חברת כנסת

מאוד קרובות בגיל, ככה בין גילאי עשר עד שתיים עשרה, כמעט בכל יום שישי אחר הצהריים, בצילו של עץ האבוקדו מאחורי הבית של סבתא מלכה, היינו – ארבעת הבנות דודות, מתאספות ומשחקות ב'חברת כנסת'. משחק שהמצאנו בעצמנו. שעות שיחקנו את התפקיד שבחרנו כל אחת לעצמה בשיא הרצינות, כולל תלבושות.

ענתי הייתה חברת כנסת למען בנות שאוהבות להיות יפות והייתה מורחת הרבה סומק וטונה מסקרה עד שבקושי יכלה לפתוח את העיניים, דניאלה עבדה על פנים מאוד חיוביות לטובת בנות שאוהבות לצחוק והייתה מביאה איתה לתעמולה מלא מדבקות צהובות של סמיילי, ורדל'ה הייתה נותנת נאומים למען שיווין בין כל בני האדם ומחזיקה ביד ספר עבה על חייו של מרטין לותר קינג ואני קידמתי רעיונות ידידותיים למען חתולים וכלבים והקפדתי לענוד בזמן המשחק את שרשרת התליון עם התמונה של בילי החתול הג'ינג'י שלי.

Julia Margaret Cameron / The Rosebud Garden of Girls / 1868

באותו זמן, סבתא מלכה הייתה מבשלת ממש ליד, בחוץ, על כיריים פתוחים את מרק הארנבונים המפורסם שלה לכבוד שבת. שוחטת, קוצצת, מערבבת ורוטנת: '…מה שהאלוני הזאת עם התלתלים הבלונדיניים מכניסה לכן לראש…' שטויות כאלו, אישה שמתנהגת ומדברת ככה זה לא במשפחה שלנו. אתן לא מבינות: זה לא עניין של רצון, אין לכן את הגנים האלו, המתאימים… אחר כך הייתה מצקצקת קצת בלשונה ומסננת ברשעות… טוב, אולי בעצם לורדל'ה יש… אני לא יודעת מה אמא שלך הביאה איתה בתוך הדם.'

ככה הייתה משפילה את ורדל'ה החיוורת מלידה, שאבא שלה נחשב אצל סבתא לילד מרדן ועקשן מדי ששוגה בכל מתמיד, ובעיקר מאז שנשא לאישה את אביבה, בת של אינטלקטואלים מתל-אביב. פוּי!

אבל סבתא לא, לא זכתה לראות מה נהיה איתנו כשבגרנו. היא מתה חגיגית כשהיינו בתיכון. בתאריך יום ההולדת של סבא, עשרים שנה בדיוק אחרי לכתו (הוא מת בדיוק ביום ההולדת של עצמו) התכנסה כל המשפחה אצלה בבית ואחרי שאכלנו את המרק המיתולוגי שלה כפתיח לארוחת הצהריים, סבתא נזכרה ששכחה לפתוח את הממטרה לאבוקדו ורצה החוצה, ואיך שהיא חוזרת בדרכה מהגינה פנימה, ארנבון שחור חצה לפניה את המדרכה, היא משתטחת על הבטון הלוהט בצווחה ומתה במקום.

למרות שארבעתנו שומרות על קשר הדוק ומקפידות לטרוח המון על כיבוד ותוכנית על סף הממלכתית בכל שנה בתאריך של האזכרה לסבא ולסבתא, אף אחת מאיתנו מעולם לא העזה להכין מרק ארנבונים, וגם לא הפכה לחברת כנסת. בגדול, אפשר לומר שכולנו מדשדשות במסלול הבוצי של היום יום האפרורי של החיים – למעט ורדל'ה, שהיא פרופסורית בסטטוס של בין לאומית, להמטולוגיה.

קרדיולוגיה

חשבתי שבחורף הם מפסיקים עם הגולף אבל כנראה שהם לא, בטח כמו שג'ייק לא הפסיק להוריד את הבגדים כשמישהי יפה הביעה עניין, אבל זה היה מחובר ללב, שאני לא אחשוב, יש לו לב ענק. פעם כשרופא בדק לו את הקצב הוא שאל אותו: תגיד לי, מה זה הלב הזה? מה אתה מאחסן בו חוץ מדם? אמרתי לו – אהבה, והדוקטור השמן ממש ירק מרוב צחוק, כמו בבון, טוב הוא היה רופא צבאי.

את ג'ייק פגשתי בסדנה לקדרות מתחילים של האוניברסיטה בסיאטל. באותו הזמן בעלי לימד שם תולדות השירה של המאה האחת עשרה, אבן חרוטה על חרסינה והייתה לי אפשרות להשתתף בחוגים של המחלקות לעיצוב ולאמנות כמעט באפס עלות. ג'ייק לא לימד, אבל היה נוכח קבוע בסטודיו של הקרמיקה כדמות מיתולוגית ומתוך רצון כן לעזור ניסה לאלף אותי להשתמש באבניים באופן מתקבל על הדעת, לבסוף התייאש בצדק ובשעות הדמדומים הגשומות סיפר לי על הלב הרחב שלו.

כשהסתיימה מלחמת ויאטנם הצבא נתן למי ששרדו לכאורה ללא כל שריטה, ללמוד איפה שהם רוצים על חשבון המדינה, רק שלא יבלבלו לה ולעצמם את המוח. בחישוב כלכלי טהור, היינו בשבילם עסק הרבה יותר משתלם מאלו שנהרגו עם הפיצויים, או מאלו שחזרו לגמרי פסיכיים והיה צריך לאשפז אותם לכל החיים. בפסיכולוגיה בְּסְנְט, גם הסביר שהגיע ללמודים במטרה להתמקצע בפיסול פיגורטיבי, תמיד אהב לצייר אבל אחרי המלחמה העז להיות אופטימי ולקוות שבעזרת פיסול יוכל לשלוט בשלמות של הגוף ובתלת ממד של הנפש. בסוף נתקע כדבריו עם קדרות מופשטת, אבל שטויות, לא זה העניין, החשוב הוא, שהיו הרבה חמודות שהוא פיסל במהלך אותן שנים. שלף מהארנק כמה תמונות כדי לתת לי מושג לגבי הפוטנציאל הוויזואלי שעמד באותה העת ברשותו.

והייתה אחת אנה, קולו נחלש, שבאה מאירופה, משבדיה לשנה, ללמוד אדריכלות נוף, קלטה אותי בעיניים הצהובות שלה על ההתחלה והחליטה ללמד אותי. אמרתי בבקשה. מה ידעתי? צרכתי בתקופה ההיא בשר כמו מטורף ובכל צורה. הייתי חייב, בשביל הלב שלי הגדול, הוא התחנן למנות כפולות כדי להחלים מההלם והיא רצתה על הפעם הראשונה שנשב אחד מול השני ערומים ודווקא נאכל אורז מלא בידיים. ומי ידע אז מה זה אורז מלא? אבל בישלנו ואכלתי, מה שהיא אמרה עשיתי ואחר כך, מהמיצים של הגוף היא ציירה לי על הגב את סטוקהולם בכריסמס. היה לה דמיון מפותח ודרישות. הרגשתי בברור שהיא יצוקה מחומר אחר, לקחתי ממנה כמה שיכולתי והלב שלי חגג עסיסי.

אבל בתור עוד מקודם וחסרות סבלנות, חיכו ג'ואן ולורין. ולורין הייתה עקשנית, נלחמה עליי כמו תנינה. אומנם הצלחתי לבצע כמה חודשים קאנון משולש, אבל בשורה התחתונה, נוצרה צומת טי ללא מוצא ונכנעתי. לורין ניצחה את כולנו. אפילו היום, רק תהגי מולה את השם 'אנה' והיא כבר תצית לך כתובת אש.

ושלא תחשבי שככה זה נגמר בשבילי, הלב לא מצטמק ולא שוכח וניסיתי ליצור עם אנה קשר, ועדיין ממשיך לנסות, אבל אי אפשר. היא מפורסמת מדי ומוקפת בחומת מגן של יחסי ציבור. היא חזרה אחרי השנה ההיא לשבדיה, עזבה את הנוף והמשיכה ללימודי קולנוע. סיפור הצלחה. במאית עסוקה. שולחת מהסקנדינבית סרטי לב לכל העולם ולפני משהו כמו חמש שנים, אפילו הצליחה לקטוף את האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר Soldier and Spring Chicken Chops ('חייל וצלעות פרגית'). במקרה ראיתְּ?

ליד ביתו של אביתר

אביתר לא בנאי, שם בדוי, צלם חובב, גר בארץ ושולח לי צילומים של נשים שהכרתי פעם צעירות. מסיבה שאסורה כרגע לפרסום הן מתכנסות ליד ביתו לא מעט ומבלי שהן מרגישות הוא מצלם אותן צוחקות או מדברות, מה פתאום ערומות?

ככה עובד בינינו כבר קרוב לשנתיים – הסכם שאחת לחודש אני מקבלת, לפחות מחוקה או שתיים דהויות. לא בחינם, אני משלמת לו די הרבה ועשיתי את החשבון – משתלם לי כי אין לי דרך אחרת לכבס את ההיסטוריה. הרי פיזית אני כבר לא שם.

In the Orchard  / Edmund C. Tarbell / 1891 / במטע

והבוקר הוא שלח לי צילום של רוית. 'רוית כבר שתית?' ככה היו צוחקים איתה והיא הייתה מתעצבנת עד שהייתה שותה איזה ארבע בירות רצוף ונרגעת אם אפשר לקרוא לשירת שיר לשלום בצרחות, שקט יחסי. בחורה סתומה אבל בלונדינית.

בכל מקרה הוא תפס אותה אתמול בערב באמצע שהיא אמרה לאחרות: 'וואו, קברנה ממש מעולהההה!' כנראה כבר שדרגה מבִּירות והמשפט החגיגי הזה הבליט לה יופי את הגיד בצוואר שלה שנהיה כפול וסידר לה בין הגבות קמט עמוק ומחודד. 'רוית כבר שתית', קרובה בעקיפין לחלק שמן מהגרעיניות שאני סוחבת איתי, אז שימח אותי לראות איך השנים חלפו עליה כמו בולדוזר, אבל באחת נרעדתי כשקלטתי שאותו החמור עדיין יושב לה על עצם הבריח.

איך ראו? לא ראו, כולן היו לבושות ארוך ושחור, אבל את החמור המסוים הזה, לא הייתי צריכה לראות, מספיק היה לי להריח וכן, זה אפשרי אפילו לסמן מיקום דרך צילומים על מסך. הייתי חייבת לשאול את אביתר אם הוא הוציא את הראש, החמור, הראה את הפרצוף שלו או שנדבק לה לתחת של החולצה ואביתר עשה את עצמו מופתע מהשאלה ואמר בתמימות של כאלו שסוחטים ביוקר רגשות של אחרים – אף אחת מהן לא הביאה איתה את החמור מהבית וצחק נורא חזק באוזן של הטלפון.

 Jan de Bray/Regentesses of the "Leproos-Pest- en Dolhuis" /1667

מה שהוא לא יודע, ומאיפה לו לדעת? הכל עסקי בינינו, אני לא מספרת לו כלום, שבדיוק לפני שבוע, בשישי בערב כשפה היה בוקר והוא בטח היה עסוק בלצוד לי עוד גולגולת (הוא מתוגמל פְּר משלוח), נסעתי למרכז העיר לקעקוען צמרת וביקשתי שיבצע בי חמור עם פרוות שיבה. לא, לא על עצם הבריח, מה אני פרכה מטומטמת? בין שתי אצבעות כלואות בכף רגלי הימנית. שיסבול הזקן. וזה מה זה נעים.

תל אביב – לוס אנג'לס

טיסת הלילה מתל אביב ללוס-אנג'לס יצאה באחת וחצי בלילה, או לפנות בוקר אם מחשבים את כל מה שבן אדם אוהב לעשות לפני שהוא מתעורר. חששתי בעיקר מאורכה, אך מכל החרדות שרצו לי בראש לא חשבתי על האפשרות, שאת חמש עשרה השעות הקרובות באוויר אבלה לצידו של אדם עם כרבולת. איש אמיתי, שום מטפורה לעוף.

מבלי שבקשתי הוא עוזר לי להכניס את המזוודה הקטנה שלי מעל לראש של כולנו ואגב חיוכים פותח בשיחה באנגלית ומסתבר שנולד ומתגורר בברלין. לאו דווקא עובדה המעוררת חשד בנוגע לעבר משפחתי-היסטורי מושך, אלא יותר גושפנקא לפרופיל קוסמופוליטי בעל חזות לא שגרתית.

אני יושבת ליד החלון והוא יושב משמאלי. לידו, על המעבר, יושב אחד עם כיפה סרוגה ופירסינג מעל השפה. דבר כזה אף פעם לא ראיתי וגם לא ישר שמתי לב, רק כשהוא ביקש ממני בבקשה לכבות את המנורה האישית אם אני לא קוראת, הוא רוצה לישון – ראיתי את הטבעת גולה זהב שנעוצה לו בלב השפמפם. לא שהייתה לי התנגדות עקרונית, רק שהרצף כרבולת-פירסינג קצת הלחיץ אותי, מין חלש והעדפתי את הכל באור שלא לדבר על סרבול הנגישות בעת לחץ על השלפוחית – בחישוב גס, צפיתי מינימום חמש הטלות שתן.

לפני שהספקתי להסס אם לשאול בקשר לכרבולת, הוא כבר הסביר. היא צמחה לו איך שהחל במחקר על שפני ניסיון החולטים אייפד. אגב, הוא רואה שגם אני משתמשת. אז אני בניסוי עכשיו? הוא צוחק כאילו ששלפתי בדיחה, בשעה שבאמת קצתי בנטייה הבלתי נשלטת שגוררת אותי להשתתפות בלתי רצונית בקבוצות מיקוד ולהברשת פרוות גופי על מנת להידמות ככל האפשר לארנבת. טוב שבקול שאינו משתמע, מיהר להרגיע שהוא לא עובד בחורף.

אז מה מביא אותך לתל אביב וללוס אנג'לס? הוא יספר לי ברצון, אבל קודם כל היה מאוד רוצה לשמוע עליי. טען שפעם ראשונה שהוא משוחח ככה מקרוב עם אחת שמכחישה. צחקקתי במבוכה כי חששתי שהוא מתכוון לאיך שנעניתי בנחמדות לדתי וכן כיביתי לבקשתו את האור, בניסיון להסתיר בכל הכוח את הגועל שחשתי מאיך שחורר לעצמו את הפרצוף – אלא שהברלינאי לא חיכה לספקולציות של הבנה ושאל נוקב – איך אישה כל כך סקרנית משכנעת את עצמה שהיא לא רוצה למשוך לי בכרבולת?

והוא צדק, הסתקרנתי ומה זה בא לי למשוך לו, מהרגע הראשון – למרות זאת, סליחה, אנחנו לגמרי זרים ולפי כל אמת מידה מדובר בהטרדה מינית – אז בוא קודם נדבר על השגת גבול הטעם הטוב, כי לידיעתך אני לא לבד פה. אולי תתקשה להאמין, אבל עמית ד', שבתחילת הטיסה הציג את עצמו כקברניט – היה טייס קרב בחיל האוויר הישראלי וקצין המבצעים בטייסת בה שירתתי, ואז גם ביקש ממני לפנים משורת הדין ללטף לו.

כך שלא סתם בחרתי לטוס אל על, בשבילי זה ממש כמו בפרסומת – הכי בבית בעולם, ואכן עמית ד' לגמרי הצדיק – למרות מזג האוויר הסוער שיחק אותה בהמראה ממש חלקה, אבל מאיפה בשם שמיים הנחית לידיי את התרנגול הגרמני הזה? כפרות?