את הישוב כעבור כמה חודשים, לא חושבת שבגלל זה. ואנחנו לא דיברנו על זה יותר. עד היום.

בד על עץ

בין שמונים ותשע לתשעים ושלוש נסענו הרבה הלוך ושוב, סטודנטיות לצילום אפליקציות בד על עץ  – 'מהמצטיינות שהיו לנו', ככה אמרו שאנחנו באקדמיה הנוצצת שהקימו כמה שנים קודם על קו התפר בין הכפר של הנוצרים החדשים והעיר שתקעו ליד הגבול. היינו, כפי שמקובל להגדיר – כאלו שניצלו ממדרון ההתחרדות התובעני בזכות כישרון אמנותי. בגיל רבע לתשע עשרה, ברגע האחרון לפני שהלבישו עלינו סופית אחד כבד שנשמור לו שבת-חגים-ילדים, חטפה אותנו הקרן הפמיניסטית לחילול מרצון והעבירה אותנו פאזה. ובאמת היה בנו רצון עז לחילול, עוד איך היה, בעתליה אפילו יותר מבי. אבל נאחזתי בהתלהבות שלה וגיליתי על עצמי די מהר שגם לי לא חסר. ממה לברוח.

זה בא לידי ביטוי בולט בעבודות שלנו כבר בסמסטר הראשון ולא שעשינו דברים דומים – לעתליה כבר אז, היה קטע אינטנסיבי עם קורדרוי על אורן ואני, שהייתי פחות מובהקת הלכתי למובן מאליו להתפנק עם תחרות על אלון. היינו מיעוט למהדרין והמפגש עם סטודנטים שלא באו מהרקע המיוחד שלנו, הפעיל עלינו לחץ די מיידי / מביך לחשוף את עצמינו. אם לא בציור-צילום עירום, או עירום למחצה, אז פורטרט עצמי כזה שרואים כל נקבובית ולו האדמדמה ביותר ועוד על לוחות דובדבן.

עתליה לא נכנעה ללחץ. היא ניחנה בביטחון עצמי ובעקשנות טובה, זאת אומרת בסוג של פוריטניות והמשיכה לאחוז פלחי נוף מסורתי בקורדרוי משתנה – צפוף עד מרווח לא משנה מה, אבל אני התחלתי להסתבך עם מה חושבים עלי ואיך אני נראית בעיני אחרים, נטייה שהובילה אותי בסוף להחלטה הטוטלית להצטלם עטופה בכפייה עשויה תחרה ירוקה, רק העיניים גלויות. ירוקה בדיוק בגוון הפס התחתון של הדגל הפלסטיני, חיבור שעבד מבחינתי מעולה על מנת לספק את מימוש הבגידה של מאיפה באתי.

מדובר על זמנים של לפני העידן דיגיטלי, כשצילום עדיין היה עובר דרך פילם ודובּי המורה לפיתוח צבע עזר לי לבנות בסטודיו של המחלקה הצמוד למעבדה, סט עם תאורה שתבליט פוליטית את מה שחשוב. הוא אמר שזה מצוין שהגבות שלי עבות, לא דקות ולא מסודרות מדי ובכלל שהצבעים שלי כהים וקשה להחליט עם אני שייכת לזן של הפולניים השחורים או בכלל מעדות המזרח על כל מה שטעון. כשהוא תחם אותי ככה כמעט לפאנל מפלגתי, הרגשתי שאני לא בעד ספק ומלאת דחף להחצין משהו שיש בו דעה אחת מתפרצת.

פורטרט של אישה מהודרת / אמן לא ידוע / סוף המאה ה-18

הוא שאל אם אני רוצה שהוא יעזור לי גם בצילומים עצמם, או שחצובה עם טיימר לשימוש עצמי יספיקו לי ומרוב שלא הייתי רגילה להיות עם גבר לבד בחדר, אמרתי שכן, שאני רוצה שהוא יעזור לי. נראה שזו הייתה התשובה הנכונה והוא התחיל לדקלם בפני שוב את כל הנושא של צמצמים מול חשיפה – ארוכה או קצרה. ברור שלא זכרתי בעל פה את כל מה שלמדנו בכיתה ושקוף שיתרון הידע השרה עליו נינוחות מועצמת והוא התחיל לפתח שיחה.

מאיפה את? כאילו שהוא לא ידע. הרי השונות של עתליה ושלי זרחה שם כמו גחלילית עם אלף קליינטים למרחקים ארוכים. אבל עניתי לו כאילו כלום מאיפה והוא שאל אם ההורים שלי הם מ'הדתיים הקשים', אלו שהיו מסדרים לי שידוך ומה זה אומר שאין לי בכלל בחירה. כל הדיבור הזה חיבל ביכולת שלי לגייס מסר חד משמעי בעיניים אבל הכל כבר היה מסודר והוא צילם אותי המון ובין לבין הציץ עלי בלי עדשה והמבט שלו נהיה רעב עד שהתחלתי לדמיין שאני עוגה.

כמעט עשרים שנה מאז שנטשתי את תחום היצירה האמנותית, השלמתי דוקטורט בלימודי נשים ומגדר וכיום אני מרצה מן המניין בחוג לאמנות ומגדר באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית. בכל קורס שאני מעבירה על התאוריה המאוד מורכבת של אנה ג. גריישן שמתמקדת באפקט נוֹפָרֵי התחרה בין נשים לגברים, אני מספרת לסטודנטים (לרוב סטודנטיות), את ההתנסות האישית שלי – איך כבר היה מאוחר בערב ולא נשאר אף אחד חוץ מאיתנו במעבדת הפיתוח כששמנו את הקונטקטים באמבטיית החומץ וחיכינו לראות מה יצא, דובּי המורה התפשט פתאום וביקש ממני לקחת את כל התחרות היפות שהצטלמתי איתן, להכניס פנימה עד שיספגו טוב טוב את הנוזל (כלומר עד שהחומץ ישחוט להן את הצבע), לסחוט ולנגב לו איתן את הכתפיים ואת הגב ואחר כך את החזה ואת הבטן ואת כל השאר. זה מאוד שרף לו, אבל זה מה שהוא ביקש אז זה מה שעשיתי. 

קרעי פָּרנגולת

זה לא קרה בבת אחת כמו רעם ביום סגריר, אלא בהדרגה. בהתחלה שלחו להם פתקים מתחת לדלת של הכניסה לבית, בהמשך עלו קולות מוזרים מהמרזב ולבסוף החלו החבטות והדקירות החדות בכתף הקדמית. ככה, חיברו שני אנשים די צנועים, ללא דרישות מוגזמות להפוך להיות הארנב של הדמוקרטיה. ומילא היה מדובר בדמוקרטיה לפי הספר, אבל דובר באחת על קרעי פָּרנגולת, אחותה מסריחת המקור של התרנגולת.

אם מתאמצים לגייס פרספקטיבה, מדובר כבר במיני היסטוריה, כי כיום מאחוריהם עשרות שנים בתפקיד הלא מתגמל הזה – שרק לפעמים מצליחים לחוות בו את הַמֵעֵבֶר – לחטוף איזו ארוחת ערב מצוינת על החוף במסעדה שמגישים בה צלופחים בעשב ים למנה ראשונה ולעשות אחר כך אהבה, לא סקס, בדיוק כפי שכתוב להם בקוד הגנטי – מבלי לשקוע בתוך רעיון חיצוני כמו טירונים.

הכל הרי בנוי על יופייה של סופיה. גופה הגמיש, עיני הבוטן הכחולות – צהובות שלה ושפתה העליונה שמזכירה בחוצפתה דובדבני פסגות, זורחים למרחוק ולוכדים בטבעיות את מבטו האטום של העם. זה יכול לקרות באיים במרכז הים הסגול, או באיזו מדינה נשכחת בדרום אמריקה. כשהעם חומד במבטו את הרצון הכל כך אנושי לקחת את המולד והמקרי של האחר ולשכפל אותו. זו בעצם כל התורה שעומדת מאחורי הג'וב שלהם – סופיה גורמת להם לרוץ ואנדרו כאופוזיציה, מלבה את המרדף.

אבל עם מה שקורה היום בעולם, גם אצלם הצטבר תסכול והיום כשישבו עם חברים שלא ראו מזמן, אורתודנטים ממוצא אסייתי בעלי קליניקה משגשגת, נוצרה די מהר התחרות הסמויה אך הצפויה – מי מהזוגות מרוויח יותר וחי חיים יותר רומנטיים. לקראת הקינוח, דר' ג'ונג סיפרה על השייט האחרון שלהם בדנובה של אוסטרליה ונמרחה לגמרי בצחקוקים מתפנקים כשתיארה את המופע של ריקודי הבטן ליד בריכת השחייה הגדולה (בכל הספינה היו לא פחות מחמש בריכות!) ואיך דר' ג'ונג בעלה, דחף שטרות לרקדניות כי זה מה שאמרו להם שצריך לעשות. הייתם צריכים לראות! היא השוויצה בחיים מאוד שבעים אם כי מורעבי אקזוטיקה וסופיה ששתתה קצת יותר מדי ולאחרונה החלה לחוש שחיקה מקצועית מגרדת, התנפלה עליה פתאום – 'להיות הארנב של הדמוקרטיה זה לא פיקניק ליישור שיניים ולא קרוז של חזירים!', תקרית שפחות או יותר סגרה את הערב.

היא שתקה כל הדרך הבייתה, גם כשחלפו ליד הפגנה של פנאטים עם שלטים שקוראים 'נשכב על הכביש עד ש…'. היא כל כך קיוותה שאנדרו יגיד שגם לו נשבר הזין, אבל הוא לא אמר. הוא רק עשה את מה שהיא הכי שונאת שהוא עושה, שר בשקט את 'סוזן' של לאונרד כהן, עם התה והתפוזים מסין.

אבישלום היפה

הם היו חבורה של חמישה משיחיסטים, תחרות לא פשוטה על תשומת ליבו הרחמנית של הבוחן מלמעלה, חוץ מאבישלום היפה שאף אחד לא העלה בדעתו שהתמקד בסתר ליבו דווקא באלוהים שביסוד הדברים שעל ובתוך הקרקע. הוא לא חשף בפניהם איך הוא מנשק בלילות בסיסי גזעי עצים, בעיקר פיקוסים שיש להם כוח כביר בשורשים ושיכולים להרים בית שלם אפילו כמה קומות ואיך הוא נכנס לאקסטזה מביקור במערות ברגע שכבר לא רואים את אור חור היציאה. טוב, אפשר להבין, אם היה מגלה להם היו חושבים שהוא פרימיטיבי.
ולא סתם קראו לו ככה, אבישלום באמת היה מאוד יפה. כמעט לא ראו עליו שהוא משיחיסט, הוא לבש כובע קש במקום כיסוי ראש מהסוגים המקובלים בתור וריאציות, כולל את אלו הסרוגים והרקומים הודי והחזיק צמה דקה עד התחת.

ונירית הנמוכה עם עצמות הלחיים המחודדות, שעבדה במשתלה ליד הצומת כבר עלתה עליו – איך שהוא בא לפחות פעם בשבוע, לא בשבת ברור, לברר כאילו פעם ראשונה על זנים חדשים, אם במקרה הגיעו. היא משוחררת כבר שנה וחצי מהצבא וכמה מחסומים יותר מדי עשו ממנה מועמדת ראשית לדוקומנטרי שהולך להתחיל להצטלם בסתיו, אחרי שמתן כ' הבמאי שהחליט לעשות בכל רף מחיר, יחזור מגיוס כספים המהול בחופשה באזור מונטריאול. יש לו משפחה וקשרים שם.

וכאילו לא היו דברים מעולם באותו שלישי שְרָבִי כשהוא הגיע, היא הרגישה סקרנות כמו אנתרופולוגית מול דמותו היפה והקדימה אותו עוד לפני שהספיק לשאול. קיבלנו זן חדש של ערבות בוכיות, זה יכול לעניין אותך? אבישלום היפה הסמיק, העביר את הצמה קדימה והתחיל למולל כאילו הוא מוסלמי שממזמז למחרוזת תפילות בתחתונים והוא בחיים לא, ברור שלא!

היא הבינה שזה אומר שכן, שזה מעניין אותו, למרות שזה היה לגמרי לא – נקבות בוכיות מעולם לא השתלבו אצלו בחזון. רק מתוך נימוס, כי בכל זאת קודים ואבישלום היפה מאז ומתמיד נעים הליכות והלך אחריה לאזור של שתילי העצים בשלווה שכבר לא רואים היום וכשעברו ליד שורת הזיתים הוא נעצר לרגע והיא אמרה – מהרי יהודה והוא חייך אליה כל כך לעומק עד שהיא כמעט סיפרה לו על הסרט.