'אדם דואג' / אילת כרמי במשכן לאמנות בעין-חרוד

פעם, בערך מאה וחמישים שנה אחורה אנשים היו גוזרים את הדאגות שלהם בשרשרות מסורתיות ואת היחסים שלהם עם אלוהים וגם מגדירים 'מזרח' ותולים על הקיר שידעו איפה. מי שצלח, גלגל דורות והגיע בהמשך לארץ הקודש, אחדים הצליחו להביא איתם לכאן מזכרות, מגזרות אמנותיות הנמצאות באוספים שמורים, למשל במשכן לאמנות בעין-חרוד. יש לכך הוכחות תלויות.

יאסי, רומניה / 1846/ אמנים לא ידועים (תצוגת היודאיקה במשכן לאמנות בעין חרוד)

אילת כרמי, חברתי, הזמינה גם אותי להיכנס בשערי העמק המזרחי דרך 'אדם דואג' שלה, פרויקט שער יפיפה, ציור שמן על יריעות פלסטיק שקופות, המתבסס על מגזרות נייר של אחרים – לוקח מלאכת יודאיקה מסורתית שהייתה שמורה לאמנים גברים ומפשיט אותה לטובת עירום נשי חלקי. בוחר את המילים ומשאיר את האריות.

ברור שלא לשווא גזר עבורנו אמן מיאסי שברומניה, את המשפט המשובש 'אדם דואג על אובד דמיו ואני דואג על אובד ימיו / דמיו אינם עוזרים ימיו אינם חוזרים' על פני 'אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו…' – הוא גזר וגזר כדי שנמשיך לדאוג גם בהווה, יחידני וקבוצתי, על מנת שהדברים הנחוצים יעשו ביעילות, בדיוק ובתשוקה מול הרצף החולף.

שער הרחמים, או שער האריות? ולא בירושלים, אלא סמוך לשרידי יזרעאל, בירת ישראל הצפונית, כשמונה מאות שנה לפני הספירה, בתקופת אחאב. מלך רע (ואשתו זבל).

ולמה על שדיהן של הנשים כרוך סרט צר בד לוחץ? לא, לא משום שלקו בצניעות מיותרת, אלא בשל הצורך בתנועה חופשית, ככה מסבירה לי האחראית. העבודה פיזית מאוד אז שיהיה יותר נוח (והרי גם אֵל שַׁדַּי יודע להכביד).

האם בנייה? האם פירוק? האם משחק מתוחכם בדוּקים? לא ברור, מה שכן – כולם דואגים. רגע, אולי חוץ ממנו. כן, ההוא על הקיר ממול, מי זה?

כן, הזכר, עסוק בטקס משלו ישבן זקור, זנב מורם. לגמרי לא ניראה כמו אחד שגוזר, לגמרי אחד שמניף. תָחוּם בְּמרחב מקביל. רק שלא יפריע עכשיו, הן יודעות מה צריך לעשות. בתום לופ המעשה חסר הסוף, אולי יפגשו נטולי דאגות.