'אדם דואג' / אילת כרמי במשכן לאמנות בעין-חרוד

פעם, בערך מאה וחמישים שנה אחורה אנשים היו גוזרים את הדאגות שלהם בשרשרות מסורתיות ואת היחסים שלהם עם אלוהים וגם מגדירים 'מזרח' ותולים על הקיר שידעו איפה. מי שצלח, גלגל דורות והגיע בהמשך לארץ הקודש, אחדים הצליחו להביא איתם לכאן מזכרות, מגזרות אמנותיות הנמצאות באוספים שמורים, למשל במשכן לאמנות בעין-חרוד. יש לכך הוכחות תלויות.

יאסי, רומניה / 1846/ אמנים לא ידועים (תצוגת היודאיקה במשכן לאמנות בעין חרוד)

אילת כרמי, חברתי, הזמינה גם אותי להיכנס בשערי העמק המזרחי דרך 'אדם דואג' שלה, פרויקט שער יפיפה, ציור שמן על יריעות פלסטיק שקופות, המתבסס על מגזרות נייר של אחרים – לוקח מלאכת יודאיקה מסורתית שהייתה שמורה לאמנים גברים ומפשיט אותה לטובת עירום נשי חלקי. בוחר את המילים ומשאיר את האריות.

ברור שלא לשווא גזר עבורנו אמן מיאסי שברומניה, את המשפט המשובש 'אדם דואג על אובד דמיו ואני דואג על אובד ימיו / דמיו אינם עוזרים ימיו אינם חוזרים' על פני 'אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו…' – הוא גזר וגזר כדי שנמשיך לדאוג גם בהווה, יחידני וקבוצתי, על מנת שהדברים הנחוצים יעשו ביעילות, בדיוק ובתשוקה מול הרצף החולף.

שער הרחמים, או שער האריות? ולא בירושלים, אלא סמוך לשרידי יזרעאל, בירת ישראל הצפונית, כשמונה מאות שנה לפני הספירה, בתקופת אחאב. מלך רע (ואשתו זבל).

ולמה על שדיהן של הנשים כרוך סרט צר בד לוחץ? לא, לא משום שלקו בצניעות מיותרת, אלא בשל הצורך בתנועה חופשית, ככה מסבירה לי האחראית. העבודה פיזית מאוד אז שיהיה יותר נוח (והרי גם אֵל שַׁדַּי יודע להכביד).

האם בנייה? האם פירוק? האם משחק מתוחכם בדוּקים? לא ברור, מה שכן – כולם דואגים. רגע, אולי חוץ ממנו. כן, ההוא על הקיר ממול, מי זה?

כן, הזכר, עסוק בטקס משלו ישבן זקור, זנב מורם. לגמרי לא ניראה כמו אחד שגוזר, לגמרי אחד שמניף. תָחוּם בְּמרחב מקביל. רק שלא יפריע עכשיו, הן יודעות מה צריך לעשות. בתום לופ המעשה חסר הסוף, אולי יפגשו נטולי דאגות.

סחר הוגן

פרידתם באה לו לגמרי במפתיע ועוד בטרום חג, מי האפסיים של הנחל שינו במוחו באחת את פירמידת המתנות, מה יעשה עם הצעיף שקנה לה? אותו סרגו ילדים רעבים בבוליביה והוא וידא שמדובר ב'סחר הוגן' (Fair Trade), הכותרת הנקייה המאפשרת שחרור מצפוני הייתה רקומה בברור על התווית וגם שמצמר אלפקות שאוכלות עשב בגובה אלפיים מטר וצוחקות הרבה.

כשבוני שמעה בפרטי פרטים על השתלשלות הסצנה, אמרה בקול מתפנק – הייתי מתה להיות זבוב על הקיר (ככה גם באנגלית), כדי לראות איך הוא ניראה כשאמרת לו. דימוי מטומטם וגם מרושע כי ממתי יש קירות על שפת הנחל ובכלל מה כל כך משעשע בלראות את מייק בוכה? מייק הוא בטח הבחור הכי טוב שג'ני המורעבת רגשית תמיד, יכלה לבקש לעצמה ועכשיו בוני רוצה להיות זבוב שמחרבן נקודות מצוינות למחשבה, זאת אומרת להטיל צואה על חשבונו של צדיק.

אז הם ישבו שם יותר משעה וג'ני הביאה לו קובץ הקלישאות, כולל את זו – שזה לא אתה זו אני שחייבת פשוט חייבת לנסות דברים אחרים. ולמה התכוונה בדברים אחרים לא היה לו אומץ לשאול. הוא ידע על הניסיון שלה עם חמורי פרא וזה הספיק לדמיון שלו לשים על המקום שער ברזל גבוה על מנעול פלדה כבד ולומר לה שלא אכפת לו מה היה בעבר, הוא בעניין של לחיות את ההווה.

נחמד מאוד, אלא שבחיים לא היה עולה בדעתו שבהווה הכל מתפרק לו בגלל בוני המסריחה. חתיכת בתי שחי פוריים יש לה, לא מגלחת מאף גיל, מגדלת שם סבך יערות כאילו בקטע של חופש ולא מרססת בשום דאודורנט, כאילו בגלל קטע סביבתי. שמירה על הסביבה וחופש למי? לו הייתה מגדלת שם קהילת קרציות או פרעושים אולי היה מבין את הקשר, אבל כל עוד היא מגדירה את עצמה כמנוערת מטפילים, זה רק דוחה וההפך ממאפשר חופש נשימה לאחרים, יותר גרוע ממפעל כימיקלים זרחניים, לא? וג'ני רק צחקה ואמרה לו, שזה לא חשוב בעיניה כי בוני כזאת מגניבה.

וזה נכון, בוני באמת מגניבה. היא מסוגלת לתת לבן או בת אדם את התחושה שהוא או היא, גם הכי יפים בעולם וגם הכי תמימים, זאת אומרת שיש לה המון מה ללמד אותם בנושאים שאין להם מושג בהם, כלומר נושאים כיפיים. וזה מה שכבש סופית את ג'ני בסוף השבוע שעבר כשמייק היה תקוע בלהתכונן למבחן סוף סמסטר בסטטיסטיקה אנתרופולוגית והן בילו ביחד.

הוא לומד פסיכולוגיה הסתברותית והמבחן היה השוואתי והתבסס על מחקר משנות השישים שהעלה שנשים בגיל הפוריות השוהות זמן רב ביחד יאפסו פיזיולוגית מצב שבו כולן תקבלנה את המחזור החודשי באותו הזמן. לא צריך להיות גאון (ומייק בהחלט בורך באינטליגנציה של למעלה מהממוצע), על מנת להקיש מהו תפקידו האבולוציוני של זכר במצב כזה – כלומר, אם מתעקשים להשוות לבעלי חיים ברור שהאינסטינקטים הזכריים אמורים להוביל אותו זריז לכרטס ביקור קצר בעדר נקבות אחר.