למסגר את רובִּי

בקבוצת האימון התומכת שלנו – 'אמנים לטובת אמנים' אנחנו מדברים הרבה על הקשיים הכרוכים בלהתמכר לאסתטיקה סובייקטיבית, וגם מחליפים מדי פעם יצירות, אבל בסודיות. שאחרים לא ידעו. בהנחיה שאנחנו מקבלים, מכנים את הפעולה הנדיבה הזו – משוב של יופי פנימי פלסטי. אתה מעניק להוא וההוא מעניק לך. ולא, לא בשביל שפעם – תוך כך וכך, אם וכאשר תהיה שווה אייטם של דקותיים בתכנית תרבות מקומית, או אפילו רבע עמוד בעיתון וישלחו צלם סטודנט לצלם אותך בסטודיו או בסלון המשומש מדי, ויהיו תלויים שם על הקיר עבודות של כל הכאילו חברים המפורסמים שלך, שזרקו לך פעם חתיכת עצם ועכשיו כשהגעת סוף סוף אל הרגע הגדול יותר מנאה לך להשוויץ שהם חברים קרובים שלך, ואתה על סף מזיל דמעה מול המצלמות כשאתה מספר שהעצם הספציפית שלהם שתלויה אצלך, עושה לך את ההשראה ומחזקת בך את האמונה הכי משמעותית בחברות וכו'. אז איכס! בכלל לא משהו כזה!

אבל אם כבר הזכרתי את העצם ואת חברו הטוב ביותר ואת האמונה באדם, אז הנה אירוע שקרה לי באמת בעקבות כל הריטואל היפה הזה:

שוכבות אצלי בחושך של המגירות הנעולות שלוש יצירות של עמיתים מהקבוצה והיום ראיתי בעיתון פרסום משכנע של מסגריה כזו אמנותית. גזרתי שם וכתובת לענק הבולע והמקיא גוגל, ונסעתי. מקום על הצומת וקיבלו את בואי שני קטנים כאלו על ארבע, הכרות שמית זריזה נעשתה, והסתבר שאלו מייק ואחיו, לֵייק – כמו אגם, לא כמו 'אהבתי'. הם ישר זיהו שיש בחיקי עצם, והתחילו לרחרח. קטי – שהזדהתה כבעלים וכממסגרת, אישה חזקה עם שיער אדמוני וכפתורים אפורים על הלב, פתחה את העבודה וזרקה להם למטה – תרגיעו, זה ויז'ואל רזה לגמרי. במקביל הסבירה לי שזה לא כמו שזה נראה – שהם שוחרי איכות לא רק טעם. אני מבינה ומעריכה אבל שואלת כמה הם דיסקרטיים, חרדה לוודא שאם ייראו לא ידליפו, למקומון או משהו. אל תדאגי, היא אומרת אני מקפידה איתם על משמעת.

white-dog

black-dog

me-and-dog-in-frame

היא אמרה שהיא נוקטת איתם גישה של – שלם שנתית על כל מה שאתה חייב לי, ותוך כדי שאלה מה דעתי על פרופיל הלפחות עשרים ומשהו שהציעה לציור הקונסטרוקטיבי של רובִּי (שם בדוי כמובן – החשאיות…) איתו בחרתי להתחיל ראשון. זהו פרופיל עץ מעובה בעלי שלכת מייפל במוזהב, עם חן אירופאי וקריצה ברורה. לא רע, קטי, אפילו טוב. בעצם למעלה ממתאים. בול! אפשר למלא הזמנה. ואם את בבקשה מוכנה לפרט יותר לגבי גישת החייב לי שאת נוקטת עם מייק ולייק.

תראי, אני מאכילה אותם? הם רובצים כל היום כמו אריות שהם לא, ומטרידים בלי בושה עצמות של לקוחות? אז פעם בשנה הם משלמים על זה, ולא בכייף, תאמיני לי. הנה בואי תראי בעצמך ומכוונת אותי לתת מבט מתחת לזכוכית שיושבת מדויק על הקצה הימני של הדלפק:

postcard-on-table

dogs-postcard

(ונותנת לי גלויה אחת במתנה)

בלי להיות מוכנה אני צוחקת נורא ובדרך חזרה הביתה מהרהרת בלב: ואם הם היו יהודים? מתי היה הכי מתאים לחייב? בכיפור? באחד מימי הזיכרון? בפורים? בחג שמח, או בחג עצוב? הרי בכלל אצלנו – ואני מכלילה לטובת גיבוש עקרוני – בטח לא היו הולכים על כיוון ראוותני של פסל ותמונה, בטח היו מעדיפים שלא כלפי חוץ, שראוי יותר תשלום ערכי בצנעה. במקרים קיצוניים, מצאתי את עצמי מחמירה סוגיה – אולי אפילו מתחת לשולחן.

8 מחשבות על “למסגר את רובִּי

  1. אם הם היו יהודים? אכן, סוגיה חוץ-מיסגורית מאתגרת [וואללה… לא יצאה ככה אליטרציה אם-כי בלתי-מכוונת?]
    תולתוש וגוגי גרין – חתולות יהודיות בפני עצמן – היו מציעות ללכת על סעודת-ליל-שבת [כל שבוע, כן?]; *היו* כי כרגע עדיין במיטה, בין השמיכות, שקועות בשינה ולא מודעות לכך שהשבת אין צ'ופר [קופסת רטוב-דגי-אוקיינוס-מרקם-פאטה שמתחלקת בין שתיהן פעם בשבוע], כי המשלוח החודשי [חול ואוכל יבש וצ'ופרים] יגיע רק מחר
    מעניין מה מַייק ולֵייק היו עושים במצב כזה… אבל כנראה שקטי – מאוד בשונה מאמאשל תולתוש וגוגי – לא מאפשרת את ההתפרעויות שעומדות להתרחש בבית גרין כשהמזונבות יתעוררו ויגלו

    ואיזה-יופי-של-קומפוזיציה נקלטה בעין המצלמה, "לבן מדבר עם לבן" ו"כחול [צעיף] מדבר עם כחול [ג'ינס]" ממוסגרים במוזהב בינות לעלי שלכת מייפל קורצים בחן אירופאי. יופי של צילומים

    אהבתי

  2. WTF מאיפה את החלטת שהם לא יהודים? ברור שהם אנוסים כאמנון ממגנצה ואסירי ציון במסגרת! שמד! כפו עליהם בגדי חגא של הגלוחים עדין בלבבם פנימה נפש יהודי הומיה! אפשר כפי הנראה להוציא את היהודי מין הגולה אולם אי אפשר להוציא את הגולה מיהודי! רואים בעיניים העצובות שלהם שהם מתגעגעים לתפילין ולריחה של מזוזה כשרה ולא ממוסגרת. אגב את בטוחה שהמסגרות נקיות מחשש שעטנז ועורלה? 

    אהבתי

    • עדי אתה מאוד מקשה – שוב עם ה-F וורד? זה היום במקום ה-N וורד? לכבוד שבת? אך אתעשת מהשוק ואשיב לך. שגם נוצרים ואף אדוקים יודעים לעשות עם הפרצוף והעיניים עגת פאסיב אגרסיב מעולה, ממש כמו זה שאנחנו נוטים לנכס ולייחס רק לעצמינו. כך שאם אומרים לי – כריסטמס וגרב ואיילים שרצים עם כרכרה, אני מאמינה. וגעגועים למזוזה כשרה? בכיף שיבואו לשבת, חמין, קרושה, מה שהם רוצים – רק מראש אומרת שהיא מודפסת בביתית, לא לייזר. שקתולים יכתבו לעצמם בנוצה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s