הכדור עכשיו אצלנו

בספריה בסלון, מאחורי מילון אבן שושן, היו מסודרות בקומות חוברות פורנוגרפיות בכיכובם של שחקני כדורסל מהליגה הראשונה. קראנו במבוא לתחקיר, שקהל האוהדים היה בעיקר גברים, אם כי לכאורה יכל להיות גם ההפך. והיו לא מעט מנויים, כחמשת אלפים בשנות השישים, והמספר הכפיל את עצמו לכעשרת אלפים בשנות השבעים. עסק שבמושגים מקומיים שגשג כמו אלומות בשדה שיבולים, מפה לאוזן ומכתף לישבן.

כן, עצוב, עד שהגיע האינטרנט וחיסל הכל. לא עוד חילוץ מתוך ניילון בתולי, אחת שטרם דפדפו בה אחרים – ומנגד, גם לא עוד חומריות נייר דהוי ומשופשף בפינות מרוב שימוש.

אז עכשיו, חודשיים לאחר שג' נפטר ובתוך חגיגות אליפות אירופה, הכדור אצלנו ואולי אפשר להתחיל לפרק פומבית – כי ג' לא היה סתם עוד ספורטאי אהבל, הוא גם היה איש תרבות וחובב טבע מושבע. בתוך כרכי אבן שושן שנשענו משני הצדדים על ספרים יפהפיים עם רפרודוקציות איכותיות של לאונרדו וקאראווג'ו – מצאנו אלפי פרחי בר שהוא ייבש במשך שנים.

מה לעשות עם כל אלפי הסביונים והנוריות שמעוכים בין הדפים ואיך לטפל אופטימלית בכל הצילומים האסורים הללו?

רותם הציעה שנעשה קולאז' לזכרו של ג', היא אמרה שלא תהיה בעיה למצוא מקום שיציג דבר כזה. שתינו אמניות לא רעות ומכירות טוב את המאטריה, אז למה לא בעצם? אפשר לחשוב…. והרי ג' חף ממשפחה שתסרב לפלורליזם.

נוכל להשתמש בצילומים בחופשיות, כי למרות ההחפצה יש בהם תמימות מסוימת, כמו לכל דבר מלפני שלושים-ארבעים שנה ומעלה.

ואולי נשלב עם הפרחים? הצעתי לרותם – מה דעתך שבמקום קולאז' – רקמה. רקמה? אפילו רקמה דיגיטלית, משהו שמייצג בורגנות אריסטוקרטית מדוכאת, כי בעצם מה היה ג', אם לא פמיניסט שכלוא בגוף חדיר של אתלט?

רותם סיננה חיוך צר ואמרה לי: אל תהיי כל כך קלה על ההדק של הפמיניזם.

ייתכן שהיא צודקת ולאחרונה נהייתי יותר מדי קלה על השטרונגול המגדרי, אז חיכיתי שהיא תעבור למיין את החומרים בחדר השינה ויהיה לי מרחב לעיין יותר לעומק בחוברות בהן הוא משתתף. שלפתי אחת שיצאה בינואר שישים ושש, בול בשנה שנולדתי.

עמוד אמצע כפול. מדהים! אסור שיצירה כזו תיגרס חלילה לתוך בליל של תודעה לאומית מוכחשת. ג' זורק לסל. הגוף שלו מבריק וחלק לגמרי למעט פזורת שערות באזור החזה. שלושה שחקנים של קבוצה לכאורה יריבה חוסמים אותו עד נגיעה. שניים מקדימה ואחד מאחורה. הוא אוחז במתח אצבעות בכדור המחוספס, אך עיניו עצומות ושקוף שעל פניו שפוכה הבעה של הסנפת זיעה.

end-of-summer_geza

קמעות טבור תאומים של שבט Lakota, בערך מ-1885, הצילוםWolfgang Sauber

בעצם אולי יותר מרקמת חוטים, מתאים ללכת על טכניקה מסורתית של השחלת חרוזים, יש עבודות כאלו של אינדיאנים, מקסימות. רק השבוע ראיתי במוזיאון. גם אותם וגם את המורשת שלהם, הזמן והטכנולוגיה מאיימים למחוק.

בבית האמנים

ג' שירתה כקצינת נפגעים וחודשיים לפני השחרור, דילגה בלי לנשום כמעט, בין המשפחות של האסון ההוא, ואז זה קרה לה. בת עשרים ואחת וכמו בבום אחד, נפסק לה המחזור. כנראה שדם המכבים סחט אותה לגמרי ולא השאיר לה אפילו טיפה.

היא לא דיברה על זה עם אף אחד, אך באופן טבעי החליקה מהצבא, ללימודי פסיכולוגיה בַּעברית של ירושלים. מצטיינת. ראשון ואחר כך שני קליני ובאחד הבקרים כשעלתה על קו תשע להר הצופים התיישב לידה מ.ר. האמן החצי מפורסם שמצייר עקדות כבר כמעט עשרים שנה ולפעמים גם מפסל. שכיח למצוא אותו על האוטובוס הזה, הוא מלמד בבצלאל ומאז המלחמה שחתכה אותו לחתיכות, הוא לא נוהג על כלום.

בהתחלה שאל שאלות והסתכל בעיניים, אחר כך מדד במבט את הגוף ובסוף הצית וביקש האם אפשר יהיה לצייר אותה. לו כבר הייתה בתוך המקצוע, מוסמכת, ברור שלא הייתה מסכימה אבל בגלל שטרם, הסכימה.

הוא ביקש ממנה לשבת על שרפרף שדה, ליד ערימה של ענפים שרופים ולהחזיק סכין גדולה בתנועת מגל של מלח הארץ. הוא צייר נורא לאט ורק באדומים ובלבנים, אבל השתמש בהמון עוביים של מכחולים.

Model_of_a_Woman_Tending_a_

הפסל: אישה משגיחה על האש. מצרים 2134-1991 לפנה"ס

היא חששה שיהיה לה קשה, אבל בכלל לא היה לה קשה לא לזוז, רק שאחרי שעה וקצת התחיל לה כאב בטן נוראי והיא בקשה להפסיק ולהמשיך בפעם אחרת, או בכמה פעמים שהוא צריך כדי לגמור את מה שהוא התחיל.

בסדר גמור, רק לפני שאת הולכת אם אפשר להעביר לך יד על הבטן. לא משהו מיני, הסביר, אני פשוט חייב להרגיש מה עובר לך בראש עכשיו.

בתערוכה קבוצתית בשם 'דם' שנפתחה לפני כשבוע בבית האמנים, מ.ר. מציג שלוש עבודות וג' מופיעה בשלושתן. מזהים טוב מאוד שזאת היא – כי מ.ר. הוא לא עוד אחד מהאמנים שמבזבזים לאנשים את הזמן או מבלבלים להם את המוח עד שהם שלא מבינים כלום. מבינים לגמרי – חלק מהמבקרים בתערוכה אפילו חושבים שיותר מדי. מבינים.