רק בגלל שכולם כבר מתים על הגבעה

רק בגלל שכולם כבר מתים על הגבעה, אני מסכימה לספר לך.
טוב, הוא היה אחד מהרומנטיקנים היחידים בעמק – ככה היו מכנים אז גבר שידע להגות את המילה 'אהבה' ונחשב לציפציף גדול בכל הנוגע לעבודת האדמה. תביני, בראשית הישוב, אם היית חכם גדול באמנות ובפילוסופיה זה לא ממש עזר לך. וליוסקה זה לא עזר בכלל. לא אני, אני אולי לא אובייקטיבית, אבל אחרים שבאו איתו מאירופה לארץ, אמרו שהוא גאון בתחום שהוא למד שם, הוא גם הספיק קצת ללמד, בוינה, איזה שנה או שנתיים.

מה הוא לימד?

מבוא לפילוסופיה של הזמן. זה גם מה שאני למדתי אצלו. לבדוק את הזמן אחרת, לא דרך השעון ולא דרך לוח שנה, בטח לא העברי.

למה לא העברי?

כי העברי מכניס לבעיות של חישובים, שמי היה מעלה בדעתו. ואני הייתי יפה נורא, זה לא כמו היום, מה שאת רואה עכשיו. היו לי צמות ארוכות, שחורות, ועור פנים חלק ובאביב הלחיים שלי היו נהיות וורודות. טבעי. ובלי שום בושם היה לי ריח נהדר, כי ידעתי איך לטפל בעצמי, אם את מבינה למה אני מתכוונת.

אני לא בטוחה שאני מבינה.

לא נורא, אולי עוד מעט תביני, כשנדבר עוד קצת. אז יוסקה, סבא שלך, בהתחלה כשרק הגענו לכפר, בכלל לא שם לב אליי. הייתי נמוכה, כמוך. אבל בתחילת הקיץ של שנת שלושים ושמונה, כשדוד שלך היה בן שמונה וכשאבא שלך היה בערך בן חמש, אם אני מחשבת נכון, הוא פתאום התחיל לשים לב אליי. הייתי אז בהריון עם דוידי, בחודש השישי. הלכתי לקטוף קצת תאנים כדי להכין ריבה, וסבא שלך, יוסקה – היינו שכנים, מרחק של שני בתים, ניגש אליי עם החמור הזקן שלו ושאל אותי מה אני חושבת על הזמן.

nof-sadot

את יודעת, הייתי אז בהריון והשאלה הזאת בלבלה אותי. ויענקל'ה בעלי, היה באותה שעה בשדה ואני רציתי לומר ליוסקה – שאני בכלל לא חושבת על הזמן, אבל במקום זה הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי ולפני שהספקתי להבין מה קורה, דוידי נתן לי בעיטה חזקה בתוך הבטן, והבכי שלי נרטב ישר לתוך הכתף של החולצה האפורה של יוסקה. מתחת הייתה לו גופייה לבנה, למרות שכבר היה מאוד חם, אז. יוני.

כמה חודשים אחרי שילדתי את דוידי, יענקל'ה בעלי, נפל מהסוס ומת כמעט במקום. שכב עוד יום בבית, לפני שמת. אמרו לא להזיז אותו לשום מקום. מאז סבא שלך לא שאל אותי יותר על הזמן, הוא פשוט בא הרבה, או כפי שהוא ניסח את זה – מתי שהוא הרגיש שנכון. ככה הוא הסביר לי, יודעים להכיר הכי טוב את הפילוסופיה החשובה של החיים, עם הרגש של הלב.

ומה עם סבתא שלי, פסיה?

סבתא שלך הייתה אישה טובה, אבל אף פעם לא אהבה אותי. עוד מלפני ההריון שלי עם דוידי. היא חשבה שאני יותר מדי נהנתנית, כי כל יום שישי הייתי מכינה לעצמי גיגית מים עם שמן קוקוס שקיבלתי מאחי שבא לבקר אותי מאמריקה. הייתי שמה בגיגית את כפות הרגליים העייפות שלי, שינוחו ככה, איזה שעה על המרפסת. היא חשבה שאני גם עצלנית, כי לא הסכמתי לשחוט עופות, זה הגעיל אותי, אבל אחרי שנהיתי אלמנה היא ריחמה עליי וביקשה מיוסקה לעזור לי בכל מיני דברים של גברים. והוא עזר. כמו שאמרתי, עוד יותר מקודם.
עד שיום אחד בא לכפר איש לבוש יפה, עם כמה מצלמות ועוזרים שקרקרו מסביבו. הוא היה במאי שעשה סרטים לקולנוע הצרפתי וצילם אותי עם הגיגית והכניסו את זה לסרט קצר וגם על גלויוית בשביל הציונות. בהתחלה הייתי מאושרת, הרגשתי מפורסמת, אבל אחר כך הבנתי שנהייתי בת שלושים ושתיים ושחוץ מלפשוט גופיות לבנות שאשה אחרת מכבסת, אני רוצה ללמוד עוד משהו על הזמן.
כשנהיה דצמבר מכרתי את המשק לאריה ושרה זוסמן. את מכירה את משפחת זוסמן?

כן.

10 מחשבות על “רק בגלל שכולם כבר מתים על הגבעה

  1. משום מה נדמה לי שקלטתי משהו שאולי לא הייתי אמורה לקלוט אך נדמה לי שגם הייתי חייבת להבין מפני בגלל מה שנדמה לי כרמזים

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s