'אם לא אכפת לך תמרי, אני רוצה לספר לך עוד סיפור אחד ממש מצחיק, על ליל הסדר אצל דודה מאלי'. האמת שאכפת לי מאוד וכבר תקועות לי מצות באוזניים מרוב שעמום ותסכול. רק לחשוב איפה הייתי יכולה להיות עכשיו במקום כאן – אלא שבזמנו חתמתי כחול על גבי לבן ומאז אני מְרַצָּה. מעבר לכך – מה לא אעשה כדי לספק את רותה, אשתו של בעלי?
רותה ובעלי, שלושת ילדיהם והשניים שלנו, התחייבנו להיות מסוגלים לספר לדור הבא, שאחרי שיצאנו לחירות משפחתית, התחייבנו לחגוג ביחד גם את פסח וגם את ראש השנה. למען ידעו הצאצאים הנבונים לעתיד – שחכם, תם, רשע ושאינו יודע לשאול – אבל בולס כמו משוגע – הם רק קומבינציית הגשה אחת, לתוכה אדם עשוי להיוולד.
כן, אולי הייתי צריכה להסביר קודם – שבעלי לא לשעבר ושרותה היא לא אני. ועכשיו אני תופסת פוזה רגליים למעלה על ספת הג'ירפה שבעלי הרכיב עבורי, כולל פרווה מלאכותית לכבוד יום הנישואין העשירי שלנו ומעודדת את רותה – נו, תספרי כבר. ספרי, ספרי, אני מתה לשמוע.
ורותה, בעלת הדמיון המופרך והשפה המעט ארכאית (אך העשירה) – יכולה למשל לספר על החופשה הכי מעודכנת עכשווי – בסגנון תנכי, או להקריא פרקי יומן מנערותה, בביאליק סטייל. והנה אחרי הקדמת רקע לאותו ערב חג בתשעים וחמש, היא ממשיכה לתיאור הסינר של מאלי – '…עת עטתה על עצמה דודה מאלי את סינר דגי הקרפיון, היה ישבנה מאיר את אחוריה הנדיבים בתכולת הבית הנקי לכבוד החג ו…', ולפני שאני מצליחה לזייף הקשבה מרוכזת, בעלי נכנס לסלון וזורק לי – בואי נעלה לנוח קצת לפני כל הבלגאן. אני מעירה לו – אבל רותה מספרת עכשיו. הוא עושה את הפרצוף שלו, שאומר: אז מה? ונותן את החצי חיוך שאומר – ש'זה' יותר חשוב מסיפור ומוסיף במודגש מבט מונוגמי.
אני אומרת לו שזה לא יפה. בכל זאת, אשתך. ולמרות שקשה לי לסרב, כי אני עייפה וגם אותי לא ממש מעניין הסיפור של רותה, אני אומרת לו, שיעלה לבד ושעוד מעט אני באה וחוזרת להקשיב לרותה, עד שהיא מתחילה לפרט איך דודה מאלי, שהגיעה בעצם מיציאת תאילנד, הכינה לליל הסדר ההוא, צלי כבש בחלב קוקוס כדי שיהיה כשר. ושם אני נשברת תוך שנייה, ומבקשת מרותה סליחה.
מוכר קוקוס ואישה / אמן לא ידוע / הודו / בערך מ- 1820
אני עולה למעלה ורואה את בעלי רובץ גב על מצעי האביב שלנו, מנומנם עם הבוקסר הכחולים בהדפס סוסוני הים. משהו במראה המגורגר שלו, מאשר לי שאני עושה את הדבר הנכון. אני נשכבת לידו, שולחת כף יד המקיפה את בטנו המוצקה ונצמדת אליו. הוא מסתובב לימין כפית, ונוהם מתוך נינוחות – מה, כבר נגמר? מהר…
לא, עוד לא נגמר, אבל נכנסה בי פתאום דחיפות להזכיר לך, במיוחד לך, שלא תשכח – שגר היית בארץ מצריים.
אומנית זעירה 