משהו על יחסי המין של בבון בעל גנים מנצחים

התבקשתי מהעורך הטרי (הוא ממש ינוקא, לא יותר מעשרים ושש) של המגזין שאני שותפה בו ומפרסם יומית למטרות הפסד, לכתוב גם משהו על יחסי המין של בבון בעל גנים מנצחים. מצטערת, אמרתי לו – אתה מותק והייתי עושה בשבילך הכל, רק מה? אתה לא מספיק צעיר בשבילי. אני מְרַצָּה ביותר משמחה עונשים מרצון – אבל רק עם טרום צבא, בני שמונה עשרה ומטה. מוכנה בכיף לבצע הצלפות, החדרות של חפצים לא חדים, נשיקות במקומות לא מקובלים ויותר מזה, אבל לכתוב על בבונים בוגרים? סליחה, גם לי יש גבולות.

ולא סתם אני שמה גבול. לפני כחמש עשרה שנים כשהייתי בת שלושים ואחת ועבדתי בעיתון אחר שהדפיס לגמרי למטרות רווח, נשלחתי לראיין את ת.ל. – מחזאי בינוני אך מקושר, שנשק לשישים וחמש. נפגשנו על הים באחד המקומות היותר מעוררי השראה ביפו. לצהריים עם מלא מאזטים ערביים ורשמתי אז הכל במחברת, מי יכול היום להעלות בדעתו, שפשוט ביד. הוא סיפר על מקורות העשייה שלו, על השואה, טוב הוא דור שני וכל הצגה שהוא מצליח למצוא לה תקציבים באחד מהתאטראות הכושלים, דווקא מצליחה מאוד בגרמניה. ברור, לא שחשבתי לנסוע ולבדוק, פשוט האמנתי לו וכתבתי בהתלהבות אמפתית.

הכתבה התפרסמה במוסף סוף השבוע והוא היה מה זה מרוצה ומרוגש ממנה, התקשר אליי הביתה ואמר – אף פעם לא יצאתי כל כך טוב בראיון. באמת תודה רבה לך, את נהדרת וגם – ממש נהניתי. אמרתי לו סבבה, כולם מרוצים, כי קיבלתי פידבקים מאוד טובים מעוד אנשים ואפילו היה מצב לבונוס שאיכשהו בסוף התמסמס. אלא שאז, תוך כמה ימים התברר לי למה נפלתי. מכיוון שהעיתון בזמנו כבר היה מכור, דברים עברו מפה לאוזן והוא המליץ והביא את כל החברים שלו שילחצו מצב וישלמו בשביל ראיון כזה תומך, ותמר נהייתה מראיינת סדרתית של כישלונות תרבותיים, אם להשתמש בלשון לא מתייפייפת. נכון, הזניתי את עצמי, אבל מה אני חייבת להם היום?

בהתחלה החלקתי בטבעיות, אבל תוך זמן קצר הוזמנתי לכל מיני מסיבות וטובות הנאה אחרות ולא נשארו לי בכלל סופי שבוע פנויים או יכולת לחוות את הפנאי והגיל שלי כמו שהוא, שלא לדבר על לחפש חתן כמו שצריך. פה ספא עם ערב שירה בציבור בים המלח ושם נסיעות לאתרי תיירות מנוונים באוסטריה. את לא אוהבת זאכרטורטה? אוהבת, אוהבת אבל כמה אפשר? את מתוקה, באמת למה לבזבז את הזמן בדיבור על כולסטרול?

ואז אחרי הראיון הממש מריח עם ד.י., פסל שמפסל בכפייתיות אברי מין נשיים, חטפתי את זה בענק, את הפריחה בכפות הידיים. לא פריחה רגילה, אלא משהו מפחיד, מלא שלפוחיות צהובות כמו מוגלה. נגעלתי מעצמי ורצתי הכי מהר שמצאתי לרופא הכי השווה בעיר לענייני עור ואלרגיה. הוא נתן מבט או שניים שאל כמה שאלות ואמר לי חד משמעית: את עם מבוגרים גמרת. לא הבנתי מה הוא אומר לי, אף פעם לא גמרתי איתם, ומנגד כל אמות המוסר שלי רתחו מול הדוקטור הזה על הסוגיה האתית של אפליה על בסיס גיל. מה זאת אומרת? 'מבוגרים' תכף תגיד 'זקנים'? מה הם לא בני אדם?

והרופא הזה היה בערך בגיל של כל המרואיינים האחרונים שלי – בין שישים וחמש לשבעים וחמש. אולי נראה טוב לגילו ואולי לא. ואמר לי – תראי, אין לי מרשם לתרופה לתת לך, זה מקרה קלסי של 'הכל בראש' ויעלם מעצמו אם תימנעי לחלוטין בתוך שבוע, מקסימום שבועיים. את תבחרי מה את מעדיפה – עם הראש או בלי הראש.

הפסיכולוגיה של הסנאי

'הפסיכולוגיה של הסנאי', תיאוריה המבוססת על מחקר תצפיות שערך הנודע ג. באורינג מחלון חדר העבודה שלו (על עקרון הפיצוח התמידי של סנאי מסוים), היה גם קורס שהוא פספס בגלל הרומן שלו עם דר' ניצן, המרצה מהחוג המקביל. לא הגיע לשיעורים שהיו בדיוק על אותה שעה קצרה שהיה לה חלון קבוע במערכת. דר' ניצן, שברירית כבת ארבעים הייתה חולת עבודה ולא היה זמן אחר. אבל למזלו החליקו לו, כביסה שגיהצו בתוך המחלקה וזה היה בימי הזוהר של הפקולטה שם על ההר, והוא הצליח לזכות בתואר הראשון ואחר כך בשני, שהרבה פחות רגישים ממנו אפילו לא חולמים להשיג.

עשר שנים צפונה, חרש בחריצות כל מיני התמחויות ותת הכשרות והפליג לטפל עצמאית. בהתחלה בעצמו, כמו כולם, ואחר כך באחרים קליניקה עם כורסאות די יפות שקנה במבצע בביתילי. רץ לא רע וכשחלפו עוד כשש שנות ניסיון הגיעה אליו בקיץ אחת מפורקת לגמרי והוא מת עליה מהרגע הראשון, משהו באיך שהיא קיווצ'צ'ה את הטישו כדי לספוג את הדמעות והיו לה המון, לפעמים יכולת לחשוב שהיא מחוברת לברז של מי מלוחים. אבל בלי קשר, כי זהו הרי רק הביטוי כלפי חוץ, היא הייתה בול מקרה קלסי לטיפול על פי ה'פסיכולוגיה של הסנאי', זאת אומרת התיישבה אצלו בדיוק על החתיכה החסרה – הוא התמצא הכי טוב בתיאוריות מארץ הפלאות של עליזה בן-חסין מגבעתיים ובדרך כלל זה לגמרי הספיק, רוב רובם של המטופלים שלו היו מאזור המרכז. כך שמצא את עצמו מולה חלש בתחומו, אומנם ניסה להשלים מהאינטרנט מאמרים שלא הכיר אבל המוח שלו היה לגמרי נעול על מה שהוא כן הכיר וכשהיא התחילה עם הבכי, היה מנסה לדבר איתה על קלפים שהגורל מזמן לך ועל איך אדם מקטין או מגדיל את עצמו בהתאם לנסיבות. כולנו נולדנו עם מנגנון כזה אמר, צריך רק לדעת כיצד להשתמש בו באופן רצוני, כלומר בשליטה.

ככה הקשיבה לו כמעט שנה עד שיום אחד הופיעה בחולצה בד עם כפתורים, על הכיס הימני הדפס סנאי מפצח ערמונים שקיבלה מאמריקה, מבת דודה שלה גרה שם והוא היה בטוח שהיא קלטה עליו שאין לו את זה וככה היא רומזת לו שהיא יודעת עליו הכל, כולל הכל.

גברת עם סנאי / האנס הולביין /  1526

מרוב מבוכה ומבלי שבכלל נשאל, החל ישר להצדיק את עצמו שזו תיאוריה שהוא לא מאמין ברלוונטיות שלה לזמנינו והיא, לגמרי מופתעת שאלה – על מה אתה מדבר? הרי אף אחד כבר לא מעשן היום מקטרת, והוא אמר לה – אני דווקא כן והיא אמרה שזה עושה לה רע שמי שאמור לעזור לה מתווכח איתה ככה. תחת בתי השחי שלה הופיעו שלוליות של כעס והיא חששה שהן ירטיבו את הצ'ק החודשי שהכינה לו, אז הורידה פתאום את החולצה מעל לראש מבלי לפתוח את הכפתורים, ניגבה בה את הזיעה שניגרה ממנה וזרקה לו אותה בפרצוף, מה הוא כבר חשב לעצמו? מתחת לחולצה עם הסנאי היא לבשה גופיה לבנה עם ורד אדום. היא בחיים לא הייתה מתפשטת בשביל אחד כמוהו.

כנרת, לא מה שחשבתי

באחד מציוריו של ג.פ., זיהיתי (ברשת, נראה שהוא מפרסם כל מה שהוא מטִיל, כמויות) את דמותה של בת דודתי כנרת, הוא מצייר בסגנון ראליסטי. אני מכירה את ג.פ. עוד מהלימודים, ספגתי את קיומו ארבע שנים לא תמימות. בפיקחותו תפס די מהר ובשתי זרועות משכילות את הטריק של להעמיד נשים, אז צעירות והיום 'בשלות' כמודל מעורר, לרוב יושבות ליד איזה אגרטל פרחים אתני (ערבי), קערת קרמיקה (כנענית) עם כמה בננות איזה תפוח ואשכול ענבים (בצורים) או בנועז אף מחבקות אלומת שיבולים. לאלץ אותן מתוך מודעות שניתן לפרק למילים, לערוך תחרות ייצוגית עם דימויים הנחשבים לארוטיים ואז לקדם דיון עם כל השאלות הלעוסות על המבט הגברי (ואוצרים מסוימים אף הפליגו בשאלות חודרניות על המבט הגברי-ציוני). נכון שזהו טריק ששועבד כבר ביוון העתיקה לטובת מעמדו של 'הגבר האמן' כפילוסוף, אבל עדיין – בימינו ובפרט בתוך המשפחה דברים עשויים לפגוע גם אחרת.

וכנרת, בת דודתי, בערך בת גילי היא אישה יפה מבפנים אך כבדה, מכל הבחינות. בחיים לא הייתי מאמינה שתשב ותחזיק ענף סחלבים סגלגל חיקוי מפלסטיק, סליחה לא בעיה לזהות גם דרך ציור שמן מסורתי, בשמלת כתפיות מתפקעת כדי שג.פ., כבר בעצמו לא ילד, יימרח עליה עם המכחול שלו.

ז'אן לואי דויד / אפלס מצייר את קמפספה בנוכחות אלכסנדר הגדול

בעלי אמר לי, אל תתקשרי, זה ממש לא עניינך, אבל לא יכולתי להחזיק את עצמי וכן התקשרתי. היא בירושלים ואני כאן. היי כנרת, מה קורה? הכל טוב. ככה כמה שאלות סרק על המשפחה והילדים ורק אחר כך – תגידי מה את עושה אצל ג.פ. על הבדים? מה שאת עשית, קולה הפך חנוק מהפתעה ומכעס. נו באמת כנרת, מה את משווה, זה היה כל כך מזמן… וחלק מתרגול של חילופי מכחול, אבל עכשיו?… אנחנו כבר גדולות, לא?

מה גדולות? את גמדה לידי ואל תרצי לי על פמיניזם ויזואלי בבקשה, כי אין לי שום סבלנות לשמוע למה אני כנועה מול תקרת זכוכית האפשרויות כשאני יושבת עם השמלה הכי סקסית שלי ועם אורכידאה פעורה, ותאמיני לי שגם אני יודעת מה הצורה שלה מזכירה. ולידיעתך אני עושה עוד כמה דברים כאלו שמפנקים לי את הדימוי הנשי, אבל תשכחי מזה, אני לא הולכת לספר לך. בחיי, את כזאת צדקנית לפעמים!
אני צדקנית???
כן, מאוד ויותר מכך – צדקנית מיליטנטית – מה אכפת לך שם באמריקה? מה את המכ"ית שלי?
כל כך שונאת שמעבירים לי מסרים דרך מטאפורות צבאיות אז הייתי על סף פיצוץ, חוץ מזה – איך מכ"ית? אני הרי פרצתי בבכי היסטרי בטירונות כשכולן התחילו לרסס יריות במטווח הקרטונים.

אבל לומר את האמת, הבנתי למה היא מתכוונת. כי היה לי אז, גם את המזל לזכות במכ"ית טרור שהקפידה שנתכלב לא פחות מגברים, בלי קוסמטיקה של נסיכות גועל נפש ובלי שום פינפונים. היא הייתה עוברת לידינו כל ערב ממרחק של לא יותר מעשרים סנטימטר, מסתכלת לנו בתוך הנקבוביות של עור הפנים והקו של העפעפיים ואומרת בקול שקט מבשר סכנה – גם אני אישה, אז שאף אחת לא תנסה לעבוד עלי בקטע של איפור. אני יודעת בדיוק איך ניראה איפור – דקה, שעה ואפילו יום אחרי שמורידים אותו.

אֵיי-בִּי-גִ'י קלסי

הרוב מסביבו חשבו שהוא מטורף והוא אכן קצת. אך אם לקחת בחשבון את כל מה שהתלבש על אורי בקורות הכבדות, ולשקלל עם אשתו וארבעת ילדיו (סקלת הדרישות רק הולכת ועולה) ועם דגי הניקוי באקווריום שעושים עבודה חרה, ככה שנים רק אוכלים ומתים ושום פראיירים לא רוצים להחליף אותם, אז איך, איך שלא יתחיל לבנות לעצמו מעצמה אלטרנטיבית עם קהילת עבדים וירטואלית שתעזור לו להתמודד? וטבעי שבגלל שהוא לגמרי סטרייט אז מהר מאוד עבר למקד גיוס עם עדיפות לשפחות. דבר שלא מצליח מיד, לא ביום אדם מצליח לרכוש אמון שהוא שווה עבדות מסורה ברשת, ולאורי היה עוד יותר קשה מלאחד 'רגיל', כי בנוסף לכל הוא גם אֵיי-בִּי-גִ'י מולד.

נכון שבאבחון אמרו לו שיש הרבה שלא נולדים ככה, שטראומה מעוררת בהם את ההגדרה, אם הוא יכול לחשוב על משהו שהצית אצלו? בטח, הוא יכול לחשוב על מלא דברים, ממש קשה לבחור אבל ברור לו לגמרי שאצלו זה מולד כי מהיום שהוא זוכר את עצמו, ממש גיל צעיר שנתיים-שלוש הוא כבר עמוק בפנים. ככה אמר לשולי פסיכולוגית בת לא יותר מארבעים שעברה איתו על התוצאות. זה היה יום לפני שביקש ממנה חברות ברור איפה והיא נכלאה מרצון בקבוצה הסגורה שלו.

כן היא נכנסה לזה לגמרי מתוך בחירה ומודעות. אשה די יפה שעדיין סקרנית מאוד לגבי אֵיי-בִּי-גִ'יאִים 'מחוץ למעבדה', משום שמבין כל האבחונים שהיא עושה אֵיי-בִּי-גִ'י הכי מעניינים לדעתה ואין בה כמו ברוב הקולגות שלה, שום פחד מהדמיון הבולשיביקי שלהם. ממה יש לה כבר לפחד? הם במקסימום פסיכים לייט ומבחינה זו, ובפרספקטיבה אופטימית על החיים המחורבנים שלה, לדעתה שטופת האמונה בחיובי – הקשה ביותר מאחוריה.

אך עבודה בקבוצה התבררה כטרום הדבר האמיתי והובילה מאוד מהר לאחד על אחד. הוא שאב ממנה מילים, עצות משכילות ומועילות לגבי הדגים המטונפים וכפויי הטובה, תשומת לב עדינה והיא מצצה ממנו לשד עצמות מרוכז, השלמת תזונה. בשום פנים ואופן לא הייתה שם עבדות, אלא סוג מתגמל של מנגנון שכר ועונש וסביר אפילו להניח שרוב הדתות המכונות 'סובלניות', היו יותר ממצדדות.

ואירוני מעט לחבר בין השקפות דתיות למהלך הדברים, כי הכל באמת זרם טוב ויפה עד שאירוע אחד לא חפף מוצלח אירוע אחר ובדיוק בסוף שבוע ששולי טסה לברצלונה, קצת חופש היא רוצה כל כך לראות את הפסיפסים של גאודי, בתו הבכורה הודיעה שהיא מתחתנת עם הדוס השעיר והעשיר, עד כה אפשרות שהייתה מודחקת ובום על כל המשתמע מכך, התנפל עליו התקף חרדה וכמו אֵיי-בִּי-גִ'י קלסי דקר אותו כהתקף לב סופני, פְּניה חדה מזרוע שמאל וחזה מרוסק מכאבים. לו רק יכל להיתמך באותם רגעים מסוייטים במקלדת ובשולי, היה אולי יכול לחסוך מעצמו את הביקור המיותר בחדר המיון של הממשלתי הקרוב ביותר, שם לא מבינים כלום בדגי ניקוי סרבנים ומצנטרים אותך בלי לחשוב דגותיים.