הרצל צבי היה מאז ומתמיד צייר נשמה, הוא צייר מהבטן ואם יצא לו משהו יותר מתוכנן, למשל מהראש, הוא מיד מחק. פסל את עצמו מתוך אמונה מכוננת שיצירה מהשכל איננה אותנטית. 'רק מהלב הפעולה ראויה', כך היה אומר למי שהקשיב.
רונית רזי נאמן הייתה מעצבת גרפית מוכשרת. הקו הכללי שלה היה מעט נוקשה, אך מרשים. היא לא לקחה אחריות מאיזה חלק של הגוף זה בא לה. היא עשתה את מה שהזמינו ממנה על הצד הטוב ביותר לדעתה, ולדעת אחרים – אף למעלה מכך. במהלך הלימודים האינטנסיביים שלקחה בבירה, למדה אצל הרצל צבי רישום. היא לא סבלה אותו, הרבה לא סבלו, הוא ניראה לה דביק מבחינה רגשית, טרחן על פרטים וזקן. הוא היה אז בן ארבעים ושבע.
למרות שרונית רזי נאמן בחורה בהחלט נאה ומיוחדת מבחינה חיצונית, הרצל צבי לא זכר אותה כשנפגשו כעבור כעשר שנים, בפתיחת תערוכת מכירה שהצליחה לשלב עיצוב ואמנות ולגרור לכבוד האירוע הרבה אמנים ומעצבים מהמרכז לחור נשכח בנגב. היא כמעט לא הכירה שם אף אחד וניגשה לומר לו שלום, בעיקר משום שלא היה לה מה לעשות עם עצמה, אבל קלטה שהוא לא מזהה אותה והתחרטה על הרגע.
אבל לא הרצל צבי יוותר כשמשהו בלב אומר לו ששווה להתעכב. הוא היה אז פרוד טרי מאשתו השלישית שילדה להם תינוקת לפני פחות משנה והיה רעב לתשומת לב נשית עוד יותר מתמיד. רונית רזי נאמן חייכה במבוכה וכבר פנתה ללכת, אבל הרצל צבי אמר לה – רגע. אל תלכי.
והרי 'אל תלכי' היה השיר שהיא הכי אהבה מבין שירי אלזה נורפלד והיא שמחה כל כך שהוא מזהה! שיר הנושא של פרויקט הגמר שלה – הפרויקט כלל איור ועימוד של שלושים וחמישה שירים של אלזה, ולמקבץ הכרוך כסיפרון נתנה את השם 'אל תלכי'. והנה, הוא נחרט ושורד בזיכרון של אחד מהמורים. גאווה. רונית רזי נאמן התרגשה. תודה, היא אמרה להרצל צבי, המון תודה שאתה זוכר, זה מאוד מרגש אותי.
שם בנגב, הרצל צבי היה בין חמישים ושבע וקצת, ורונית רזי נאמן הייתה בת כמעט שלושים וארבע. ובהתחלה, למרות מרימי הגבה ההמומים, זה הלך די טוב ביניהם. אבל כשרונית רזי נאמן התפרצה עם רגשות הקנאה השורפת שלה, בנוגע ללא מעט תלמידות לשעבר של הרצל צבי שהגיעו להתייעץ, ואז עוד כשהתחילה גם לחוות דעה משויפת על הציורים האחרונים שלו, ולהגיד איזה יותר טובים בעיניה ובעיקר אלו פחות, הרצל צבי נאלץ לומר לה – 'סליחה ילדונת, אבל אמנות זה לא עיצוב. תעזבי'.
וכמו שבאה ככה עזבה, כי לא היה שום שיר שהיא הכירה שנקרא 'תעזבי' והיא ספגה את זה מאוד קשה, כי אהבה את הרצל צבי כמו אבא.
מהר מאוד הרצל צבי חזר לאשתו השלישית ולתינוקת שהפכה לפעוטה, ורונית רזי נאמן זרקה את קריירת הפרילנס שלה לזבל ונרשמה לתואר שני בספרות מגדר עברית. כמה שנים חרוצות אחרי, לקראת סוף הדוקטורט שלה על שירת אלזה נורפלד, קראה ב'גלריה' של 'הארץ' על מותו הפתאומי של הרצל צבי.
רונית רזי נאמן לא ידעה מה להרגיש – מצד אחד שמעה אותו צף מתוך זיכרון מתוק ואומר ברכות מלטפת – 'אל תלכי', ומצד שני – נזפה בעצמה – תעזבי, הוא היה חמור מצוי כמו כל אלו שלא מבינים כלום בשירה.
אומנית זעירה 