בבית האמנים

ג' שירתה כקצינת נפגעים וחודשיים לפני השחרור, דילגה בלי לנשום כמעט, בין המשפחות של האסון ההוא, ואז זה קרה לה. בת עשרים ואחת וכמו בבום אחד, נפסק לה המחזור. כנראה שדם המכבים סחט אותה לגמרי ולא השאיר לה אפילו טיפה.

היא לא דיברה על זה עם אף אחד, אך באופן טבעי החליקה מהצבא, ללימודי פסיכולוגיה בַּעברית של ירושלים. מצטיינת. ראשון ואחר כך שני קליני ובאחד הבקרים כשעלתה על קו תשע להר הצופים התיישב לידה מ.ר. האמן החצי מפורסם שמצייר עקדות כבר כמעט עשרים שנה ולפעמים גם מפסל. שכיח למצוא אותו על האוטובוס הזה, הוא מלמד בבצלאל ומאז המלחמה שחתכה אותו לחתיכות, הוא לא נוהג על כלום.

בהתחלה שאל שאלות והסתכל בעיניים, אחר כך מדד במבט את הגוף ובסוף הצית וביקש האם אפשר יהיה לצייר אותה. לו כבר הייתה בתוך המקצוע, מוסמכת, ברור שלא הייתה מסכימה אבל בגלל שטרם, הסכימה.

הוא ביקש ממנה לשבת על שרפרף שדה, ליד ערימה של ענפים שרופים ולהחזיק סכין גדולה בתנועת מגל של מלח הארץ. הוא צייר נורא לאט ורק באדומים ובלבנים, אבל השתמש בהמון עוביים של מכחולים.

הפסל: אישה משגיחה על האש. מצרים 2134-1991 לפנה"ס

היא חששה שיהיה לה קשה, אבל בכלל לא היה לה קשה לא לזוז, רק שאחרי שעה וקצת התחיל לה כאב בטן נוראי והיא בקשה להפסיק ולהמשיך בפעם אחרת, או בכמה פעמים שהוא צריך כדי לגמור את מה שהוא התחיל.

בסדר גמור, רק לפני שאת הולכת אם אפשר להעביר לך יד על הבטן. לא משהו מיני, הסביר, אני פשוט חייב להרגיש מה עובר לך בראש עכשיו.

בתערוכה קבוצתית בשם 'דם' שנפתחה לפני כשבוע בבית האמנים, מ.ר. מציג שלוש עבודות וג' מופיעה בשלושתן. מזהים טוב מאוד שזאת היא – כי מ.ר. הוא לא עוד אחד מהאמנים שמבזבזים לאנשים את הזמן או מבלבלים להם את המוח עד שהם שלא מבינים כלום. מבינים לגמרי – חלק מהמבקרים בתערוכה אפילו חושבים שיותר מדי. מבינים.