צביקי

עוד לפני שנתיים התחילה לחפש במרץ אמנים שיש להם קשר ישיר, או כאלו שממש לחמו, או בני משפחה ואז בבת אחת נחת לה בְּבּוּם שהיא לא רוצה שום תערוכה. צביקי שלה לא אהב אמנות וגם לא כל כך מוזיקה, מה שכן הוא היה נורא יפה וכבר היה אבא כשנפל, וחוץ מאותה ואת עידו בן השנתיים וחצי, אהב מאוד גם כמה וכמה ישבנים של חברות שלה. אז, היו צובטים, זה לא היה נחשב להטרדה ולא היה לה אכפת – מי שלא רוצה שלא יאמין, חוץ מזה היה לו טעם טוב. למען האמת מעולה.

כשעומדים כל שנה בסתיו, באזכרה ליד שורת הקברים עצי אורן דלילים מנסים לתת צל לרוב יום שרבי, מתחת למשקפי השמש הכהים היא חוזרת ואומרת לעצמה – תודה, תודה רבה צביקי שהיית כל כך יפה ושאהבת את הישבנים הנכונים והם אהבו אותך, כי במהלכו הטרגי של פרק א' בחייה כשנשברה לחתיכות שבקושי אפשר לראות, עדנה וציפי ופנינה היו התמיכה הכי נאמנה ומועילה שאפשר לבקש.

איתן היא גם קבעה לשבור את הראש, מה בכל זאת לעשות לציון הארבעים – אם לא תערוכה ולא מופע, וסרט כבר עשו – אז מה כן? וציפי אמרה שזה מזכיר לה את העובדה שאף פעם אין מה לקנות למיכאל מתנה ליום ההולדת, גם הילדים משתגעים. כל שנה אותו סיפור, כמה ארנקים וגרביים כבר אפשר לקנות לאבא אחד? ואם יוצא יום הולדת עגול, אז בכלל צרה. והשנה זה לגמרי יום הולדת עגול. אם משהו אחר לא היה קוטף אותו בדרך, צביקי יכל להיות היום בן שישים ושמונה.

בחמאם של ג'ורקי את יכולה לחמם לעצמך את התחת איך שבא לך – בתדלוק שרפת זרדים והצתת מדורת עשן, בתמלול אדי מלח הארץ, או בתגבור ממשלתי מעבר לקווים בואך חציבת הר באבן. וארבעתן רבצו שם כמעט יומיים שלמים במגבות לבנות על מנת להגיע להחלטה שצביקי כמאמר הקלישאה – יותר מדי אהב את החיים מכדי לחגוג לו כזה יום הולדת.

 המתרחצות / ז'אן-לאון ז'רום