וכולנו, כך נאמר לנו בחדרי חדרים, היינו אהובותיו הבלעדיות של יוחנן. די דומה לסיפור על סבתא בישלה דייסה, כי בסוף תמיד לאביבית הקטנה לא נשאר. ומכולנו, דווקא על אביבית ישבה המניה הכי שווה. מחמישתנו, היא הייתה הכי יפה, הכי חכמה, הכי מוכשרת בבגדים והכי הגונה.
אבל יוחנן אהב את השמנמנות שלו מדושנות. הוא העדיף אותנו שבעות טוטליטרית, ולכן – מהדייסה שהוא בישל לנו, כשחילק, לא חסך – וככה לאביבית, שהייתה אחרונה חביבה (בגלל שתמיד הסתדרנו לפי הגובה) – הרבה פעמים כמעט לא נשאר. מהדייסה.
אז כשכבר התחילו אצלי ההתלבטויות, יום אחד תפסתי אותה, ככה מדוכדכת מזה שלא נשאר לה בכלל ואמרתי לה – תשמעי זה סתם חרא של סידור, יוחנן משחק עם כולנו. אני בכלל חושבת לפרוש ומצידי תתפסי את המקום שלי (תמיד הייתי שנייה). ואביבית, כאמור לא איזה סתומה, הסתקרנה מיד – לאן אני חושבת ללכת. אמרתי לה שאני עוד לא יודעת, אבל אם היא רוצה היא מוזמנת לבוא איתי. מתמיד חיבבתי את אביבית הרבה יותר מאשר את שרית, או את אחינועם, או את כרמית. שלושתן לטעמי היו המוניות וקולניות מדי במיטה. עם יוחנן הכוונה.
זה היה כבר לפני… כמעט שנה, לפני שאביבית ואני גילינו כמו שאומרים את אמריקה… באמריקה. זה לא מה שגרם לנו חלילה לרדת מהארץ, כי זה קרה הרבה אחרי שירדנו עמוק על מנת לקפוץ על המציאה:
אֶריק הנחמד. חצי היפי חצי קאובוי במראה. אנחנו הבטחנו לרקוח לו מעדן אלים מפטריות אויסטר ושאנטרל טריות שנלקט ביער על בסיס פחות או יותר קבוע – והוא נישק לפנק את שתינו בטיולים נהדרים על האלפקות החמודות שלו (ננסי וג'יימי), פלוס תוספות.
מאז, הוא לוקח אותנו בסופי השבוע למקומות בתוליים שבחיים לא היינו מגיעות אליהם לבד, ובחנית הלילה, אביבית ואני עושות לו נעים ברמות לא קונבנציונלית. בלי לעשות יותר מדי רעש. סולידי, לא תחרותי כמו עם יוחנן, אבל בהוקרה מלאה.
אומנית זעירה 