אין ממה לפחד

אלון תמיד אמר לה שאין לה ממה לפחד וגם יוני אמר את אותו הדבר וגם איתן וגם יותם – שמבּין כולם היה הכי קרוב אליה בגיל וגם מנטלית. שניהם למשל חלקו חיבה מזככת לליטוף קרפדות פרא והיו נוסעים בחורף במיוחד לערוץ בנגב הצפוני שלא הרבה מכירים. היא גילתה את המקום בשירות הצבאי שלה בבית ספר שדה 'שדה בוקר'. הדריכה מלא חיילים מסביב לאותו מעיין קטן שזרם ממנו נחל אכזב, לרוב. אגב, שם פגשה לראשונה את יותם שהיה מ"פ של יחידה אלקטרונאים שבאו ממתקן בהר מירון מחוברים לאנטנות. הוא גם היה מחובר חזק, אבל גם אהב מאוד טבע, בעיקר יצורי מים.

אבל פרשת הדרכים לא הייתה קשורה אצל ד' לטעם בגברים, אלא יותר למצפן פנימי שביר וכמובן לגבהים יחסיים. כך, שכשגברים כמו אלו שהיה להם איתה עניין, אמרו לה לא לפחד הם בעצם לא ידעו על מה היא מדברת, וזה הגיע למצב כמו גורלי של – לשתף או לא – עם גדי, בחור גדול עם איזון חיובי. ואז היא באה אליי.

הייתי מוסמכת בעבר, אבל מאז שרישיוני נשלל, רק כאלו שנרתעים חזק מלהיכנס לדאטה בייס הממשלתי מגיעים אליי. בטפטוף, לא הייתי אומרת בהמוניהם. ומשמח אותי שלמרות האפס שסיבך אותי אז, אני עדיין יכולה לעזור. ובמקרה של ד' נוצרה מיד כימיה מעולה ולא הרבה זמן אחרי, מצב מושלם לנסיעה.

Sita Ram/On the banks of the Ganges/1820

מצאתי את עצמינו על שפת הגנגס בהודו. זו כמובן הייתה גם התמודדות עם הפחדים שלי, לא פחות מעם שלה, אחרת אין שום טעם. אני לא מאמינה בגישה פטרונית. כך שבהתחלה היה לי מאוד קשה להיפטר מהתלות האובססיבית בסטריליזטור נוזלי. לא יכולתי להתאפק מלקחת כמה ליטרים טובים שמלאו את כל המזוודה שלי, אבל בהמשך לאחר שראיתי מה שראיתי, הנחתי, ויותר חשוב שד' הניחה.

באחר הצהריים הרביעי שלנו שם, ריח מעושן ומי הנהר העכורים כיוונו מעלה או שתיים מזרחה ועל פניהם צפים כל מיני, וד', שיום לפני אמרה שהיא מאוד מעריכה את המאמץ אבל לא חושבת שיש סיכוי, ירקות בקארי שורף מעלים דמעות בעיניה, הוציאה מהתיק קרן של גדי שהייתה עטופה בבד כותנה לבן, הידקה לפיה בשתי ידיים וצעקה פנימה שהיא פוחדת מהחיים פחד מוות. אלמנטרי, ישיר, טבעי.

חברתי המעושרת

מקרסוליה העבים נשרו אצות ים תיכוניות והוא אמר לה ככה אני הכי אוהב אותך, אסלית. בת של פרופסור לדגים בשוק מחנה יהודה שהפך לאימפריה ושנאה את המילה 'אסלית' תאומתה המאוחרת של המילה 'גזעית' שהייתה כל כך שכיחה בנערותה. אבל הידקה שיניים, גם בלילות, רק לא לתקן את החזיר האשכנזי וכשהתקשרה לספר לי עד כמה נמאס לה לצאת מהמים היקרים של חוף קיסריה, הפרטי, בחלוק מגבת לבן שרוך זהב רק כדי שהוא ירגיש שיש לו בבית כוסית מהמיתולוגיה, לא ממש הקשבתי לעומק דבריה, כי כל המחשבות שלי היו מרוכזות בפרויקט הנחל ובכך שאגף הנוער של המומה בניו יורק הציע לי שלשום להציג את הציורים הקטנים של הנחל אצלו כתערוכה מתחלפת. ממרץ!

מרחתי אותה ב-אחותי והתכוונתי חברתי הקרובה רחוקה – מה אכפת לך מילים? מושיק אוהב אותך ואת אוהבת ים ותמיד רצית מרפסת לים אז תחליקי. עצה כזאת מטומטמת אני לא זוכרת מתי נתתי למישהו, אבל באמת שלא מתוך רוע זדון, יותר בגלל העדר יכולת לחלוקת משאבים, אם אפשר לכנות כך בצניעות, את ההצלחה הפוטנציאלית שהתחילה לעלות לי לראש.

ולא שחמוטל ומושיק העשירים מאוד, אי פעם התענינו באמנות שלי או חשבו לתמוך במאבקי לצוף מעל הביצה החזותית הלא מפרנסת. מעולם לא, אבל כן קיבלו ממני תחריט נחושת מקורי משהו כמו מטר על שבעים נייר עבודת יד, מקורי שהבאתי להם לחתונה – שלו השנייה ושלה הראשונה ומעולם לא ראיתי אותו תלוי אצלם אפילו לא באחד מחדרי השירותים ויש להם שלושה ברב מפלסי.

(מתוך פרויקט 'הנחל')

באמצע הלילה תפסתי את עצמי. אולי חמוטל לשעבר מיכאלי עכשיו XXXXX אומרת לי בשפה של גאוגרפיה מקומית, שהיא בעצם אישה מושפלת אולי אפילו מוכה. ומחר בבוקר לפני שאספיק 'קריסטל קריק' למי שירצה לכל מי שיסתקרן לגבי נחל המודל האמיתי, חמוטל כבר תהיה איזה כותרת עצובה בעיתון. אז אני מתקשרת אליה כשאצלנו שלוש לפנות בוקר ובקיסריה אחת בצהריים. את בסדר? בטח מתוקה, למה? אמרת אתמול משהו על מושיק….? מה אמרתי? על זה שהוא קורא לך… חשבתי שאולי את רומזת ש…? שמה? לא יודעת ולא ידעתי איך לצאת מזה באמצע הלילה… אז אמרתי שחלמתי חלום רע והייתי צריכה לבדוק אם הכל בסדר.

אני לא קוראת מגזינים לגברים, מה יש לי לחפש שם? גולשות גלים עם חוטיני? אבל בעלי הפנה אותי היום לראות את הכתבה על מושיק XXXXX, שהוא לא סובל, אבל מכיר כמובן דרך חמוטל. מושיק מספק שם חומר מצטבר מניסיון אישי בנוגע לסקס חלומי על יאכטות ומברבר על כמה חשובה התפאורה לנשואים מושלמים ואז מפליג כמשורר בתיאורי החוף הנשקף מחדר השינה שלו ושלה. הצילומים המגוונים את הטקסט המאלף מהיאכטה שלהם ובאחד מהם, אני פשוט המומה – מה תלוי מעל המיטה הזוגית בענקית קינג סייז בכיסוי הדפס שחפים? לא, לא, מצחיק מאוד, לא התחריט ההוא שצרבתי בציפורניים שחורות – צילום בגווני סֵפְּיה רכים, בו חמוטל בעירום מרומז מנשקת צרפתית דג.

הדרך לקיבינימט

בואי אני אוציא לך מהכספומט של השוק את העשרת אלפים דולר המחורבנים בכמה פעמים ומצידי תעופי לקיבינימט. אני לא יודעת איפה זה קיבינימט (למרות שאני מכירה את התרגום מרוסית), אבל באנגלית זה לא נשמע יותר טוב. בעבר הוא היה מתקמצן אפילו על להזמין אותי לאיזה פסטה פרימוורה, אה לא, זה 'האביב' של בוטי'צ'לי, ציור שאני נורא אוהבת וגם על פוסטר שלו שרציתי הוא התקמצן, אבל עכשיו כדי שאני אסתלק הוא הסכים לעשרת אלפים דולר כאילו הוא מלך הנדיבים. סתם תקעתי מחיר והוא ישר התנפל על המציאה. בהמה.

רק פה הוא התחיל לדבר אלי באנגלית, כשהייתי פקידה שלו בגולני הוא בקושי דיבר איתי, שום שפה, אבל לפני שעזב את אשתו בשבילי אמר שהוא חולם עלי בספרדית כמו השיר ההוא והוא בכלל ממוצא רומני. ברקוביץ'. ברקוביץ', אתה רוצה קפה? ברקוביץ' אפשר לצאת הביתה?
הייתי חיילת די בוקית, משקפיים, שיער קצר, הליכה גמלונית, דיבור מסודר, בחיים לא קיללתי כמו בנות אחרות שהיו איתי וברקוביץ', שבוע לפני השחרור קרא לי לחדר שלו סגר את הדלת ואמר לי שאני מלכה ושהוא ייקח אותי לראות את העולם. הקבע שלו נגמר חודש צפונה משם והוא מת לנסוע לחו"ל, נשבר לו מהארץ. זה היה יחד עם האפיזודה המוזיקלית של החלומות בספרדית.

שבע שנים אנחנו בלוס אנג'לס, בהתחלה על ויזת תייר ואחר כך על מיני מוטציות שלה. אני עובדת בחנות נעליים של ישראלים וברקוביץ' עשה חלטורות של אינסטלציה. אבא שלו שרברב והיה לו את הידע מהבית. אחר כך נכנסנו להגרלה של הגרין קארד ורק אני זכיתי, זה היה כבר בתקופה שהוא נכנס חזק לעסקים של הירקות. הוא רצה שנתחתן ואז הכל יסתדר לו, כמעט הסכמתי אבל אז בדיוק חזרתי מהעבודה שעתיים מוקדם יותר, בגלל כאב ראש ותפסתי אותו באמצע עם השכנה המקסיקנית המכוערת. אני לא מגזימה הרגליים שלה היו בתיקרה, בחורה בת עשרים שמדברת ספרדית שוטפת ולא צריך יותר לחלום. צרחתי עליו – ברקוביץ' אתה יכול לקחת את הקיטבק שלך, להכניס אליו את כל הבגדים שלך ואת המוח המצומק שלך וללכת להפליץ שעועית ולזיין צ'ילי במקום אחר.

ברקוביץ' עלה לי על העצבים והוציא ממני דיבור של פרחה ועל המקום התעקש שהוא נשאר בדירה, פתח פה ג'ורה והציע לי את הכסף כדי שאסתלק לו משדה הראייה, גם למריה יש גרין קארד, הוא לא צריך אותי. תפסתי את הרקות בשתי הידיים והתחלתי לעסות כמו שראיתי פעם שממליצים בטלוויזיה וזה עבד. חמצן שקול ניקה לי די מהר את המחשבה: עם ברקוביץ', או בלי ברקוביץ' נמאסה על לוס אנג'לס חתיכת מקום מזויף עם יותר מדי דוכני פלאפל ואנשים שהיו איתנו בגולני. ניסיתי לחשוב על זמינות גאוגרפית עם טאץ' של בונוס מפנק והרמתי טלפון זריז להוואי חמש אפס. הוא שאל אותי מה המספר האישי שלי ומזל שאני עוד זוכרת.

תמיד רציתי לשרוף לפחות חלק מהחיים שלי על אי ועכשיו חמש אפס מחכה לי בזרועות פתוחות. חמש אפס לא היה בגולני, הוא היה בשש שש תשע. אני רוצה לרכב איתו על הגלים הגבוהים ושהוא יחלץ איתי אהבה על חופים קסומים לפני השקיעה. עד העליה למטוס אני הולכת לגהץ לפחות חמשת אלפים על בגדים שלובשת בחורה שכיף להיות איתה.

חמסה חמסה טבריה

מאז שחמד את העיר העתיקה, חמסה חמסה טבריה, איפה ירושלים, חלפו הרבה מים בחצי של הירדן הערבי. בהתחלה חשב לחמוד ברגל אבל כששמע, התאהב בעיקרון הטיסה השקטה. ואז גילה שאין בארץ קורס ונסע לקליבלנד, אוהיו, שם מקצוענים. חצי שנה רק בשביל לעשות את זה כמו שצריך ולהתאמן. יש לו בהחלט נטייה לכוח רצון ולדבקות במטרה, עוד מאז שהיה ילד והצבא בכלל. חיזק אצלו.

היא הכירה אותו בשבוע האחרון של הקורס. הוא נעמד בתור להזמין אצלה בקופה הימנית, הסניף של מקדונלד'ס ברחוב מיין. עם הצ'יפסים המעושרים בשומן חזיר כמו מים. מלאה מאוד, בעיקר בישבן. משהו כזה הוא עוד לא ראה, אשכול אבטיחים דו מפלסי, אבל בלונדינית ועוד לא הייתה לו בלונדינית. הייתה לו פעם אחת שאטנית, אם זה נחשב.

לא יהודיה ולא היה לה מושג שישראל מוקפת אויבים והוא סיפר לה מיד על טבריה והיא שאלה אותו אם טבריה זו הבירה והוא אמר שבשבילו כן, זו הסיבה שהוא הולך לחמוד אותה-ואותה-ואותה וחייך רעב. הוא הלך על טרילוגיית משמעות באנגלית קלוקלת אבל היא הבינה והסמיקה, בדיוק כמה ימים לפני סיום שנת הלימודים השנייה שלה, מדיה ותקשורת בקולג' ציבורי ובחודשיים חופש משרה מלאה מתכננת אם לא כאן בסניף, אז ברשת מזון מהיר אחרת. מה שכן, חוששת שיוסיף לה לפחות מידה אחת או שתיים בהיקף של הצורה, והגלידות… היא מאוד מנסה לשמור. בחודשים האחרונים ירדה קצת.

הוא הציע לה די מהר, לא היה קמצן רגשית וגם היה לו איפה לשים אותה בארץ. גר בכפר תבור. בית יותר מדי גדול. ירושה. תבואי. יהיה כיף. אני אתן לך ביסים של לחם חיטה מלאה על הסי-אוף-גליליי (הכנרת), זה קרוב לאיפה שאני גר. הוא כיבד. נוצרים. גם בארץ לדעתו, אם כל הערבים היו נוצרים הכל היה נראה אחרת. בטוח. והיא ענדה שרשרת זהב עם צלב קטן וכששכבו ראה באור אחר הצהריים קעקוע של תינוק על הישבן הענק שלה. אולי ישו, חשב אבל לא שאל. אם תרצה, היא תספר.

היא הסכימה. בהתלהבות נערית ובטבריה, כשבאה איתו מנופפת מלמטה כמו מעודדת לא מיני, הוא טס מעל העיר ומה זה חמד אותה. היה חום אימים ובלילה ראו את הירח ושכבו ערומים בסוכת כל השנה בחצר והוא מאושר קצת שיכור, אמר לה שבחיים לא חלם לחמוד ביום אחד גם את טבריה וגם איזו כוסית מאמריקה. כוסית? לייק (כמו)-כוס(מילה שקלטה מהר, כל הזמן הייתה צמאה) ווין (יין)?… כמעט, צחק, כמו כוס קוקה קולה אקסטרה לארג' עם קרח, שעושה נעים בכל הגוף – הסביר לה בשפה שהניח שתבין בקלות. אחר כך טפח לה שובבית על הישבן, נסחף עם עצמו ושאל – וואט איז דיס בייבי דואינג און יור באט (מה התינוק הזה עושה על התחת שלך)?

Drink Coca-Cola 5¢ / 1980 / אמן לא ידוע

באחת נגמרה החגיגה. היא התלבשה בזריזות, נכנסה הבייתה והתחילה לדחוף בקריזה בגדים למזוודה. זה לא היה מה שהוא שאל, כמו איך שהוא שאל. גס. כאילו הוא מדבר עם חבורת גברים מטומטמים על איזו חשפנית בחמישה דולר. וכמה שנים לקח לה עד שהתחילה להרגיש טוב עם הגוף שלה ולהיפתח ולהשקיע באיך שהיא נראית? הרי גדלה בבית נוראי – אמא שלה הייתה עבד של חבטות מילוליות מצד אבא שלה וכל אלו שבאו אחריו, מודל נשי רמוס וזוועתי ואותה עצמה השפילה תמיד על ענייני משקל וחוץ מזה, אם הוא היה מזהה ניואנסים הוא היה קולט שזה לא תינוק, זו תינוקת. הרי רואים רק את מאחורה.

הפסיכולוגית האחרונה שלה תמכה מאוד בפעולת הנצחה עצמית מתוך מצב של שליטה וכוח – לקחת זיכרון טראומטי ולהיות מסוגלים לחיות עם תיעוד ישיר שלו ביום יומי והיא השתכנעה וביצעה. די כאב, אבל באמת העצים. היא לעולם לא תספר לו שנולדה בלידת עכוז, יותר מחמש שעות הייתה תקועה. אמא שלה עד היום מסוגלת לומר, אפילו לאנשים זרים – שבגלל שכבר אז הייתה באובר וויט (משקל יתר) והייתה 'גאונה' בלבחור תנוחות מחמיאות. לא, אין צ'אנס שהיא תספר לו את כל זה. אולי בעתיד למישהו אחר. רגיש יותר.

עמוס, אל תטוס לאורנוס

סיגי אמרה לי – תמרוש, בבקשה תכתבי עליו באריכות אחרת הוא ייפגע ויעשה דווקא, את מכירה את עמוס. ברור שאני מכירה את עמוס, אבל לא כמוה ואריכות מעולם לא הייתה איכות תקפה בינינו, אז מאיפה שאני אגייס אותה דווקא עכשיו כשלדבריה צריך לשכנע אותו בפוטנציאל הטוב של כאן ועכשיו? סיגי לא הרפתה, בדיוק תמרוש – כל אחת מאיתנו צריכה עכשיו לגייס מעצמה את המְעֶבֵר, עמוס הוא הזיכרון הכי חי שהיינו ממש יפות פעם, הוא הרי לא הלך עם מכוערות. אם הוא נוסע עכשיו עם כל הידע הזה, הלך על כולנו. מי יאמין לנו היום?

מה אכפת לי מי יאמין לנו היום? אפשר לחשוב שאני בת שתיים עשרה, או בת עשרים אחרי צבא, מבולבלת לאן הכי טרנדי לברוח לכמה חודשים – חוץ מזה, בעיני סיגי אף פעם לא הייתה יפה, אבל נכון שהיה לה גוף משגע וכל הבנות דיברו על הגוף שלה כאילו דיברו על יחסים אלטרואיסטים, איך שהוא מתקמר עם הטבע ומתאים לכל מזג אוויר ולכל בגד.

ועמוס? הוא לא ממש הוכחה לכלום, זאת אומרת מבחינה חיצונית, הוא לא ממש משוב שנותן מדד, הוא הרי היה מוכן להשקיע כמעט בכל אחת שנותנת מבט, את המעט שיש לו. כי בינינו, זה היה די מעט למרות שעם הרבה חן. ובגלל זה בעצם אני מתגייסת בכלל, בגלל החן שלו שכבש אצלי אמפתיה נצחית בלב, לא כמו סיגי שממש חושבת שהוא מציאה ושאסור לתת לו לחמוק לאורנוס.

כי הסתבר לי ממנה, שככה הוא החליט שהוא הולך לטוס לאורנוס, לא לפני שהוא מתגרש ומשתדל ליידע את כל האקסיות שלו, אלו שמכירות אחת את השנייה קבוצתי, או אלו שלא פרטי, שהוא לא חוזר. זאת אומרת שיותר הוא לא יחזור להן – לא באמיתי ולא בחלומות וגם לא במחשבות. רק אומר. כי אורנוס, כך הבטיחו לו בסוכנות הנסיעות לחלל, יבלע אותו ואת המעט שיש בו וייקח גם מאיתנו את כל מה שהוא אי פעם נתן.

אחרי שהתעייפתי מהזיבולים של סיגי פשוט הרמתי לו טלפון. אמרתי לו ישיר – עמוס, אומנם כבר עשרות שנים לא, אבל זה יהיה נורא חבל. האם אתה בטוח? בטוח לגמרי. שאתה רוצה להשאיר אותנו לבד? אנחנו לא מספר מבוטל. שתיקה.

כן, נקטתי בטקטיקה הבזויה והשחוקה ש- זה לא אני, זה אתה. אתה חשוב לי, לא אני לעצמי. אבל עמוס שועל זקן, צחקק ביובש ואמר שיש לו מניע אחר. ואז התחיל להתבכיין על תחושת אכזבה מהכל, בעיקר מהיחסים עם אשתו לשעבר ועם שני ילדיו. הייתי צריכה לקחת אוויר ולרדת ממש נמוך כדי להסביר לו שהוא מתנהג כמו תאגיד אכזר. עם כל הכבוד למוסד המשפחה, הוא לא יכול פשוט לפטר את כולנו בגלל שלא הצליח לו עם רונה שני, או איך שלא קראו לאישה הדוגמנית שלו, שלמרות שלא ראיתי אותה יובלות אני זוכרת, היא באמת הייתה מאוד מאוד יפה.
בכל מקרה, הוא אמר שהוא יחשוב על זה, אבל היה נשמע לי שהוא בקושי מצליח לשחזר מי אני. טוב, מה שהיה לנו, היה קצר כל כך.