לא בארץ בחג

בעברם הלא רחוק יחסית של מאה אחוז הזוג היפה ביותר מבין אלו שהתחילו לארוז שלשום אחר הצהריים וטסו היום לפנות בוקר לדיל מעולה, מאורגן, כולל על ראש השנה חוזרים לפני כיפור, הייתה לכודה עמוק בדיחה גסה, שפשוט הרסה להם מהערב הראשון ששמעו אותה את חיי המין הלוהטים שחלקו משגשג לפניה. אף אחד מהקבוצה שנסעו איתה, חברים טובים מהעבודה ואף אחד מהמשפחה כמובן לא יכול היה לנחש – גם בגלל היופי והרעננות שמפיצה הנוכחות של שניהם (איפה בני חמישים וחמש?… מקסימום ארבעים וחמש!) וגם בגלל הילדים המוכשרים והמדהימים שלהם – הגדול כבר קצר מאסטר מולקולרי והקטנה תלמידה מצטיינת ורוקדת סולו בהופעות של הלהקה התיכונית של גנית הראלי – וגם בסנדוויץ', במיוחד בהשוואה למה שסטראוטיפית מרים ראש במשפחות אחרות, ממש אין במה להתייבש. מותק של ילד.

אז כן, ככה, בהתחלה היא הורידה ביניהם לגמרי את החשק מכל מגע ישיר, כף יד על עור חשוף, סתם, אפילו ליטוף לחי לא היה בא בחשבון. איזה שבועיים של הלם. בהמשך, כשניסו לשכוח כל אחד בדרכו המודעת והמצטנעת אך הלא משתפת, נהייה קושי עצום למשל, בלכבות את האור ולהיכנס לתוך מהלך, גם אם הדרגתי – רק המחשבה על שערה אחת של השני/ה שבגדים בדרך כלל מסתירים ואת/ה לא יכול/ה לוודא בעיניים פקוחות מה נדבק אליה קודם, עשתה קֶצֶר. מנגד – באור מלא, בכלל אסון, הפחד מה ילד יום ובום טראח התרסק היצר. ואלו רק קיצור תולדות בראשי פרקים מרפרפים, לספק רקע ממש חפוז.

אבל ביוני השנה, משהו כמו שש שנים אחרי, אולי בעצם שבע, הצליחו סוף סוף לדבר על זה מבלי להתפקע מצחוק דוחה של הרס עצמי, והגיעו להחלטה מתמודדת ושפויה, לשים לעינוי קץ בחופשה מאורגנת לסלובניה הקסומה. למחרת ראש השנה הם מתכננים לכלות למנוולת את הצורה בטורקיז הצלולים של נהר הסוצ'ה, לה ולכל הקללות שהיא מצלקת על בשרם. וגם אם המים יהיו קפואים, כבר חשבו מלמפרע על איך להטביע אותה מבלי שיראו אותם משקיעים אגבית – כי חס וחלילה להיכנס לאיזה כלא אצל המטורפים שם, צריך מאוד להיזהר, ממה שהם שמעו לסלובנים אין בכלל חוש הומור.

נהר הסוצ'ה (הצילום: Sl-Ziga)

כ' ר' מ' ל'

אבל את המגע (הטאץ') האמנותי הרוויחה דווקא בטכניון בחיפה – שם העבירה לאחר כמה שנות הצלחה בתחום, קורס מבוא לעיצוב במתכת במחלקה לארכיטקטורה שנה א' – ולקראת האביב פגשה חזיתית את מה שהכרמל יודע לעשות לךְ אם את פנויה. רגשית כמובן, כי מעשית היא לא הייתה פנויה. אבי כבר נסחב אחריה יותר משבע שנים, מתוכן שלוש של נשואים ובימים שהיא הייתה נשארת ללון בחיפה היה מתקשר או מסמס לה כל מקסימום שעתיים היא לא מגזימה, עם שאלה או בשורה טריוויאלית אחרת.

אז בדרך כלל באולמות הסטריליים של המחלקה, אבל ביום סיור אחד עם הסטודנטים ברכס הכרמלי לאחר סקירת יסודות במנזר של המוחרקה כשהמשיכו לסריקת חורש טבעי שספג על בשרו את השרפה האיומה היא פתאום הרגישה את הטרנספורמציה מבפנים ובקשה מכולם סליחה. היא הייתה חייבת כמה דקות לעצמה, הים התיכון נשבר לתוך האופק הרבה מעבר לפרופורציות, כאילו הוא אוקיינוס ובקצות אצבעותיה דגדגה בערה שקשה לתאר, ליצור מכלום בשביל כלום. וכשאבי מעצב תעשייתי בעצמו, התקשר תוך לא יותר משעה לספר לה על הפתיחה לתערוכה של דניאל ג. שלמד איתם ועכשיו מעצב מיניאטורות של שעוני יד וקיבל חלל מדהים ביפו להציג את ההישגים הנמכרים שלו לחו"ל – כשראתה את המספר על הצג פשוט לא ענתה, לא היו לה מילים בשבילו, אפילו שהוא התקשר מהבית שלהם בכפר סבא. עיר נורא נחמדה.

כבר היה יום חמישי וסוף שבוע מלא משמעויות ומשפחה שני צדדים עמד לה מול העיניים והיא חשבה שהיא משתגעת איך תרוקן אותו, במיוחד כיצד תשתיק קצת את אבי שיפסיק לקדוח לה חורים טרנדיים בראש ולא ייתן לה לחשוב ריק. בנוסף, מלבד אותה פנטזיה למחוק מסרים תרבותיים וציבוריים היא מצאה את עצמה משרבבת את האותיות כ', ר', מ', ל', כמו איזה פסיכית שנדפק לה הראש בהודו מרוב צ'אי מסאלה. ואפרופו מסאלה באמת לא היה לה עם מי להתייעץ חוץ מעם שיפרה המורה המעולה שלה ליוגה שהייתה חריפה מנטלית אך לחלוטין לא מחוברת, זאת אומרת לחיים שלה באופן פולשני ושפרה ישר אמרה – תיסעי, תעזבי את אביל'ה בבית ותיסעי. לאן לנסוע, שיפרה? לכרמל או להודו מה שיותר קרוב בשבילך, את חייבת את זה לעצמך.

מתמיד הייתה בחורה רגליים על האדמה ולמרות הנזקקות הזמנית לעצה דחופה לא היה קשה לברור את האורז מהעדשים, הרי כל מורה מתחיל ליוגה יגיד לך 'להודו' והיא ארזה מזוודה קטנה ועל שבת בבוקר הטיסה את עצמה לשפיץ של האוניברסיטה בחיפה הבניין המכוער ששובר את הנוף ומחודד מרוב אתיקה עד למחט דקיקה שלא רואים. שם בדיוק, על הקצה, התיישבה מרפדת תחת בכרית שקופה והתחילה לפסל מהזיהום הצפוף חמסות שש אצבעות ללא עין הרע. היא לא הייתה באותו הזמן במחזור וגם לא פעלה מתוך אנרגיית מיחזור מאגית, אלא בנטו הכי שפוי ואפשרי, יצרה לעצמה אירוע מכונן, פרטי מאוד, של אמן נולד.

הסרט

מכרים וקרובי משפחה מכל הקשת לחצו לא לשתף החוצה בשום אופן, גם לא אם צילה הגדולה מבקשת, כי מצילה הקטנה אף אחד לא החזיק או דחף, לא מניות ולא קרדיט אנושי אחר. לכן כשדוד שלי יוסי פנה אליי עם הבקשה לצלם ולערוך עליו סרט במטרה שירוץ בכל המשפחה פלוס תקווה שיגרור אחריו גם עניין ציבורי, הרמתי גבה. אתה יודע שהם נגד. מה אכפת לי? זה לא עניינם. אבל אתה לא יכול להתעלם שזה לא שופך רק עליך, זה פותח על כולם, זאת אומרת על כולנו. נכון, שאתם חארות מזוייפים! הקול שלו רעד וכעס ואז התייצב….אה…את לא. גם אני, אני יודעת. טוב, אולי רק קצת, רק בגלל הנאום שתקעת אז אצל ארנוני ביבנאל.

זה לא היה קצת, הייתי אז רעבה בול על אמצע החודש והתנפלתי עליו כמו חיה רעה ויוסי רואה דקויות ובטח יודע טוב מאוד שאני מרגישה מאז אשמה וחייבת לו וזו בטח הייתה הסיבה שהוא פנה אליי ולא אל אחותי שעורכת סרטים עם מוזיקה נהדרת פי מאה טוב ממני, אבל שהתה כל התקופה ההיא בחו"ל ולא הייתה מעורבת ועכשיו מלמדת בסם שפיגל, כאילו שיש לה זמן בשבילו. לא משנה, בשבילי ברור שמדובר בפרויקט מאוד אישי אבל מאז הדיפוזיה עם החלוקה של הבית של רבקל'ה בחיפה, נכנסתי גם לקטע חתרני ואני חושבת לנקוט עריכה בסגנון מתפזר, כך שהסיפור של יוסי יעבוד כמו שבשבת שמתפרקת לצופה בפרצוף, להעביר פיזית מרגיז דרך השרירים הקטנים שבזויות העיניים, שהוא יכל להיות מישהו, סמל, אם לא היה לו אותנו – משפחה תובענית מדיפה סירחון מאליטיסטיות צדקנית שלא לומר מלחמתית.

לא להאמין שאחרי כל הבלאגן עוד הדביקו לו את הכינוי 'טינופת' ומה הוא בסך הכל רצה? שיתנו לו להפוך את האורוות הישנות במטולה לקן צרעות שלום להלין בו כל הבתולות שלו ולרסס יוזמות מדיניות. כן, במקום לאכלס את החללים דחוס במסעדת גרגירים או בצימרים לתל אביבים או כל מיני רעיונות דומים של דודה ברכה והבנות שלה, דליה וחדווה בנות הדודה עבות הקרסול שלי. 

אוון ג'ונס / מתוך 'ההיסטוריה של יוסף ואחיו' / 1969

והיום, אחרי שצילמתי את רוב החומר אני רואה את זה לגמרי אחרת, נשאר לי רק לחשוב איך לקצוץ ולהגיש הוגן את השורה התחתונה של המחטף – איך בסוף לא נהיה מזון גורמה ולא בתולות. איך ארגון כ.נ.ע.ן לשימור אתרים שם כף רגל חסונה בינינו, סימם אותנו בכסף ותלושי נדל"ן חלופיים וגרם לנו למכור את יוסי והחלומות שלו לטובת סבא צבי. כי כולם חוץ מיוסי אמרו ולא הפסיקו לטחון שזה מה שסבא היה הכי רוצה, למרות שכולם יודעים טוב מאוד שסבא צבי הכי אהב את יוסי ובעצמו היה צריך למות כדי שסבתא רותה לא תמנע ממנו יותר מלהציץ אפילו ברמז על בחורה עם צד שמאל. נו, הכל בגלל אותה ההיא שקבורה יחסית קרוב לרחל המשוררת ואסור לדבר עליה.