מעודף שֵׂכֶל לא

לחברה קרובה של ההורים שלי היה קטע אינטנסיבי עם ינשופים, היא הייתה לפי כל הגדרה ינשופאית מאוד כבדה. המדפים בסלון שלה היו תמיד על סף קריסה וכשהיו מעירים לה – 'סילבי, רחמנות על המדפים', היא הייתה אומרת – הם נהנים מזה, חוץ מזה מעודף שֵׂכֶל אף אחד עוד לא מת. תשאלו את צבי.

מי יכל לשאול את צבי? תמונתו המוגדלת בשחור לבן הייתה ממוסגרת בעץ טבעי, תלויה בסמוך לקבוצת הינשופים האפריקניים. מאז שאני זוכרת את סילבי, שזה בערך מגיל שבע, הוא כבר היה מת. והיה להם ילד אחד, דרור. תמיד כשבאנו לבקר אצלם או שהם אצלנו, ציפו מאיתנו שנשחק ביחד כי היינו בערך באותו גיל.

דרור תראה לתמר את אוסף החיפושיות שלך. לא רוצה, אמא. למה לא? תמר אוהבת חיות, נכון תמר?
נכון, עניתי, אבל לא רציתי לראות את החיפושיות של דרור, רציתי שהוא יספר על אבא שלו ולמה הוא פרש בשיא – זאת אומרת מת בגיל שלושים ושתיים. באוטו, בדרך חזרה מהביקורים אצלם (הם גרו בכפר סבא), אמא שלי תמיד הייתה אומרת – צבי היה גבר כל כך נאה ואבא שלי היה נאנח כאילו שזה לא נכון, אבל לא מתווכחים על מי שכבר איננו ולא יכול להגן על עצמו.

נאה או לא, אני לא שאלתי ודרור לא סיפר לי. עד השבוע כשזיהיתי את דרור קלמנוביץ', כחבר בקבוצת 'אמנים וציפורים' בפייסבוק. בהתחלה לא נפל לי האסימון שזה הוא, למרות שהוא לא מסתתר כמו הרבה אחרים מאחורי שם חלקי או כל מיני כינויים מצויצים כמו – 'החוחית', 'הבולבול הגדול', 'חסידה שמביאה תינוקות' וכאלו.

ופתאום אני קוראת את מה שהוא כתב על אמא שלו, שהייתה מכורה לכל אמנות שנוגעת בינשופים ומוסיפה כל שבוע שבועיים, עוד ינשוף לאוסף שלה ואומרת מה שאומרת לכל מי שמעיז לשאול עד מתי, על החכמה שאינה יכולה להמית.

והחוחית שההתנהלות שלה בקבוצה מאופיינת בחשפנות פרובוקטיבית, שאלה אותו בתגובה – ומה אבא שלך היה אומר על זה? כי אבא שלי ממש שנא את האוספים של אמא שלי, הם היו רבים על זה המון, שהיא סותמת את הבית. כל הסלון שלנו היה מלא בחנוכיות.

ודרור קלמנוביץ' השיב לה מהר מאוד, תוך דקות ספורות, שאבא שלו נפטר כשהוא היה בן שש. הוא היה רופא אף אוזן וגרון אבל הצליח למות מדלקת ריאות שהסתבכה. אמא שלו התחילה לאסוף ינשופים רק כשהוא היה בן שמונה, בערך שנתיים אחר כך.

צביקי

עוד לפני שנתיים התחילה לחפש במרץ אמנים שיש להם קשר ישיר, או כאלו שממש לחמו, או בני משפחה ואז בבת אחת נחת לה בְּבּוּם שהיא לא רוצה שום תערוכה. צביקי שלה לא אהב אמנות וגם לא כל כך מוזיקה, מה שכן הוא היה נורא יפה וכבר היה אבא כשנפל, וחוץ מאותה ואת עידו בן השנתיים וחצי, אהב מאוד גם כמה וכמה ישבנים של חברות שלה. אז, היו צובטים, זה לא היה נחשב להטרדה ולא היה לה אכפת – מי שלא רוצה שלא יאמין, חוץ מזה היה לו טעם טוב. למען האמת מעולה.

כשעומדים כל שנה בסתיו, באזכרה ליד שורת הקברים עצי אורן דלילים מנסים לתת צל לרוב יום שרבי, מתחת למשקפי השמש הכהים היא חוזרת ואומרת לעצמה – תודה, תודה רבה צביקי שהיית כל כך יפה ושאהבת את הישבנים הנכונים והם אהבו אותך, כי במהלכו הטרגי של פרק א' בחייה כשנשברה לחתיכות שבקושי אפשר לראות, עדנה וציפי ופנינה היו התמיכה הכי נאמנה ומועילה שאפשר לבקש.

איתן היא גם קבעה לשבור את הראש, מה בכל זאת לעשות לציון הארבעים – אם לא תערוכה ולא מופע, וסרט כבר עשו – אז מה כן? וציפי אמרה שזה מזכיר לה את העובדה שאף פעם אין מה לקנות למיכאל מתנה ליום ההולדת, גם הילדים משתגעים. כל שנה אותו סיפור, כמה ארנקים וגרביים כבר אפשר לקנות לאבא אחד? ואם יוצא יום הולדת עגול, אז בכלל צרה. והשנה זה לגמרי יום הולדת עגול. אם משהו אחר לא היה קוטף אותו בדרך, צביקי יכל להיות היום בן שישים ושמונה.

בחמאם של ג'ורקי את יכולה לחמם לעצמך את התחת איך שבא לך – בתדלוק שרפת זרדים והצתת מדורת עשן, בתמלול אדי מלח הארץ, או בתגבור ממשלתי מעבר לקווים בואך חציבת הר באבן. וארבעתן רבצו שם כמעט יומיים שלמים במגבות לבנות על מנת להגיע להחלטה שצביקי כמאמר הקלישאה – יותר מדי אהב את החיים מכדי לחגוג לו כזה יום הולדת.

 המתרחצות / ז'אן-לאון ז'רום

צום ארבעת המינים

בשדה של תרגילי ממשק פורנוגרפי יש המון אפשרויות. כשלמדתי את התחום, קורס של ארבעה שבועות מרוכזים, בשלב מתקדם למרצה כמעט נפלט הביטוי – 'השמים הם הגבול', אבל ברגע האחרון כאילו התחרט. ייתכן שחשש להסתבך עם מה שקורה למעלה, כי היו שם באזור המון כנסיות. מצד שני – הטרדתי את עצמי – זה שאתה הולך להוציא לאנשים את הריר של המיץ לא בהכרח אומר שאתה לא יכול להיות אדם מאמין, אולי אפילו להפך.

ומחשבות כאלו מאוד מעסיקות אותי מאז שנכנסתי לפרקטיקה של עבודת התכנות המסוימת הזו, במיוחד לקראת יום כיפור – האם שיגרה כמו שלי עשויה להוביל לחתימה רטובה ורוטטת שמתחזקת טוב את הלב, או לישות מיובשת כבויה ובלויה שאלוהים פשוט מתעב.

והשבח לאל שהשנה, במקרה או שלא, צירוף מיקרים או שרצה הגורל ומפגש אנושי מאוד מפתיע הקל עלי ופתח בפני פרשנות פילוסופית מרעננת והכוונה לקשר ארוטי לא מובן מאליו שנגלה מולי בין צום לצום.

בסוף אוגוסט בישיבת צוות לקראת הקמת אתר עבור אנתרופולוג ביזאר מאחת השכונות הטובות של העיר, נחשפתי לראשונה לתיאוריה (שהוא פיתח, דוקטורט והכל) על צום ארבעת המינים. טקס שהוא מפעיל גם על עצמו, גם יהודי – ולמרות שהתוכן לחלוטין פורנוגרפי על פי כל קריטריון, השתכנעתי לגמרי שניתן להפיק ממנו ממש הארה, אפילו תזונה רוחנית אם מותר להתנסח באופן נרגש ופרדוקסלי מבחינה מילולית.

הוא מצא מקבילה גופנית לארבעת המינים שכולנו מכירים ומתנזר ממנה כל כיפור, כמעט יומיים שלמים. אולי לא בשביל כל אחד זו כזו דרמה, אבל על פי הערכתו זה יכול לתפוס חזק מאוד לפחות חמישה עשר – עשרים אחוז מהגברים בביצים ועשרים וחמישה – שלושים אחוז מהנשים באזור נקודת הג'י זווית של שלושים מעלות דרומית מערבית לדגדגן.

הקשבנו לו בענין רב והדברים נשמעו מופשטים בלשון המעטה, אבל אף אחד לא העז לבקש דוגמה – למרות שאנחנו רגילים לחומרים יותר מִקשים. לדעתי וכמו שאני מכירה את עצמי ואת בוב, דיויד וסאלי הפרועה, השילוב של גוף חי עם נשגבות ספירטואלית הלחיץ ושיתק את כולנו, אלא שבסוף לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו ישירות איך הלכה למעשה כל העסק הזה עובד.

הוא הסביר באופן ממש מעודן, על מכסה המנוע שאתה סוגר על עצמך מרצון, כולל אזיקי הפלטינה וכפפות הפוליאטסר ואיך הם חונטים את כל ארבעת. המינים. אחר כך קפץ באלגנטיות, כנראה על מנת לרכך את האווירה (בטח נראינו קצת המומים…) וסיפר על מבחר שופרים לא קונבנציונליים ואיך תוקעים איתם וגם אמר שטוב שהזכרתי לו – הוא רוצה להכניס לחצן אתרוגי לרכישת קרן תאו חשמלית בעמוד השער.