בספריה בסלון, מאחורי מילון אבן שושן, היו מסודרות בקומות חוברות פורנוגרפיות בכיכובם של שחקני כדורסל מהליגה הראשונה. קראנו במבוא לתחקיר, שקהל האוהדים היה בעיקר גברים, אם כי לכאורה יכל להיות גם ההפך. והיו לא מעט מנויים, כחמשת אלפים בשנות השישים, והמספר הכפיל את עצמו לכעשרת אלפים בשנות השבעים. עסק שבמושגים מקומיים שגשג כמו אלומות בשדה שיבולים, מפה לאוזן ומכתף לישבן.
כן, עצוב, עד שהגיע האינטרנט וחיסל הכל. לא עוד חילוץ מתוך ניילון בתולי, אחת שטרם דפדפו בה אחרים – ומנגד, גם לא עוד חומריות נייר דהוי ומשופשף בפינות מרוב שימוש.
אז עכשיו, חודשיים לאחר שג' נפטר ובתוך חגיגות אליפות אירופה, הכדור אצלנו ואולי אפשר להתחיל לפרק פומבית – כי ג' לא היה סתם עוד ספורטאי אהבל, הוא גם היה איש תרבות וחובב טבע מושבע. בתוך כרכי אבן שושן שנשענו משני הצדדים על ספרים יפהפיים עם רפרודוקציות איכותיות של לאונרדו וקאראווג'ו – מצאנו אלפי פרחי בר שהוא ייבש במשך שנים.
מה לעשות עם כל אלפי הסביונים והנוריות שמעוכים בין הדפים ואיך לטפל אופטימלית בכל הצילומים האסורים הללו?
רותם הציעה שנעשה קולאז' לזכרו של ג', היא אמרה שלא תהיה בעיה למצוא מקום שיציג דבר כזה. שתינו אמניות לא רעות ומכירות טוב את המאטריה, אז למה לא בעצם? אפשר לחשוב…. והרי ג' חף ממשפחה שתסרב לפלורליזם.
נוכל להשתמש בצילומים בחופשיות, כי למרות ההחפצה יש בהם תמימות מסוימת, כמו לכל דבר מלפני שלושים-ארבעים שנה ומעלה.
ואולי נשלב עם הפרחים? הצעתי לרותם – מה דעתך שבמקום קולאז' – רקמה. רקמה? אפילו רקמה דיגיטלית, משהו שמייצג בורגנות אריסטוקרטית מדוכאת, כי בעצם מה היה ג', אם לא פמיניסט שכלוא בגוף חדיר של אתלט?
רותם סיננה חיוך צר ואמרה לי: אל תהיי כל כך קלה על ההדק של הפמיניזם.
ייתכן שהיא צודקת ולאחרונה נהייתי יותר מדי קלה על השטרונגול המגדרי, אז חיכיתי שהיא תעבור למיין את החומרים בחדר השינה ויהיה לי מרחב לעיין יותר לעומק בחוברות בהן הוא משתתף. שלפתי אחת שיצאה בינואר שישים ושש, בול בשנה שנולדתי.
עמוד אמצע כפול. מדהים! אסור שיצירה כזו תיגרס חלילה לתוך בליל של תודעה לאומית מוכחשת. ג' זורק לסל. הגוף שלו מבריק וחלק לגמרי למעט פזורת שערות באזור החזה. שלושה שחקנים של קבוצה לכאורה יריבה חוסמים אותו עד נגיעה. שניים מקדימה ואחד מאחורה. הוא אוחז במתח אצבעות בכדור המחוספס, אך עיניו עצומות ושקוף שעל פניו שפוכה הבעה של הסנפת זיעה.
קמעות טבור תאומים של שבט Lakota, בערך מ-1885, הצילום: Wolfgang Sauber
בעצם אולי יותר מרקמת חוטים, מתאים ללכת על טכניקה מסורתית של השחלת חרוזים, יש עבודות כאלו של אינדיאנים, מקסימות. רק השבוע ראיתי במוזיאון. גם אותם וגם את המורשת שלהם, הזמן והטכנולוגיה מאיימים למחוק.
אומנית זעירה 