ג'יי דאבליו פוד ארט

ג'יי דאבליו פוד ארט (JW.FoodArt) בסיאטל, היא גלריה לאמנות נשים הבוחשות באוכל יהודי, חוגגת שמונים וחמש להיווסדה. אמניות הגלריה (ואני ביניהן) – כולן כאחת נוהגות לאפות ולבשל את יהדותן בטמפרטורה רותחת מהרגיל, התבקשו על ידי האוצרת, ננסי, להכין כל אחת עבודה אחת לכבוד האירוע. העבודות יוצגו בתערוכה מיוחדת שתיפתח בסוף השבוע הקרוב בגלריה. איזו התרגשות!

ובאוכל יהודי, הכוונה בעיקר למה שנחשב בארה"ב ל'אוכל יהודי' – כלומר אשכנזי רחמנא ליצלן ועד כמה שניסיתי לרחרח במקדים אצל עמיתותיי הקרובות יחסית – ג'ניפר מילר מסן-פרנסיסקו וברברה רוזנברג מדנבר, לא הצלחתי לנחש מה הן מתכננות – אלא שאחרי שסגרתי את הטלפון עם ג'ניפר, נותר באפי ניחוח ברור של כבד קצוץ, ותוך כדי שיחה עם ברברה בקעו מקולה פצפוצים נימוחים כמו של קוגל מתוק בקינמון. לא ירושלמי.

כך שלפחות בהבזק של אינטואיציה נשית – השיחות איתן השאירו לי את השטח נקי: ללכת על הרעיון שכבר היה לי – ולארגן צלחת פורצלן אובלית עם קרפעלך כמספר החג. כן, וזה לא שממש עניין אותי מה הן מתכוונות לעשות, אבל בטח לא רציתי להופיע כמו אידיוטית עם אותה שמלה, זאת אומרת עם עבודה דומה, ואני הרי בכלל לא לובשת שמלות.

שמונים ושישה קרפעלך ציירתי על צלחת בסיגנון סבתא, אקריליק על בד – שמונים וחמישה פלוס אחד לשנה הבאה, כמנהג הישראלי שכולו טוב. והיום נסעתי לתלות ואז ראיתי מה כל השאר הביאו. ברברה אגב, בכלל לא הביאה משהו עם קוגל – רחוק מזה – היא סרגה במסרגה אחת, לעטקס ענקית מגומי צימוקים ותלתה אותה מהתקרה באמצע החלל, לעומת זאת – ג'ניפר כן הלכה על כבד קצוץ (וי גדול לאינטואיציה הקווית!) – צילום של קערית קצוץ, עם פטרוזיליה לקישוט שיוצרת תמלול של 'הפי-ברסדיי'.

ננסי האוצרת, נראתה ממש מאושרת. היא לא ביקשה לבדוק איתנו מראש מה כל אחת עושה. מה שתביאו יהיה טוב, סומכת עליכן, ככה היא כתבה לנו למייל, זה יומולדת. בחיי, איזה הימור אמיץ, יש לה ביצים לננסי הזאת, קשות. היא שומרת לעצמה מהחמין המשפחתי בריבית דריבית, לא צחוק, היא סיפרה לי פעם, שזאת מסורת נשית אצלם במשפחה.

מסורת שמסורת, העיקר שמחתי לראות שכל העבודות ברמת הגשה מצוינת, שאני הקרעפלה היחידה ושאין תודה לאל יותר לקרדות מהצפוי. זאת אומרת – חוץ מאצל קטיה זונשטיין מניו יורק, שזו מתמיד אובססיה אצלה – הלקרדות. והפעם גילוף בעץ: שתי לקרדות מרימות לחיים הקרפיון. אין לה גבול לאישה הזו.

kisonim-prat-for-blog

kisonim-for-blog

מירל'ה שלך

ובחלומי ראיתי הלילה את יוגב גלילי מקפץ על גבעות יפות, מלקט בלוטים מעצי האלון כמו עז. לרגע אף צלצל פעמון מצווארו כאילו יצא מאיורי צדיקים על מנת להאיר באור לפידים את בניני האומה. כל זה התרחש בעולם הפנטזיה, אלא שהמציאות חבטה, לא סתם בא אלי בשינה יוגב גלילי.

יוגב גלילי ישב לידינו במטוס והייתי צריכה להעביר במחיצתו עשר שעות של אוויר יבש, מאמסטרדם לפה. אנחנו מכירים מתקופת הלימודים בבירה, ומסתבר שיוגב עשה 'כברת דרך רצינית' מאז, כך הגדיר את המסלול שהריץ אותו להפוך מסומם בין יבשתי. לא, לא מסומם של סמים, מסומם של מקני צאן. הוא חוקר זנים של כבשים ועיזים. בכל העולם ועכשיו הוא בדרך לעמק הווילמט באורגון, יש שם המון צאן, הוא אומר בהתרגשות. אני יודעת, ואחר כך מספר בהתנדבות שנשוי פלוס שלושה ושאשתו מירל'ה חובצת. גבינות צאן. היא אחת של לעשות בידיים, הוא מוסיף.

אה, באמת?

כן, היא סוג של אמנית ואז המשיך לתאר את כל הדברים שהיא יודעת לעשות לו עם הידיים היפות שלה. ושלמרות החביצה היום יומית, כפות הידיים שלה נראות נהדר, כמו של נערה, יש לה אצבעות גמישות וארוכות וגם חזקות מאוד, היא יכולה לסובב אבטיח על הזרת!

…רגע רגע, יוגב, התחתנת עם מירל'ה מקיבוץ אפיקים?

כן! איך ידעת?

בגלל איך שתיארת את הידיים שלה והכרתי רק מישהי אחת שעושה טריק הזה עם אבטיח.

הרסת אותי עכשיו! איזה עולם קטן, אה? רגע, מאיפה את מכירה את מירל'ה שלי?

זה אומנם דרש ממני לנבור בנבכי הזיכרון המסוכל, ולתמלל אותו. מאמץ. אבל מה היה לי לעשות? נותרו עוד ארבע שעות עד לנחיתה. חשתי בחילה קלה, האוכל שהגישו היה פשוט נוראי ומשה ופרי ישנו כמו דובים.

טוב, אז נפגשנו במחנה גדנ"ע, היתה אז מדיניות למזג בתי ספר, וקיבלנו את אותה מדריכה. ומי הייתה המדריכה?

מי?

מירי ר', כן מספר חמש.

באמת?… לא שמעתי את זה אף פעם… או שאולי כן ואני לא זוכר… החיים שלנו כל כך אינטנסיביים. תמשיכי.

אז מירל'ה שלך, שנראתה כמו קיבוצניקית מגלויה, עם הנמשים על האף והחיוך הרחב שלה, הביאה על ההתחלה למירי ר' את הסעיף העדתי ובת"ס הדי התחלתי, מירי ר' זרקה לה 'את שם, עם הישבן שַיִש, תתחילי לתרגל, למה את מחכה… לכוס קפה?'

ומירל'ה שלך עם הקוקו הג'ינגי, הסתכלה עליה בעיני השממית הכחולות שלה ואמרה – כן, אני מחכה לכוס קפה, עדיף קר עם גלידה, רוצה לערבב לי? לא הבנתי מאיפה היה לה האומץ… בכל מקרה מירי ר' חטפה קריזה והחזירה לה –

כוס קפה? אני אביא לך אבטיח בראש, יא חיוורת! תתחילי לזוז!

מירל'ה שלך התחילה לזוז ותוך כדי אמרה לה – תביאי, אני אראה לך מה שאני יודעת לעשות עם אבטיח… ואתה מבין, שזה שהיה להן את בעצם אותו שם, פשוט חירפן לגמרי את מספר חמש. זה היה ברור לכולם.

ובערב, אחרי שהתקלחנו מכל האבק, מספר חמש נכנסה פתאום עם אבטיח גדול לאוהל שלנו ואמרה למירל'ה שלך – נו, תראי לי מה את יודעת לעשות עם אבטיח. ומירל'ה שלך לקחה את האבטיח, ליטפה אותו מכל הכיוונים עם האצבעות הארוכות שלה ואז העמידה אותו על הזרת היפה שלה וסובבה. הוא הסתובב על הזרת איזה עשרה סיבובים עד שנשבה ממנו רוח. לא יאמן איך, וכולנו מסביב נותרנו עם פה פעור. רק מירי ר' נעצה מבט מלא בוז, ירקה הצידה וזרקה – אוקיי, רשמתי לעצמי, כשאהיה ראש ממשלה אני אזמין אותך לשעשע את הקופים שלי. לילה טוב בנות.

479px-Boris_Kustodiev_-_Merchant's_Wife_at_Tea_-_Google_Art_Project.jpg_small 

 Boris Kustodiev / Merchant's Wife at Tea / 1918