מעודף שֵׂכֶל לא

לחברה קרובה של ההורים שלי היה קטע אינטנסיבי עם ינשופים, היא הייתה לפי כל הגדרה ינשופאית מאוד כבדה. המדפים בסלון שלה היו תמיד על סף קריסה וכשהיו מעירים לה – 'סילבי, רחמנות על המדפים', היא הייתה אומרת – הם נהנים מזה, חוץ מזה מעודף שֵׂכֶל אף אחד עוד לא מת. תשאלו את צבי.

מי יכל לשאול את צבי? תמונתו המוגדלת בשחור לבן הייתה ממוסגרת בעץ טבעי, תלויה בסמוך לקבוצת הינשופים האפריקניים. מאז שאני זוכרת את סילבי, שזה בערך מגיל שבע, הוא כבר היה מת. והיה להם ילד אחד, דרור. תמיד כשבאנו לבקר אצלם או שהם אצלנו, ציפו מאיתנו שנשחק ביחד כי היינו בערך באותו גיל.

דרור תראה לתמר את אוסף החיפושיות שלך. לא רוצה, אמא. למה לא? תמר אוהבת חיות, נכון תמר?
נכון, עניתי, אבל לא רציתי לראות את החיפושיות של דרור, רציתי שהוא יספר על אבא שלו ולמה הוא פרש בשיא – זאת אומרת מת בגיל שלושים ושתיים. באוטו, בדרך חזרה מהביקורים אצלם (הם גרו בכפר סבא), אמא שלי תמיד הייתה אומרת – צבי היה גבר כל כך נאה ואבא שלי היה נאנח כאילו שזה לא נכון, אבל לא מתווכחים על מי שכבר איננו ולא יכול להגן על עצמו.

נאה או לא, אני לא שאלתי ודרור לא סיפר לי. עד השבוע כשזיהיתי את דרור קלמנוביץ', כחבר בקבוצת 'אמנים וציפורים' בפייסבוק. בהתחלה לא נפל לי האסימון שזה הוא, למרות שהוא לא מסתתר כמו הרבה אחרים מאחורי שם חלקי או כל מיני כינויים מצויצים כמו – 'החוחית', 'הבולבול הגדול', 'חסידה שמביאה תינוקות' וכאלו.

ופתאום אני קוראת את מה שהוא כתב על אמא שלו, שהייתה מכורה לכל אמנות שנוגעת בינשופים ומוסיפה כל שבוע שבועיים, עוד ינשוף לאוסף שלה ואומרת מה שאומרת לכל מי שמעיז לשאול עד מתי, על החכמה שאינה יכולה להמית.

והחוחית שההתנהלות שלה בקבוצה מאופיינת בחשפנות פרובוקטיבית, שאלה אותו בתגובה – ומה אבא שלך היה אומר על זה? כי אבא שלי ממש שנא את האוספים של אמא שלי, הם היו רבים על זה המון, שהיא סותמת את הבית. כל הסלון שלנו היה מלא בחנוכיות.

ודרור קלמנוביץ' השיב לה מהר מאוד, תוך דקות ספורות, שאבא שלו נפטר כשהוא היה בן שש. הוא היה רופא אף אוזן וגרון אבל הצליח למות מדלקת ריאות שהסתבכה. אמא שלו התחילה לאסוף ינשופים רק כשהוא היה בן שמונה, בערך שנתיים אחר כך.