סרט כחול או פרס ראשון

בִּרְאותה שוב את פניה העייפות, כבר כמעט עשר שנים ביחד, אמרה לה שאהבה אותה יותר, כשהייתה צוחקת. זה הספיק כדי שמאיה תתפרק לגמרי. גם ככה היא מחוסלת, אמא שלה שוב מתנתקת בלי שום אזהרה מראש וקריירת ליהוק שחקנים בני כלאיים שהיא דוחפת כבר שנים, שוברת רוורס בעלייה ועכשיו בנוסף – נראה די ברור – שגם האהבה, ועוד לאישה ששמה אהובה. 'אהובה היפה', ליתר דיוק. הרבה רצו אותה ומעטות (יחסית לביקוש) קיבלו – כך שמאיה, נחשבת לאחת מברות המזל של גוש דן, בואך סמטת הדובדבניות.

ואהובה זאת, אשפית עם תעודות הצטיינות מהקורדון בלו – 'סרט כחול' ו'פרס ראשון' בריבות. מעולות. יש לה רשת של חנויות מתוקות-מתוקות ואחרי שהיא מורידה איזה ליטר שניים בשישי בערב, היא מתחילה עם הסיפורים על כל המצפוּנפנוֹת שבאות לקנות אצלה בשביל 'לפנק את הילדים והבעל…'. מאיה אומנם לא צחקה בפעמים שלוש האחרונות, אבל היא יודעת לספר כל כך מצחיק, שזה לרוב מדבק, אפשר ממש להיקרע. והשבוע, אחרי שסגרה עם עוד ארבעה בתי מלון בוטיק אספקה לשנתיים, ארוחות בוקר, הלשון שלה בכלל קלה ואם מסתכלים עליה בזוית של שעת שקיעה, אפשר אפילו להאמין ששעון הקמטים עצר אצלה מלכת.

כל העניין הזה עם המצב רוח המחורבן של מאיה, הצעירה ממנה בשמונה שנים, היה אולי פחות מעיק, אם בעוד שבוע לא היו אמורים לבוא לצלם אותן לסדרה דוקומנטרית על זוגות גייז שמלקקים הצלחה בגדול. פרק שלם מתכננים עליהן ועל יורם ד. וגלעד מ., שעשו לא מזמן אקזיט זוגי עד להוליווד עם עיצוב התכשיטים המכוערים וחגורות עור הצבי שלהם.

לכאורה – שיווין בנטל הלחימה על הזכות לחיות את חייך כפי שמתאים לך, מול ציבור גזעני על רקע לאומני/מיני ברובו – ויחד עם זאת, קשה לא לחוש בתחרות ובבחילה. כשאהובה ראתה את גלעד מ. לפני כמה חודשים מתראיין בטלוויזיה על ליין נזמי הדונג שלהם, היא צרחה למאיה מהסלון – 'מתוקה, את יכולה בבקשה לפתוח את הוודקה ולמזוג לי עם הרבה לימון לפני-שאני-מקיאה-פה-על-השטיח-טווס?'

ככה שהיא רוצה את מאיה שלה במיטבה לפני הצילומים. ועכשיו גם בא לה רעיון איך לשפר לה את החיוך – לבשל לה גורמה ים במקום לדחוף לה מתוקים, זאת אומרת – את מה שמאיה הכי אוהבת ורק אצל ההומו הערבי המקסים מיפו אפשר לקנות באיכות סבירה.

מאיה נולדה במושב דור, במקור היא נערה של ים והים של תל אביב בהתחלה עשה לה, אבל עכשיו, באמת נכון שהיא כבר לא שמחה כמו פעם. ועוד אהובה עם ההעלבות המרושעות שלה… 'לא מספיק צוחקת', נו באמת? מה היא חושבת שהיא? תינוקת בת ארבעים וחמש? היא השתדלה בשבילה, שמה לב, וברור שלא תודֶה – אבל הרסה את הצדפות, או שקנתה אותן חצי מתות אצל הערבי השקרן שהיא תמיד מפלרטטת איתו על נסיעה משותפת לפריז, ואולי פשוט איבדה את הטאץ' למלוחים מרוב שביעות רצון עצמית.

כך או כך, מסתמן שאין לה ברירה, היא חייבת להרים טלפון לקלודיה. היא לא מתה על לבגוד באהובה היפה – אבל אין מצב, שכמו שהיא עכשיו, היא תצליח להחזיק פוזה סבירה מול מצלמה.

גבר מערבי

במרכז הרומן הטרי שלו מיהרה צעירה אסייתית ברחובותיה של העיר הכי גשומה בארצות הברית. הוא מת על חינניות של נערות מזדרזות, במיוחד כשהן אוחזות סל קטן או מטרייה, וברור שתמיד הסתקרן לגבי מה שסיפרו לו על נשים אסייתיות.

והוא בכלל ישראלי מרמת גן. למד בבליך ובצבא קידד מודיעין על איזה הר בדרום ואחרי שנמרח בארץ שנתיים מה לעשות עם עצמו, נסע לארצות הברית ללימודים עם החברה שלו מיכלי. למעשה מתמיד נסחב אחריה, הם מגיל שבע עשרה ביחד. יש לה ביצים של תאו ומה שהיא אמרה – עשו והכל היה יופי. עד שהתחיל לו הקסם הזה עם הכתיבה באנגלית. הוא מעולה באנגלית, טוב אמא שלו, אמריקאית, ודיברו בבית מגיל אפס. אז יום רטוב אחד, מיכלי פתחה דלת וזרקה אותו לכל הרוחות של צפון מערב החוף. היא אמרה שהוא כבר ממש מצחין מרוב זחיחות, והאמת שהיא פשוט לא יכלה לפרגן לו על ההצלחה שליקקה לו ככה את כל הגוף בלי אזהרה מוקדמת, בזמן שהיא נאבקה בשיניים בלימודי משחק. היה לה בראש להיות אילת זורר השנייה, לא שיש לה את הנתונים, אבל מצד שני היא גם צדקה – נהיה לו מן ריח חמצמץ שהתגבר אחר הצהריים והגיע לשיא בסביבות שמונה בערב, גם אחרי מקלחת, כלום לא עזר.

אלו היו בדיוק השעות שבהן הוא שם את התחת לכתוב את הסיפורים הקצרים שלו שהתפרסמו די קבוע, אחת לחודש במגזין המקביל במעמד שלו לניו-יורקר רק עם קריקטורות פחות מוצלחות. והתחילו לעודד אותו מכל הכיוונים לכתוב רומן ואז בכלל, רק מהמילה 'רומן' התחיל להיפלט לו הריח הזה הנורא.

הוא נדלק על הרעיון של ספר אמיתי – והבחורה, הכמובן מאוד יפה שהוא תקע במרכז הרומן הטירון שלו, השתוקקה להכיר גבר מערבי. ככה לגמרי גם הוא החשיב את עצמו – 'מערבי'. היא חשבה שזה יסדר אותה בחיים. באה ממלזיה לארצות הברית על מילגה, לזמן מוגבל והייתה בלחץ של זמן. אם תמצא אחד עם אזרחות ותעשה לו מה שתעשה, החיים שלה על המסלול הנכון.

אבל אופס! לא, לא יכול להיות אחד סופר או אמן, מה פתאום? זה סותר לגמרי את קווי האופי הסטראוטיפים שהוא תפר עליה בפתיחה. ופה נכנסה לו בעיה שהוא לא ידע איך לצאת ממנה. בסיפור קצר הוא כבר היה מעלה אותה על רכבת אווירית לטהרן ומוציא לה בצ'יק את כל השטויות מהראש – אבל כאן בתוך עיסת הקיטש היומרני שהוא טווה לעצמו, שאגב – גם הפך אותו לאקסטרה חרמן אתני  – הוא לא רק הסריח, הוא גם איבד את כל חדות הראייה מרוב גשם.   

אהבה וסליחה

לפני כחודשיים איים עליה שיזמין מישהו לכתוב את הביוגרפיה שלה, כולל התקופה שקדמה להיכרותם, אותו זמן אפל בו החליטה לשנות את שמה לשם של פרח – ואז היא לא תוכל יותר להסתיר מאף אחד, כלום. זה יהיה מרוח גם איפה שלא רוצים, כי הוא ידאג לקחת מישהו שכותב ממש טוב, או לפחות אחד שהרבה אנשים משוכנעים שהם אוהבים לקרוא אותו.

יתכן שאדם רגיל, אם יש חיה כזו, לא היה חושב שיש לה מי יודע מה להסתיר, אך בשבילה זה היה האיום הכי אכזרי שאלכס השמיע כלפיה אי פעם. לו היה מכוון אליה סכין אמיתית אפילו משוננת, למשל לכיוון הצוואר, זה לא היה הרבה פחות מפחיד. אז היא הסכימה.

למרות ששנאה קור מכל סוג, הסכימה לנסוע איתו אל איי אראן הפרושים במערב אירלנד וליתר דיוק אל הקטן מביניהם – אינישיר (Inisheer), באמצע פברואר, על מנת לבקש ממנו סליחה. אגב – לא זה היה הפרט שביוגרפיה מלאה הייתה חושפת עליה ומשאירה אותה עירומה מול כל העולם – אבל רק שם מבחינתו, בקשת סליחה מצידה עשויה הייתה להיות בעלת ערך. כי לרבוץ מול הטלוויזיה או המחשב ולומר לו מדי כמה ימים, מעבר לכתף – '…נו צ'ומפי, אני מצטערת, תשכח מזה כבר…', היה נטול לב בעיניו. העדיף שתקרא לו בשמו האמיתי – אלכס, ותסתכל לו בעיניים, ואם לא, שלפחות תשפיל את עצמה מול אותם גלים מתנפצים של אז.

היא לא בגדה בו, מה פתאום? זה בכלל לא משהו כזה. אבל היא כן עשתה אהבה עם דולפין לא חוקי בירח הדבש שלהם וישר אחר כך נכנסה להריון. מבחינת החינוך שהוא קיבל, לא היה ראוי לפתוח מחדש את הנושא הכאוב הזה, עד שהתאומים לא יצאו מהבית, כלומר בתחילת השנה. שניהם ללימודי אקולוגיה וסביבה.
אז הבוקר, הם עמדו שם על שפת הים האפור ושבור הגלים ורוח קרה פילחה ביניהם רווח מוחשי.

'צ'ומפי…'
'תקראי לי פה – אלכס, דייזי'.
'אלכס, אני ממש מצטערת והילדים לא ממנו, אתה יודע את זה טוב מאוד – שניהם כל כך דומים לך ומלאני ממש קופי של אמא שלך. אני הרי אוהבת אותך הכי בעולם. זה היה חסר משמעות'.

דמעות לחלחו את עיניו הכחולות והוא לא אמר דבר, אז היא המשיכה. 'הרבה נשים ובמיוחד נשים צעירות, כך קראתי, משתוקקות לסטייק כריש בזמן הביוץ ולמסופקות מביניהן רק סטייק דולפין יעשה את זה. ואני הרי הייתי צעירה ומסופקת מאוד…', כף ידה חיפשה את כף ידו שהזיעה למרות הקור.

Matthäus Kern / 1841

צייד דולפינים, כבר אז לא היה חוקי באירלנד ומה שהזדמן להילעס בעונג רב ומופגן בין לסתותיה הרחבות של דייזי, נלעס בעיקר מתוך מחווה אימהית כלפי דייג צעיר מאוד, אולי בן שש עשרה. נער יתום עם חיוך עצוב שניסה ללא הצלחה רבה למכור יונקים עם סנפירים בפינה שכוחה.

אלכס התאמץ מאוד לסלוח, וזה היה משמעותי ושווה כל גרוש מסע, כי אולי בפעם הראשונה הוא קלט שזה לא ילך עם אשתו, היא מנותקת לגמרי מהזמן. איזו אישה משכילה בת זמננו, אֵם לשני מחוננים, תודה בקול נעים ומלא בטחון, שתאוותה לסטייק מחיית מחמד ימית חיממה לה את הרחם?

בקרון

היא לגמרי בנבכי הספרות הפופולרית אבל לא נוהגת להתנסח באופן ספרותי, אך הפעם הדבר באמת נחת כבד כמו חולד שמתרסק על קרקע בתולית שמשלמים עליה בדם ויזע. וזה קרה בבית התה שבנו מקרון רכבת. לפני שהוא הביא את זה, הוא סיפר לה, שעד לפני שנתיים המקום הזה היה חנות ספרים נהדרת, אבל עכשיו אפילו אם כוס תה עלובה עולה שלושה דולר, זה כבר יותר שווה מלספור תולעים בתוך ספרים שאף אחד כבר לא קונה פיזית בחנות.

כמי שהוציאה לאור לא מעט נפוחים כמוהו, היא התחילה להריח את המסר. מישהו/י אחר/ת מציע/ה לו פרס על על הבירבורים שהוא כותב ועל אף שהקהל שלו כולל את טובות חברותיה, היא אף פעם, אם לומר בכנות – לא החזיקה ממנו סופר גדול. סתם עוד אחד שמתלבש נכון ושהזרם ישטוף עם הזמן – מה שכן היא לא שיערה שיש לו דעות על תה. עד כמה שהיא מכירה הוא כמעט מחובר עם אינפוזיה לאלכוהול.

אבל זה בכלל לא מה שהוא הלך לספר לה. הוא לא בורח לשום מקום, להפך. יש לו רומן חדש, כמעט מבושל לגמרי על משפחה נורמלית, שהגבר משתגע שם בעקבות יחסים שפיתח בפייסבוק עם גבר יפני שאוסף דיאפרגמות משומשות ומצלם אותן על סיכות, כאילו היו אוסף פרפרים מיובשים. נוצר ביניהם עניין ודברים מתחילים לפרוץ אל מחוץ לרשת.

ובהקשר הזה, הוא ביקש להיפגש איתה. בא להתייעץ, יש לה ראש נקי משטויות ואולי היא תוכל לעזור לו. כי מה שהחל אצלו כרגיל, כתיבה על בסיס עובדתי אמיתי, תוך גלישות לסנסציוני, הפך למציאות. הוא באמת הכיר גבר כזה שאוסף, וגם טוען שכל אלו שהוא מצלם היו בתוך גופן של נשים שהכיר בפייסבוק. כמה דוחה, היא חושבת לעצמה אבל לא אומרת כלום, רק לוגמת אחת גדולה מחליטת הלבנדר עם הרימון סיני, בשבילה ללא קפאין.

וכשאשתו גילתה שזה לא שיש לו איזה סיפור אהבה לוהט עם אישה אחרת בפייסבוק, כמו למלא אחרים, אלא שזה משהו יותר עמוק – קשר גינקולוגי על בסיס יום יומי עם גבר אסייתי. היא חקרה ולא הניחה עד שהוא סיפר לה את כל האמת ואז היא השתגעה לגמרי. למרות שהסביר לה – תביני, זה הכל מילים, אני סופר וחייב גירויים, מה את רוצה? והיא אמרה לו את מה שאני רוצה אתה כנראה לא יכול לתת לי, חתיכת סוטה!

בשבילו לשמוע שהוא סוטה, זה כמו לומר לו בפרצוף שאבא שלו מעולם לא אהב אותו. נכון, אבל גם בלתי נסבל. ומה הוא יעשה עכשיו? בניגוד למיתוס, הוא מדבר אליה כבר בעיניים אדומות – רק מתוך תחושת נורמליות הוא מסוגל ליצור. ובלי אשתו איך הוא אמור לראות את עצמו? כְּגֵיי שהיה סגור בארון על בסיס פתולוגי-סדיסטי?

היא לא הגיבה. מה היה לה לומר? שהוא מגעיל אותה משהו כמו… פי עשרים מלפני שסיפר את מה שסיפר? מצד שני, ברור היה לה שהוא נמצא במצוקה אותנטית. היא התבוננה בצעירות שישבו בסמוך אליהם וחשה קינאה, הן לא צריכות להתמודד עם מה שתקוע לה עכשיו מול הפרצוף.

היא מעולם לא השתמשה בדיאפרגמה כאמצעי מניעה וגם לא התנסתה ביחסי מין בין גזעיים. למעשה כבר כמעט עשר שנים שלא עשתה סקס בכלל. ולא שחסר לה, מרגישה מצוין עם עצמה. היא מו"לית נחשבת ופה ושם גם עורכת, רק את הטובים ביותר שהם גם חברים – לא מגלומנים חסרי כישרון כמוהו, שהיא מחזיקה בלי חוזה ורק בגלל הכנסות יציבות.

למסגר את רובִּי

בקבוצת האימון התומכת שלנו – 'אמנים לטובת אמנים' אנחנו מדברים הרבה על הקשיים הכרוכים בלהתמכר לאסתטיקה סובייקטיבית, וגם מחליפים מדי פעם יצירות, אבל בסודיות. שאחרים לא ידעו. בהנחיה שאנחנו מקבלים, מכנים את הפעולה הנדיבה הזו – משוב של יופי פנימי פלסטי. אתה מעניק להוא וההוא מעניק לך. ולא, לא בשביל שפעם – תוך כך וכך, אם וכאשר תהיה שווה אייטם של דקותיים בתכנית תרבות מקומית, או אפילו רבע עמוד בעיתון וישלחו צלם סטודנט לצלם אותך בסטודיו או בסלון המשומש מדי, ויהיו תלויים שם על הקיר עבודות של כל הכאילו חברים המפורסמים שלך, שזרקו לך פעם חתיכת עצם ועכשיו כשהגעת סוף סוף אל הרגע הגדול יותר מנאה לך להשוויץ שהם חברים קרובים שלך, ואתה על סף מזיל דמעה מול המצלמות כשאתה מספר שהעצם הספציפית שלהם שתלויה אצלך, עושה לך את ההשראה ומחזקת בך את האמונה הכי משמעותית בחברות וכו'. אז איכס! בכלל לא משהו כזה!

אבל אם כבר הזכרתי את העצם ואת חברו הטוב ביותר ואת האמונה באדם, אז הנה אירוע שקרה לי באמת בעקבות כל הריטואל היפה הזה:

שוכבות אצלי בחושך של המגירות הנעולות שלוש יצירות של עמיתים מהקבוצה והיום ראיתי בעיתון פרסום משכנע של מסגריה כזו אמנותית. גזרתי שם וכתובת לענק הבולע והמקיא גוגל, ונסעתי. מקום על הצומת וקיבלו את בואי שני קטנים כאלו על ארבע, הכרות שמית זריזה נעשתה, והסתבר שאלו מייק ואחיו, לֵייק – כמו אגם, לא כמו 'אהבתי'. הם ישר זיהו שיש בחיקי עצם, והתחילו לרחרח. קטי – שהזדהתה כבעלים וכממסגרת, אישה חזקה עם שיער אדמוני וכפתורים אפורים על הלב, פתחה את העבודה וזרקה להם למטה – תרגיעו, זה ויז'ואל רזה לגמרי. במקביל הסבירה לי שזה לא כמו שזה נראה – שהם שוחרי איכות לא רק טעם. אני מבינה ומעריכה אבל שואלת כמה הם דיסקרטיים, חרדה לוודא שאם ייראו לא ידליפו, למקומון או משהו. אל תדאגי, היא אומרת אני מקפידה איתם על משמעת.

היא אמרה שהיא נוקטת איתם גישה של – שלם שנתית על כל מה שאתה חייב לי, ותוך כדי שאלה מה דעתי על פרופיל הלפחות עשרים ומשהו שהציעה לציור הקונסטרוקטיבי של רובִּי (שם בדוי כמובן – החשאיות…) איתו בחרתי להתחיל ראשון. זהו פרופיל עץ מעובה בעלי שלכת מייפל במוזהב, עם חן אירופאי וקריצה ברורה. לא רע, קטי, אפילו טוב. בעצם למעלה ממתאים. בול! אפשר למלא הזמנה. ואם את בבקשה מוכנה לפרט יותר לגבי גישת החייב לי שאת נוקטת עם מייק ולייק.

תראי, אני מאכילה אותם? הם רובצים כל היום כמו אריות שהם לא, ומטרידים בלי בושה עצמות של לקוחות? אז פעם בשנה הם משלמים על זה, ולא בכייף, תאמיני לי. הנה בואי תראי בעצמך ומכוונת אותי לתת מבט מתחת לזכוכית שיושבת מדויק על הקצה הימני של הדלפק:

(ונותנת לי גלויה אחת במתנה)

בלי להיות מוכנה אני צוחקת נורא ובדרך חזרה הביתה מהרהרת בלב: ואם הם היו יהודים? מתי היה הכי מתאים לחייב? בכיפור? באחד מימי הזיכרון? בפורים? בחג שמח, או בחג עצוב? הרי בכלל אצלנו – ואני מכלילה לטובת גיבוש עקרוני – בטח לא היו הולכים על כיוון ראוותני של פסל ותמונה, בטח היו מעדיפים שלא כלפי חוץ, שראוי יותר תשלום ערכי בצנעה. במקרים קיצוניים, מצאתי את עצמי מחמירה סוגיה – אולי אפילו מתחת לשולחן.