תמימותו של הסלפי

את מייגן כבר הטרידו לפחות שישה גברים ברשת. רובם יותר מבוגרים מאבא שלה ואת אשלי – הרבה יותר משישה, גם, בכל הגילאים, אולי בגלל שהיא יותר יפה, אם זה נחשב לתירוץ. שתיהן בנות תשע עשרה וחצי, חברות ממש טובות ולומדות להיות שינניות. וזה טבעי בעיניהן, ההטרדות, כמעט כמו לדפוק סלפי בטבע, למרות שברור שהן מעדיפות בעיר. אולי כי בתכלס, הן באות מבתים ששיניים זה לא הכי חשוב, כלומר, חשוב, אבל יותר חשובה המנה העיקרית, למשל ביצים.

רגע, למה הכוונה ב'הטרידו'? סתם, לא מינית, אינטלקטואלית, זאת אומרת רק במילים. כי הן מפרסמות את הסלפיז שלהן ביחד לפחות פעם בשבוע ומקבלות מאות לייקים. וגברים מהמון מקומות בעולם כותבים להן, ושואלים כל מיני שאלות מאתגרות, אם הן תאומות? ומה הן אוהבות? ואיך הן מעבירות את הזמן? ושולחים להן לינקים לכל מיני דינוזאורים, או מה שיותר דומה במבט של חמודות כמוהן, לעופות על סף שחיטה – לדוגמה אחד בשם רוד סטיוארט ועוד אחד ששולחים להן המון – מיק ג'אגר – וואט דה פאק??? הן מצחקקות במבוכה, זה היה פעם סמל מין???

selfy

והכל הלך ממש בכיף ובשליטה עם כל המטרידים האלו, עד ששלשום, אשלי, בשתיים עשרה וחצי בלילה, החליטה משום מה להיכנס ללינקים מלאים ששלח לה איזה סקוטי בן חמישים וארבע, ושמעה פעם ראשונה את 'אנג'י' של האבנים המתגלגלות ואחר כך ישר את 'אני לא יכול להגיע לשום סיפוק' בהופעה חיה. מהתחלה עד הסוף.

באותו הלילה, חלמה שכל השיניים שלה נופלות, מתפזרות ומכתימות בדם טרי סדין עם הדפס של דגל אנגליה ומישהו דוחף לה מנת יתר, עד שהיא עומדת עם הגב לתהום, מצטלמת סלפי עם מייגן ובום מתרסקת אחורה לאפס חתיכות.

כשקמה בבוקר, ממש הרוסה, כתבה לדינוזאור הזקן שלא יכתוב לה יותר, שהיא שונאת את המוזיקה שהוא שלח לה ועל הסיוט שעבר עליה בגלל שהקליקה על הלינקים.

הוא קרא את ההודעה שלה כשהיה באמצע הבירה השלישית שלו, אם סופרים מהצהריים, נפח נוד נוראי, ועיווה את פניו בגועל. כל האמריקאיות הסתומות האלו, הכל יופי חיצוני משעמם וניוון של תרבות רדודה… קצת חושניות אמיתית ותוך שנייה מתפוצץ להן המוח.

רשלנית שלי

א' נהג לומר 'בעובי הקורה' ו'חוד החנית', כמעט בכל הזדמנות וכמובן לפני גיחות מבצעיות – לילות שמרוב ערפל מודיעיני לא יכולת לראות כוכב. ולנו זה נתן את התחושה הממכרת שהאיש החזק והנאה ביותר שהכרנו, מלח מסוכר הארץ הולך לעשות זאת שוב, להדהים את כולנו בעיניים פקוחות ואת חלקינו לאחר מעשה ברגליים פשוקות, ושגם אם המזל העצום לא ינחת דווקא בין ירכיה של זו או אחרת, כולנו מפרגנות – כי תחושת ההזדהות והלכידות  בתקופה ההיא, הייתה יותר חשובה מהרווח הפרטי. ככה חונכנו. לתת מעצמינו למען הציבורי והנשגב מבינתנו.

ושלא יתפרש אחרת – אף אחת מאיתנו לא הייתה קורבן במונחים פיזיים. נהפוכו – לא מעטות מאיתנו חוו את הגמירה הכי טוטלית שהייתה להן אי פעם, אבל רבות גוררות עד היום את תסמונת הקורה החורקת והחנית המעוקמת. לא עניין שאיזה פלסטיקאי יכול לסדר לך בקליניקה הפרטית שלו בחצי דקה, או אפילו אם את נכנסת בצהריים ויוצאת למחרת בבוקר ומשלמת לו את אמא ואבא שלך ביחד.

זאת כמובן צלקת שלא הרבה מוכנות לדבר עליה מול המצלמות, אבל ר' הסכימה. וזה מה שהיא אמרה: "א' סובב לי כל כך חזק את הברגים באגן הירכיים של המוח הנשי שלי, שעד היום, שלושים וארבע שנים אחרי, כשאני רוצה לצאת מהבית, אני לא נועלת את הדלת מבלי לבדוק שלא השארתי חזייה על הגז. אני לא רוצה להיכנס לפרטים שהכי מעניינים את כולם, רק אומר – שהדפיקה היא קולקטיבית באחורה התרבותי שלנו, ורק בטעות נדמה שיש מי ששרדו אותה בשפיות מתקבלת על הדעת". ור' המשיכה – "אולי לא הסברתי מספיק טוב, אז למי שלא ירד לסוף דעתי: א' אהב לאכול את החזיות שלי, וגם את של אחרות. ידעתי ולא היה לי אכפת, מעולם לא שאפתי ליחידנות, כולנו נשאנו בנטל. אך באופן אישי החמרתי עם עצמי מאוד, לא יכולתי לדמיין או להרשות לעצמי ו/או למדינה כולה, שאחת מהחזיות הטובות שלי לא תהיה מבושלת דיה, או חלילה תישרף בזמן שאני יוצאת לקנות לחם וחלב, או סתם, חולמת את אחד מהחלומות המופרכים שלי… הלחיץ אותי לגמרי וא' באמת היה קורא לי ככה, בחיבה, מבלי לדעת עד כמה אני מקפידה – 'רשלנית שלי' ובתקופה קצת יותר מאוחרת, כשחשבתי שנורא מעניינות אותי תולדות האמנות וניסיתי לדבר איתו על תנועת הדאדא, ז'אנר שממש הדליק אותי – הוא מלמל בעצבנות שאלו נשמעים לו רעיונות משוללי כל הגיון ומטרה ואם אני יכולה לזרוק לו עוד חזייה, הקיבה שלו מתחילה להיות מה זה רגזנית בזמן שהוא משנן תצלומי אוויר של מכתש גללי גמלים בערב הסעודית".

Johannes_Theodor_Baargeld_–_Typische_Vertikalklitterung_als_Darstellung_des_Dada_Baargeld_-_1920-2

 יוהאנס תיאודור בארגלד  / 1920 / Johannes Theodor Baargeld
(ייסד יחד עם מקס ארנסט את תנועת הדאדא בקלן)

אתמול צפינו בתכנית ביחד. בניגוד למה שחשבנו שיקרה, לפחות שבע מאיתנו – ברוריה, רותי, דורית, מאיה, דליה, שרית, ואני – הזלנו תוך כדי דמעה ברורה. האוטומט המתוק שלנו השתוקק להתנצל בכל דרך אפשרית בפני א', יפה בלורית ואזור העורף המרכזי – על החרפה שהטילה עליו העדות של ר' וכל שאר הפרטים שהכרנו מקרוב מאוד. גבר מבריק כמוהו! מה זה חשוב עכשיו, מה הוא אהב לאכול, אז? הרי אם לא הוא, איפה כולנו היינו היום?