ובחלומי, מכל האנשים בעולם, באה אליי סבתא מניה. פעם ראשונה שהיא באה ולא שלא הזמנתי אותה קודם, הזמנתי אותה המון פעמים, אבל מה? בדלת הכניסה לבית שלנו, דווקא יש מזוזה, אבל עם חיות.
זו תיבת נח, הסברתי לה, אבל היא בסירובה – לא מנשקת חיות. אבל הלילה התגלשה בקלות ישר לחדר השינה בלי למצמץ ואמרה – זה סוף שבוע מיוחד, לכן באתי לבקר.
אוי סבתא מַנְיָה את לא צריכה סיבה, את יודעת שאת תמיד מוזמנת. אבל סבתא מַנְיָה חייכה במרירות ואמרה:
בלי סיבה לא הייתי באה, אבל עכשיו אני במאניה, תמרי. קצת דומה למה שהיה כשהייתי צעירה ונכנסתי בכל הכוח לייבש להם את הביצות, לא מפחדת ומנגבת כל הזמן את היתושים המדממים מהמצח. אני בקריזה תמרי.
בגלל הבחירות סבתא?
בטח שבגלל הבחירות.
את פוחדת שהוא יישאר?
מאוד פוחדת.
גם אני פוחדת, שיתפתי.
כשסבתא מַנְיָה הייתה בת שלושים ושמונה סבא שלי מת, זה היה הרבה לפני שנולדתי. היא לא התחתנה שוב. במשפחה אמרו שהיא לעולם לא תוכל לפתוח את הלב או את הדלת לגבר אחר, וכך היה. היא נפטרה בשנתה בגיל תשעים ושלוש, בבית, על מיטה זוגית, בצד אחד הסדין מגוהץ.
הסקרנות כבשה אותי, לא יכולתי להתאפק יותר ושאלתי – סבתא, איך זה שם בשמים? אתם רואים את כל מה שקורה כאן?
רואים רואים, יותר מדי טוב רואים, תמרי.
וסבתא… נפגשת שם עם סבא?
ראיתי את סבא כמה חודשים אחרי שהגעתי לשם, בתור לתצפית מודרכת על ירושלים. יש לנו טלסקופ מיוחד לזה, אפשר לראות פרטים ממש קטנים, למשל את הפתקים שאנשים תוקעים בכותל, אבל סבא שלך עשה כאילו הוא לא מזהה אותי. טוב, זה נכון שאני כבר לא נראית איך שהוא יכול לזכור אותי, אבל עדיין, זה לא היה לי קל. בכל מקרה הוא ניראה בדיוק כמו שאני זוכרת אותו והיה מחובק איזה פרגית צעירונות. אז עברתי לאפליקציה אחרת, לתור של התצפית על על סן-פרנסיסקו ואז לקחתי קצת צפונה וראיתי שעברתם לכאן. כמו שאת יכולה לחשב, זה כבר היה לפני כמה שנים טובות ואת יודעת טוב מאוד למה לא רציתי לבוא לבקר אותך… בגלל הגן חיות שלא הסכמת להחליף, טוב, היו לי בזמנו כל מיני עקרונות. אבל עכשיו זה כבר לא משנה לי, כי הפסקתי לנשק. מה יעשו לי? יקראו לי גזענית? כאילו שזה משנה למישהו, בין כה אני כבר לא קול של אף אחד.
אומנית זעירה 