פרדוקס קמעי

בערך שנה לפני שעברתי לכאן, התיידדתי מאוד עם קרמיקאי של קמעות, לא משנה מאיזו עיר ליד תל אביב. היה לי אז סטודיו די מעופש בגבעתיים ולו היה סטודיו די מסודר.

מעבר לביקורים שלנו אחד/ת בסטודיו של השני/ה היינו גם נפגשים לקפה של כמה שעות לפחות פעם בשבוע. רק לפעמים תה. מדברים.

באותה תקופה ציירתי בעיקר נשים עם זקן ו/או שפם בצעי שמן. זה התחבר שלם ללימודים שלי באוניברסיטה הפתוחה למגדר ולתזה שהתכוונתי לכתוב על זיקפה נשית. שבסוף לא נכתבה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

אהבתי מאוד את הקמעות שלו, או לפחות ככה האמנתי, שזה מה שאני אוהבת, את הקמעות עצמם – את הינשופים עם שלוש הכנפיים, את העכברים קטומי הזנב והכי את הסולמות עם השלבים החסרים. הם הצחיקו אותי.

 John Arthur Lomax / In der Bibliothek, signiert John A. Lomax, Öl auf Holz / 1923

אבל כנראה כדי להבין את הפרדוקס הקמעי, הייתי צריכה להגיע עד לצד הרחוק של אמריקה. מכאן, נהיה לי לגמרי ברור שמה שבעצם אהבתי, במיוחד בביקורים אצלו בסטודיו, היה לראות איזו עבודת נמלים הוא משקיע בכל ינשוף, עכבר או סולם ואז לראות אותו עובר עם קמע ביד מתחת לסולם האמיתי שנשען אצלו על אחד הקירות בסטודיו. בכוונה. כמה פעמים. הלוך וחזור. זה הצחיק אותי נורא. לפעמים הוא גם היה עושה קולות של ינשוף ומתחיל לעוף בתוך החדר ומסכים לנחות רק כשהפסקתי לצחוק.

באופן טבעי הקשר בינינו נחלש מאז שאני גרה פה. ואחרי די הרבה זמן שלא, פתאום היום על הבוקר אני מקבלת ממנו מייל – מה שלומי ושהוא עובר בעוד חודש לגור בקולורדו באיזו התנחלות של טבעונים, צפונית לדנבר, חור קפוא בהרי הרוקי.

דנבר זה בערך שעתיים טיסה מכאן. אז יחסית ממש קרוב. נתראה בטוח. הוא גם כתב שהוא הפסיק עם הקמעות. שהוא לקח קורס רקע מעמיק, ועבר לפסל ייצוגים פאליים מתקופת הציידים-לקטים.

אני קוראת ונמרחת מצחוק. צחוק של התרגשות ושל אושר וגם של פליאה: נהיה טבעוני ונדלק על ציידים?

מעל המחשב תלוי כבר כמה שנים קמע שלו, שהוא נתן לי במתנה לפני שנסעתי. עכבר צבוע בכחול פטרול עם גלזורה וכמובן זנב קצוץ כמעט על ההתחלה. ממש הורס להסתכל על זה עכשיו. פשוט ייצוג שהחסיר את זמנו!

רב מכר שלישי

גשם ברחוב הויט. בטי והסופרת השדופה, שזהו בפוטנציאל הרב מכר השלישי שהיא מסיימת, נפגשות לתה חליטות נטול משהו. בטי בכלל לא אוהבת תה, אבל אסור לה קפאין ושם יש גם את הנטול משהו וגם בלי קפאין שיש גם בהרבה מקומות אחרים.

הסופרת השדופה עשתה מלא כותרות לפני שנה, משהו פוליטי שקשור בסמים, אבל מי זוכר את זה היום? כמעט אף אחד. בטי מקווה שהחדש שלה ישרוף את הרשת האדישה של הקוראים הצעירים וגם של המבוגרים שמחוקים מרוב מדיה, כדי שמשהו ייחרת בזיכרון שלהם ליותר משבוע שבועיים. ואלוהים יודע שלסופרת הזאת יש הרבה שריטות לתת להם, אם רק יאהבו אותה כמו בראשון ובשני, היא תעשה להם את זה. כן, היא כל כך רוצה שהם יאהבו אותה, קוראיה הנזקקים ודאי ישמחו לדעת שניתן יהיה להוריד מהדורה אינטרנטית. 

הן יושבת וממולן קומקום שסגנונו הקרמי יפני וניחוחו לבנדר מקומי. יש לשתיהן זרעי לבנדר בשקיקי בד פרחוניים בארונות, ולא שהבתים שלהן דומים, בכלל לא אבל עכשיו שתיהן לוגמות את הריח של הארונות ובטי אומרת בקול נעים – קראתי. זה מצוין. בגדול יש לי כמה הערות תוכן אבל הן ממש קטנות. והסופרת בוחנת את בטי שמבוגרת ממנה בכשלושים שנה מיותרות. מה היא מסתירה, יש בטח משהו משמעותי שהיא ממש לא אהבה. אבל בטי כן אהבה, היא רק רוצה לסיים את עבודת העריכה כמה שיותר מהר. יש לה עוד את הנסיעה לאיטליה במאי. והיא יודעת מהניסיון מה מחכה לה עד אז – עוד המון גשם והמון תה צמחים תפלים ושיחות חיזוק של – את לא מתפרקת, את חזקה יותר ממה שאת חושבת ואת מוכשרת, כל כך מוכשרת.

אלא שהסופרת הרזה נראית היום אחרת. הרבה פחות פגיעה. היא שותה את התה בשלוקים מתקבלים על הדעת והפוני שלה מסופר פחות קצר מתמיד. אה… היא מאוהבת? כן, היא מאוהבת. בקורא שלה. הוא כתב לה מייל מחמם לב והיא נפגשה איתו. הוא ביקש שהיא תקריא לו פרקים שלמים. והיא הקריאה. אחר כך היא שכבה איתו כמו הדמות הראשית בספרה הראשון (המסופר בגוף ראשון) ומיד אחר כך כמו דמות המשנה בספרה השני (המסופר מנקודת מבטו של כלב).