הדרך לקיבינימט

בואי אני אוציא לך מהכספומט של השוק את העשרת אלפים דולר המחורבנים בכמה פעמים ומצידי תעופי לקיבינימט. אני לא יודעת איפה זה קיבינימט (למרות שאני מכירה את התרגום מרוסית), אבל באנגלית זה לא נשמע יותר טוב. בעבר הוא היה מתקמצן אפילו על להזמין אותי לאיזה פסטה פרימוורה, אה לא, זה 'האביב' של בוטי'צ'לי, ציור שאני נורא אוהבת וגם על פוסטר שלו שרציתי הוא התקמצן, אבל עכשיו כדי שאני אסתלק הוא הסכים לעשרת אלפים דולר כאילו הוא מלך הנדיבים. סתם תקעתי מחיר והוא ישר התנפל על המציאה. בהמה.

רק פה הוא התחיל לדבר אלי באנגלית, כשהייתי פקידה שלו בגולני הוא בקושי דיבר איתי, שום שפה, אבל לפני שעזב את אשתו בשבילי אמר שהוא חולם עלי בספרדית כמו השיר ההוא והוא בכלל ממוצא רומני. ברקוביץ'. ברקוביץ', אתה רוצה קפה? ברקוביץ' אפשר לצאת הביתה?
הייתי חיילת די בוקית, משקפיים, שיער קצר, הליכה גמלונית, דיבור מסודר, בחיים לא קיללתי כמו בנות אחרות שהיו איתי וברקוביץ', שבוע לפני השחרור קרא לי לחדר שלו סגר את הדלת ואמר לי שאני מלכה ושהוא ייקח אותי לראות את העולם. הקבע שלו נגמר חודש צפונה משם והוא מת לנסוע לחו"ל, נשבר לו מהארץ. זה היה יחד עם האפיזודה המוזיקלית של החלומות בספרדית.

שבע שנים אנחנו בלוס אנג'לס, בהתחלה על ויזת תייר ואחר כך על מיני מוטציות שלה. אני עובדת בחנות נעליים של ישראלים וברקוביץ' עשה חלטורות של אינסטלציה. אבא שלו שרברב והיה לו את הידע מהבית. אחר כך נכנסנו להגרלה של הגרין קארד ורק אני זכיתי, זה היה כבר בתקופה שהוא נכנס חזק לעסקים של הירקות. הוא רצה שנתחתן ואז הכל יסתדר לו, כמעט הסכמתי אבל אז בדיוק חזרתי מהעבודה שעתיים מוקדם יותר, בגלל כאב ראש ותפסתי אותו באמצע עם השכנה המקסיקנית המכוערת. אני לא מגזימה הרגליים שלה היו בתיקרה, בחורה בת עשרים שמדברת ספרדית שוטפת ולא צריך יותר לחלום. צרחתי עליו – ברקוביץ' אתה יכול לקחת את הקיטבק שלך, להכניס אליו את כל הבגדים שלך ואת המוח המצומק שלך וללכת להפליץ שעועית ולזיין צ'ילי במקום אחר.

atm

ברקוביץ' עלה לי על העצבים והוציא ממני דיבור של פרחה ועל המקום התעקש שהוא נשאר בדירה, פתח פה ג'ורה והציע לי את הכסף כדי שאסתלק לו משדה הראייה, גם למריה יש גרין קארד, הוא לא צריך אותי. תפסתי את הרקות בשתי הידיים והתחלתי לעסות כמו שראיתי פעם שממליצים בטלוויזיה וזה עבד. חמצן שקול ניקה לי די מהר את המחשבה: עם ברקוביץ', או בלי ברקוביץ' נמאסה על לוס אנג'לס חתיכת מקום מזויף עם יותר מדי דוכני פלאפל ואנשים שהיו איתנו בגולני. ניסיתי לחשוב על זמינות גאוגרפית עם טאץ' של בונוס מפנק והרמתי טלפון זריז להוואי חמש אפס. הוא שאל אותי מה המספר האישי שלי ומזל שאני עוד זוכרת.

תמיד רציתי לשרוף לפחות חלק מהחיים שלי על אי ועכשיו חמש אפס מחכה לי בזרועות פתוחות. חמש אפס לא היה בגולני, הוא היה בשש שש תשע. אני רוצה לרכב איתו על הגלים הגבוהים ושהוא יחלץ איתי אהבה על חופים קסומים לפני השקיעה. עד העליה למטוס אני הולכת לגהץ לפחות חמשת אלפים על בגדים שלובשת בחורה שכיף להיות איתה.

6 מחשבות על “הדרך לקיבינימט

  1. לפני שעברתי לפוסט שלך שמתי לב לפרסומת "950 דולר ואתה בדרך לסרי לנקה לא כולל טיסה"כלומר אפשר להתחיל ללכת..מענין אם גם שם יש ישראלים יורדים ולהם שורה של דוכני פלאפל הרי כמעט בכל מקום מוצאים אותם אפילו במונגוליה הרחוקה..הפוסט שלך הוא כל כך אמיתי ואפשר להגיד שהוא מתאר מציאות טרגית של יורדים ישראלים אשר גורלם לא שפר עליהם והם רבים ואם כבר הצליחו להסתדר או אז הילדים שלהם גדלו ללא השגחה והשתעבדו לסמים קשים..אולי הגזמתי מעט בכל זאת מעולם לא ביקרתי בלוס אנג'לס וגם לא בניו יורק אבל המידע זורם והפוסט שלך מתאר את המצב במדויק ובכשרון רב..

    אהבתי

    • תודה רבה, יעקוב. מצחיק מאוד הענין הזה עם המחיר ללא טיסה…
      …אני לא חושבת שישראלים יורדים, הם יותר בודקים אפשרות להגירה או מהגרים ונפלאות דרכי הפלאפל הצבאי והקולינרי על מגוון היבטיו המתלווים אליהם בכל ברחבי העולם – בדיוק עכשיו ראיתי מהאוטו בפינת רחוב לא רחוק מכאן דוכן פלאפל ארעי למעשה אוהל עם חופת בד לבנה ושמו התנוסס לפניו: 'הפלאפל של בֶּתי השמנה' – ותהיתי האם ייתכן שזאת בעצם בתיה כהן שהכרתי בצבא והייתה כבר אז די מלאה ושלאביה היה דוכן פלאפל מצליח בעפולה. אבל לא עצרתי לבדוק.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s