בורינג

לספר עניין די פרטי – באחד מהחלומות היותר חגיגיים שלי הייתי זמרת בלהקה צבאית, במופע בבסיס מאובק בדרום. אני הסולנית והקול שלי נרקיסים, אבל באמצע ההופעה פונים אליי לא מעט לוחמים שנהיה להם כאב ראש נוראי מהשירה שלי ומתחננים שאשתוק קצת ואעזור להם בבקשה לבכות. 

בחלום אני רוצה אבל לא מצליחה להפסיק לשיר בשבילם. אני זוכרת את המילים של חורף שבעים ושלוש ממשיכות להישלף מעצמן, אבל מה שכן – לאט לאט הקול שלי הנמיך לכדי קול של זאבה זקנה, עד ליקיצה מבועתת אך משחררת.

היום, יום לגמרי נעים וחילוני ממלנכולית סתיו, חלפתי דרך העיירה שעמום (Boring, Oregon) ובצומת היחידה במקום, אור ירוק להולכי רגל וחוצה את הכביש זאב. 

boring

איך שאני קולטת אותו חוצה, החלום הזה בא לי מול הפרצוף. ולמרות שהוא חלום חוזר, שמופיע לפחות אחת לשנה (לרוב לקראת סוף ספטמבר), אני לא נוהגת להיכנס איתו לדיאלוג. 

אלא שכנראה בגלל הקול הצרוד של הזאבה, הזאב הזה, שכבר כמעט מת פה משעמום, נפנף בהתרגשות שיא בזנב שאעצור ולא ויתר. אז עצרתי.

הוא שאל – האם? 

ואני עניתי – לא זוכרת.

אני אחד מאלו שלא הצלחת לשתוק בשבילם. עד לשעמום ברחתי מהקול שלך ועכשיו באת לחפש אותי? כנראה שיש לנו פה משהו לא פתור, את לא חושבת?

נו באמת, זאביק השועל… גם אם תבטיח לי להתעלף מסיפורי סבתא נוסטלגיים ותשבע על הדגל שהייתי אז כוסית לא נורמלית – אני לא שרה לך עכשיו את חורף שבעים ושלוש, כדי שתוכל לבקש ממני שוב לשתוק ונרוויח ביחד איזשהו טריגר לסשן טיפולי.

נו, אל תהיי כזאת…

מצטערת זאביק, לחיות את החלום זה אאוט לגמרי מבחינתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s